הרכבת, כשעזבה את האגם הגדול של המלח באוגדן, נסעה צפונה שעה אחת עד נהר וובר, אחרי שעברה כמעט תשע מאות מיל מסן פרנסיסקו. מהנקודה הזאת פנתה מזרחה לעבר הרי וואסץ' המשוננים. בקטע שבין הרכס הזה לבין הרי הרוקי מצאו המהנדסים האמריקאים את הקשיים הקשים ביותר בהנחת המסילה, ושם העניקה הממשלה סבסוד של ארבעים ושמונה אלף דולר למיל, במקום ששה עשר אלף שניתנו על העבודה במישורים. אבל המהנדסים, במקום לפגוע בטבע, התחמקו מקשייו כשהתפתלו סביב הסלעים במקום לחדור דרכם. רק מנהרה אחת, באורך של כ־4,300 מטרים, נחצבה כדי להגיע אל האגן הגדול.
עד עכשיו הגיעה המסילה לגובה הרב ביותר שלה ליד האגם הגדול של המלח. מהנקודה הזאת תיארה עיקול ארוך, ירדה לעבר עמק ביטר קריק, כדי לעלות שוב אל קו פרשת המים שבין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. היו הרבה נחלים באזור ההררי הזה, והיה צריך לחצות על גשרונים את מאדי קריק, גרין קריק ואחרים.
פספרטו נעשה חסר סבלנות יותר ויותר ככל שהתקדמו, ופיקס השתוקק לצאת מהאזור הקשה הזה, ודאג יותר מפילאס פוג עצמו להתרחק מסכנת עיכובים ותאונות ולדרוך על אדמה אנגלית.
בעשר בלילה עצרה הרכבת בתחנת פורט ברידג'ר, וכעבור עשרים דקות נכנסה לטריטוריית ויומינג, ונסעה לאורך כל עמק ביטר קריק. למחרת, ה־7 בדצמבר, עצרו לרבע שעה בתחנת גרין ריבר. בלילה ירד שלג רב, אבל כיוון שהיה מעורב בגשם, הוא נמס למחצה ולא הפריע להתקדמותם. אבל מזג האוויר הרע הרגיז את פספרטו; כי הצטברות שלג, אם הייתה חוסמת את גלגלי הקרונות, הייתה בוודאי הרסנית למסעו של מר פוג.
"איזה רעיון!" אמר לעצמו. "למה אדוני עשה את המסע הזה בחורף? לא יכול היה לחכות לעונה הטובה כדי להגדיל את סיכוייו?"
בזמן שהצרפתי הטוב היה שקוע במצב השמיים ובירידת הטמפרטורה, חששה אאודה מסיבה אחרת לגמרי.
כמה נוסעים ירדו בגרין ריבר, וטיילו הלוך ושוב על הרציפים; וביניהם זיהתה אאודה את קולונל סטמפ פרוקטור, אותו אחד שהעליב בגסות כזאת את פילאס פוג באספה בסן פרנסיסקו. האישה הצעירה, שלא רצתה שיזהו אותה, נסוגה מהחלון, נבהלת מאוד מגילויה. היא הייתה קשורה לאיש שבכל יום, אם כי בקרירות, הוכיח לה את מסירותו המוחלטת. אולי לא הבינה את עומק הרגש שמגינה עורר בה, שקראה לו הכרת תודה, אבל שבלי שהייתה מודעת לכך היה למעשה יותר מזה. לבה נפל בקרבה כשזיהתה את האיש שמר פוג רצה, במוקדם או במאוחר, לתבוע אותו לדין על התנהגותו. ברור היה שרק המקרה הביא את קולונל פרוקטור לרכבת הזאת; אבל הוא היה שם, והיה הכרחי, בכל מחיר, שפילאס פוג לא יבחין ביריבו.
אאודה ניצלה רגע שבו מר פוג ישן כדי לספר לפיקס ולפספרטו את מי ראתה.
"פרוקטור ההוא ברכבת הזאת!" קרא פיקס. "טוב, הירגעי, גברתי; לפני שיסגור חשבון עם מר פוג, הוא יצטרך להתמודד איתי! נדמה לי שאני הייתי המעולב יותר מבין שנינו."
"וחוץ מזה," הוסיף פספרטו, "אני אטפל בו, קולונל או לא קולונל."
"מר פיקס," המשיכה אאודה, "מר פוג לא ירשה לאיש לנקום את נקמתו. הוא אמר שיחזור לאמריקה כדי למצוא את האיש הזה. אם יבחין בקולונל פרוקטור, לא נוכל למנוע התנגשות שעלולות להיות לה תוצאות נוראות. אסור שיראה אותו."
"את צודקת, גברתי," השיב פיקס. "פגישה ביניהם עלולה להרוס הכול. בין שינצח ובין שיובס, מר פוג יעוכב, ו..."
"ו," הוסיף פספרטו, "זה ישחק לידי האדונים ממועדון הרפורם. בעוד ארבעה ימים נהיה בניו יורק. טוב, אם אדוני לא יצא מהקרון הזה במשך ארבעת הימים האלה, נוכל לקוות שהמקרה לא יעמיד אותו פנים אל פנים מול האמריקאי הארור הזה. עלינו, אם אפשר, למנוע ממנו לצאת מכאן."
השיחה פסקה. מר פוג בדיוק התעורר, והביט מבעד לחלון. זמן קצר אחר כך לחש פספרטו לבלש, בלי שאדונו או אאודה ישמעו: "היית באמת נלחם בשבילו?"
"הייתי עושה הכול," השיב פיקס, בטון שהסגיר רצון נחוש, "כדי להחזיר אותו חי לאירופה!"
פספרטו הרגיש מעין צמרמורת עוברת בגופו, אבל אמונו באדונו נשאר שלם.
האם הייתה דרך כלשהי לעכב את מר פוג בקרון, כדי למנוע פגישה בינו לבין הקולונל? זו לא אמורה הייתה להיות משימה קשה, כי הג'נטלמן היה מטבעו יושב במקומו וסקרן מעט. לפחות הבלש נראה כאילו מצא דרך; כי אחרי כמה רגעים אמר למר פוג: "אלה שעות ארוכות ואיטיות, אדוני, שאנחנו מבלים ברכבת."
"כן," השיב מר פוג, "אבל הן חולפות."
"היית רגיל לשחק ויסט," המשיך פיקס, "על האוניות."
"כן; אבל יהיה קשה לעשות זאת כאן. אין לי לא קלפים ולא שותפים."
"אה, אבל אפשר בקלות לקנות קלפים, כי מוכרים אותם בכל הרכבות האמריקאיות. ואשר לשותפים, אם הגברת משחקת..."
"בוודאי, אדוני," השיבה אאודה במהירות. "אני מבינה בוויסט. זה חלק מחינוך אנגלי."
"ואני עצמי מתיימר לשחק לא רע. ובכן, הנה שלושתנו, ויד רביעית פתוחה על השולחן..."
"כרצונך, אדוני," השיב פילאס פוג, שמח מכל הלב לחזור לבילוי האהוב עליו אפילו ברכבת.
פספרטו נשלח לחפש את הדייל, ועד מהרה חזר עם שתי חפיסות קלפים, סיכות, אסימונים ומדף מכוסה בד.
המשחק התחיל. אאודה הבינה בוויסט די טוב, ואפילו קיבלה כמה מחמאות על משחקה ממר פוג. ואשר לבלש, הוא היה פשוט מומחה, וראוי להתמודד מול יריבו הנוכחי.
"עכשיו," חשב פספרטו, "תפסנו אותו. הוא לא יזוז."
באחת עשרה בבוקר הגיעה הרכבת אל קו פרשת המים במעבר ברידג'ר, בגובה של כ־2,290 מטרים מעל פני הים, אחת הנקודות הגבוהות ביותר שהמסילה מגיעה אליהן בחציית הרי הרוקי. אחרי שעברו כמאתיים מיל, מצאו את עצמם הנוסעים סוף־סוף באחד המישורים העצומים שמשתרעים עד האוקיינוס האטלנטי, ושהטבע עשה אותם נוחים כל כך להנחת מסילת הברזל.
במורד אגן האוקיינוס האטלנטי כבר הופיעו הנחלים הראשונים, יובלים של נהר נורת' פלאט. כל האופק הצפוני והמזרחי היה תחום במסך העצום, בצורת חצי עיגול, שיוצר החלק הדרומי של הרי הרוקי, והגבוהה שבהם פסגת לרמי. בינו לבין המסילה השתרעו מישורים עצומים, מושקים בשפע. מימין התנשאו השלוחות הנמוכות של גוש ההרים שנמשך דרומה עד מקורות נהר ארקנסו, אחד היובלים הגדולים של המיסיסיפי.
בשתים עשרה וחצי ראו הנוסעים לרגע את פורט הלק, ששולט בקטע הזה; ובתוך עוד כמה שעות נחצו הרי הרוקי. היה מקום לקוות, אם כן, שאף תאונה לא תפריע למסע בארץ הקשה הזאת. השלג הפסיק לרדת, והאוויר נעשה צלול וקר. ציפורים גדולות, שנבהלו מהקטר, התרוממו ועפו למרחק. שום חיית בר לא הופיעה במישור. זה היה מדבר בעירומו העצום.
אחרי ארוחת בוקר נוחה, שהוגשה בקרון, בדיוק חזרו מר פוג ושותפיו לוויסט, כשנשמעה שריקה עזה, והרכבת עצרה. פספרטו הוציא את ראשו מהדלת, אבל לא ראה שום דבר שגרם לעיכוב; לא נראתה שום תחנה.
אאודה ופיקס חששו שמר פוג יחליט לצאת; אבל הג'נטלמן הסתפק באמירה למשרתו: "לך ובדוק מה קרה."
פספרטו מיהר החוצה מהקרון. שלושים או ארבעים נוסעים כבר ירדו, וביניהם קולונל סטמפ פרוקטור.
הרכבת עצרה לפני אות אדום שחסם את הדרך. הנהג והכרטיסן שוחחו בהתרגשות עם איש איתות, שמנהל התחנה במדיסין בו, התחנה הבאה, שלח לפניהם. הנוסעים התקבצו סביבם והשתתפו בוויכוח, ובו בלט קולונל פרוקטור בהתנהגותו החצופה.
פספרטו הצטרף לקבוצה, ושמע את איש האיתות אומר: "לא! אי אפשר לעבור. הגשר במדיסין בו רעוע, ולא יעמוד במשקל הרכבת."
זה היה גשר תלוי שנמתח מעל אשדות, כמיל מהמקום שבו היו עכשיו. לדברי איש האיתות, הוא היה במצב הרוס, כמה מכבלי הברזל שלו קרועים, ואי אפשר היה להסתכן במעבר. הוא כלל לא הגזים בתיאור מצב הגשר. אפשר להניח בוודאות שאף שהאמריקאים בדרך כלל פזיזים, כשהם זהירים, יש לכך סיבה טובה.
פספרטו, שלא העז להודיע לאדונו את מה ששמע, הקשיב בשיניים חשוקות, בלי לזוז, כמו פסל.
"הממ!" קרא קולונל פרוקטור. "אבל אני מניח שאנחנו לא הולכים להישאר כאן ולהכות שורש בשלג?"
"קולונל," השיב הכרטיסן, "שלחנו מברק לאומהה בבקשה לרכבת, אבל לא סביר שתגיע למדיסין בו בפחות משש שעות."
"שש שעות!" קרא פספרטו.
"בוודאי," השיב הכרטיסן, "וחוץ מזה, ייקח לנו זמן כזה גם להגיע למדיסין בו ברגל."
"אבל זה רק מיל מכאן," אמר אחד הנוסעים.
"כן, אבל זה בצד השני של הנהר."
"ואי אפשר לחצות אותו בסירה?" שאל הקולונל.
"זה בלתי אפשרי. הנחל גאה מהגשמים. זה זרם שוצף, ונצטרך לעשות עיקוף של עשרה מילין צפונה כדי למצוא מעבר."
הקולונל המטיר מטח של קללות, והוקיע את חברת הרכבת ואת הכרטיסן; ופספרטו, שרתח מזעם, לא היה רחוק מלהצטרף אליו. הנה מכשול שכל שטרות הכסף של אדונו לא יכלו להסיר.
אכזבה כללית שררה בין הנוסעים, שבלי להביא בחשבון את העיכוב, ראו את עצמם נאלצים לגרור את רגליהם חמישה עשר מיל במישור מכוסה שלג. הם רטנו ומחו, ובוודאי היו מושכים כך את תשומת לבו של פילאס פוג, אילולא היה שקוע לגמרי במשחקו.
פספרטו הבין שאינו יכול להימנע מלספר לאדונו מה קרה, ובראש מושפל פנה אל הקרון, כשהנהג, יאנקי אמיתי בשם פורסטר, קרא: "רבותיי, אולי בכל זאת יש דרך לעבור."
"על הגשר?" שאל נוסע.
"על הגשר."
"עם הרכבת שלנו?"
"עם הרכבת שלנו."
פספרטו נעצר במקומו, והקשיב בשקיקה לנהג.
"אבל הגשר לא בטוח," התעקש הכרטיסן.
"לא חשוב," השיב פורסטר. "אני חושב שאם ניסע במהירות הגבוהה ביותר, יהיה לנו סיכוי לעבור."
"לעזאזל!" מלמל פספרטו.
אבל מספר נוסעים נמשכו מיד להצעת הנהג, וקולונל פרוקטור שמח במיוחד, ומצא את התוכנית אפשרית בהחלט. הוא סיפר סיפורים על נהגים שהקפיצו את רכבותיהם מעל נהרות בלי גשרים, כשנסעו בקיטור מלא; ורבים מהנוכחים הצהירו שהם מסכימים עם הנהג.
"יש לנו חמישים סיכויים ממאה לעבור," אמר אחד.
"שמונים! תשעים!"
פספרטו היה המום, ואף שהיה מוכן לנסות כל דבר כדי לעבור את נחל מדיסין, חשב שהניסוי המוצע קצת יותר מדי אמריקאי. "וחוץ מזה," חשב, "יש דרך עוד יותר פשוטה, והיא אפילו לא עולה בדעתו של אף אחד מהאנשים האלה! אדוני," אמר בקול לאחד הנוסעים, "התוכנית של הנהג נראית לי קצת מסוכנת, אבל..."
"שמונים סיכויים!" השיב הנוסע, והפנה לו את גבו.
"אני יודע," אמר פספרטו, ופנה לנוסע אחר, "אבל רעיון פשוט..."
"רעיונות לא מועילים," השיב האמריקאי, ומשך בכתפיו, "כי הנהג מבטיח לנו שנוכל לעבור."
"אין ספק," התעקש פספרטו, "שנוכל לעבור, אבל אולי יהיה נבון יותר..."
"מה! נבון!" קרא קולונל פרוקטור, שהמילה הזאת נראה שהלהיבה אותו להפליא. "במהירות מלאה, אתה לא מבין, במהירות מלאה!"
"אני יודע... אני מבין," חזר פספרטו, "אבל יהיה, אם לא נבון יותר, כי המילה הזאת לא מוצאת חן בעיניך, לפחות טבעי יותר..."
"מי! מה! מה יש לבחור הזה?" קראו כמה.
הבחור המסכן לא ידע למי לפנות.
"אתה מפחד?" שאל קולונל פרוקטור.
"אני מפחד? טוב מאוד; אראה לאנשים האלה שצרפתי יכול להיות אמריקאי בדיוק כמוהם!"
"כולם לעלות!" קרא הכרטיסן.
"כן, כולם לעלות!" חזר פספרטו, ומיד. "אבל הם לא יכולים למנוע ממני לחשוב שיהיה טבעי יותר שנעבור את הגשר ברגל, ושהרכבת תבוא אחרינו!"
אבל איש לא שמע את ההרהור הנבון הזה, וגם איש לא היה מודה שהוא צודק. הנוסעים חזרו למקומותיהם בקרונות. פספרטו התיישב במקומו בלי לספר מה קרה. שחקני הוויסט היו שקועים לגמרי במשחקם.
הקטר שרק בעוז; הנהג הפך את כיוון הקיטור והחזיר את הרכבת לאחור כמעט מיל, נסוג, כמו קופץ, כדי לקפוץ קפיצה ארוכה יותר. ואז, בשריקה נוספת, התחיל לנוע קדימה; הרכבת הגבירה את מהירותה, ועד מהרה נעשתה מהירותה מפחידה; צריחה ממושכת בקעה מהקטר; הבוכנה עלתה וירדה עשרים פעמים בשנייה. הם הרגישו שכל הרכבת, שדהרה במהירות של מאה מיל בשעה, כמעט אינה נוגעת בפסים.
והם עברו! זה היה כמו הבזק. איש לא ראה את הגשר. הרכבת קפצה, כביכול, מגדה אחת לשנייה, והנהג לא הצליח לעצור אותה עד שעברה חמישה מילין אחרי התחנה. אבל הרכבת בקושי עברה את הנהר, כשהגשר, הרוס לגמרי, התמוטט ברעש אל תוך האשדות של מדיסין בו.
