בליל ה־5 בדצמבר נסעה הרכבת לכיוון דרום־מזרח כחמישים מיל; ואחר כך עלתה מרחק שווה לכיוון צפון־מזרח, לעבר האגם הגדול של המלח.
בסביבות תשע יצא פספרטו אל הרציף לשאוף אוויר. מזג האוויר היה קר, השמיים אפורים, אבל שלג לא ירד. עיגול השמש, שהערפל הגדיל אותו, נראה כמו טבעת זהב ענקית, ופספרטו השתעשע בחישוב ערכה בלירות שטרלינג, כשדמות מוזרה למראה שהופיעה על הרציף הסיחה את דעתו מהמחקר המעניין הזה.
הדמות הזאת, שעלתה לרכבת באלקו, הייתה גבוהה וכהת שיער, עם שפם שחור, גרביים שחורות, מגבעת משי שחורה, אפודה שחורה, מכנסיים שחורים, עניבה לבנה וכפפות מעור כלבים. אפשר היה לחשוב שהוא כומר. הוא עבר מקצה הרכבת לקצה, והדביק על דלת כל קרון הודעה כתובה בכתב יד.
פספרטו התקרב וקרא אחת מההודעות. נאמר בה שהזקן ויליאם היץ', מיסיונר מורמוני, מנצל את נוכחותו ברכבת מספר 48 כדי לשאת הרצאה על המורמוניות בקרון מספר 117, מאחת עשרה עד שתים עשרה; והוא מזמין את כל מי שרוצה ללמוד על סודות דת "קדושי אחרית הימים" לבוא.
"אני אלך," אמר פספרטו לעצמו. הוא לא ידע דבר על המורמוניות, מלבד מנהג ריבוי הנשים, שהוא היסוד שלה.
הידיעה התפשטה במהירות ברכבת, שהיו בה כמאה נוסעים, ושלושים מהם לכל היותר, שנמשכו בעקבות ההודעה, התמקמו בקרון מספר 117. פספרטו תפס את אחד המושבים הקדמיים. לא מר פוג ולא פיקס רצו לבוא.
בשעה שנקבעה קם הזקן ויליאם היץ', ובקול מרוגז, כאילו כבר סתרו את דבריו, אמר: "אני אומר לכם שג'ו סמית' הוא קדוש מעונה, שאחיו הירם הוא קדוש מעונה, ושהרדיפות של ממשלת ארצות הברית נגד הנביאים יעשו גם את בריגהם יאנג לקדוש מעונה. מי מעז לומר אחרת?"
איש לא העז לסתור את המיסיונר, שהטון הנרגש שלו עמד בניגוד מוזר לפניו השלוות מטבען. אין ספק שכעסו נבע מהקשיים שהמורמונים אכן סבלו. הממשלה הצליחה זה עתה, בקושי מה, להכפיף את הקנאים העצמאיים האלה לשלטונה. היא השתלטה על יוטה, והכפיפה את השטח הזה לחוקי האיחוד, אחרי שכלאה את בריגהם יאנג באשמת מרד וריבוי נשים. מאז הכפילו תלמידי הנביא את מאמציהם, והתנגדו, לפחות במילים, לסמכות הקונגרס. הזקן היץ', כפי שרואים, ניסה לגייס מאמינים חדשים אפילו ברכבות.
ואז, כשהוא מדגיש את דבריו בקולו הרם ובתנועות ידיים תכופות, סיפר את תולדות המורמונים מימי התנ"ך: איך בארץ ישראל פרסם נביא מורמוני משבט יוסף את דברי הימים של הדת החדשה, והוריש אותם לבנו מורמון; איך כעבור מאות שנים רבות עשה ג'וזף סמית' הבן, איכר מוורמונט, תרגום של הספר היקר הזה, שנכתב במצרית, וג'וזף סמית' התגלה כנביא מיסטי ב־1825; ואיך, בקיצור, הופיע לפניו השליח השמימי ביער מואר ונתן לו את דברי הימים של האל.
כמה מהשומעים, שלא התעניינו במיוחד בסיפורו של המיסיונר, יצאו כאן מהקרון; אבל הזקן היץ' המשיך בהרצאתו, וסיפר איך סמית' הבן, עם אביו, שני אחיו וכמה תלמידים, ייסד את כנסיית "קדושי אחרית הימים", שהתקבלה לא רק באמריקה, אלא גם באנגליה, בנורווגיה, בשוודיה ובגרמניה, ומונה בין חבריה בעלי מלאכה רבים, וגם אנשי מקצועות חופשיים; איך הוקמה מושבה באוהיו, נבנה בה מקדש בעלות של מאתיים אלף דולר, ונבנתה עיר בקירטלנד; איך נעשה סמית' בנקאי יוזם, וקיבל ממציג מומיות פשוט מגילת פפירוס שכתבו אברהם וכמה מצרים מפורסמים.
סיפורו של הזקן נעשה מייגע משהו, וקהלו הלך וקטן, עד שנשארו עשרים נוסעים. אבל זה לא בלבל את המתלהב, שהמשיך בסיפור פשיטת הרגל של ג'וזף סמית' ב־1837, ואיך נושיו שהתרוששו מרחו אותו בזפת ובנוצות; את הופעתו מחדש כעבור כמה שנים, מכובד ונערץ יותר מתמיד, באינדיפנדנס שבמיזורי, בראש מושבה משגשגת של שלושת אלפים תלמידים; ואיך רדפו אותו משם שכנים זועמים שאינם מבני הכת, והוא נסוג אל המערב הרחוק.
עכשיו נשארו רק עשרה שומעים, וביניהם פספרטו הישר, שהקשיב בכל אוזניו. כך למד שאחרי רדיפות ארוכות הופיע סמית' שוב באילינוי, וב־1839 ייסד קהילה בנאבו, על המיסיסיפי, שמנתה עשרים וחמישה אלף נפש, ובה נעשה ראש העיר, השופט העליון והמפקד העליון; שב־1843 הכריז על עצמו כמועמד לנשיאות ארצות הברית; ושלבסוף, כשנמשך למארב בקרתג', הושלך לכלא ונרצח בידי חבורת אנשים רעולי מסכות.
עכשיו היה פספרטו האדם היחיד שנשאר בקרון, והזקן, כשהוא מביט ישר בפניו, הזכיר לו שבשנתיים אחרי הרצח של ג'וזף סמית', עזב הנביא בעל ההשראה, בריגהם יאנג, יורשו, את נאבו אל גדות האגם הגדול של המלח, ושם, באמצע האזור הפורה הזה, ממש על דרך המהגרים שחצו את יוטה בדרכם לקליפורניה, שגשגה המושבה החדשה מעבר לכל ציפייה, בזכות ריבוי הנשים שנהגו בו המורמונים.
"וזו," הוסיף הזקן ויליאם היץ', "זו הסיבה שקנאת הקונגרס התעוררה נגדנו! למה פלשו חיילי האיחוד לאדמת יוטה? למה נכלא בריגהם יאנג, המנהיג שלנו, בזלזול בכל צדק? האם ניכנע לכוח? לעולם לא! גורשנו מוורמונט, גורשנו מאילינוי, גורשנו מאוהיו, גורשנו ממיזורי, גורשנו מיוטה, ועוד נמצא איזה שטח עצמאי שבו נקים את אוהלינו. ואתה, אחי," המשיך הזקן, ונעץ את עיניו הזועמות בשומע היחיד שלו, "האם לא תקים גם אתה את אוהלך שם, בצל הדגל שלנו?"
"לא!" השיב פספרטו באומץ, ויצא בתורו מהקרון, והשאיר את הזקן להטיף לחלל הריק.
במהלך ההרצאה התקדמה הרכבת יפה, ובסביבות שתים עשרה וחצי הגיעה לגבול הצפון־מערבי של האגם הגדול של המלח. משם יכלו הנוסעים להתבונן במרחב העצום של הים הפנימי הזה, שנקרא גם ים המוות, ושאליו זורם ירדן אמריקאי. זה מרחב ציורי, ממוסגר בצוקים גבוהים בשכבות רחבות, מצופים במלח לבן; יריעת מים נהדרת, שבעבר הייתה גדולה מכפי שהיא עכשיו, כי חופיה התקדמו עם הזמן, ובכך גם הקטינו את רוחבה וגם הגדילו את עומקה.
האגם הגדול של המלח, שאורכו שבעים מיל ורוחבו שלושים וחמישה, שוכן בגובה של כ־1,300 מטרים מעל פני הים. בשונה מאוד מים המלח שבארץ ישראל, ששקוע כ־400 מטרים מתחת לפני הים, יש בו מלח רב, ורבע ממשקל מימיו הוא חומר מוצק; משקלו הסגולי 1,170, ואחרי זיקוק 1,000. דגים, כמובן, אינם יכולים לחיות בו, ואלה שיורדים אליו בירדן, בוובר ובנחלים אחרים מתים במהרה.
הארץ שמסביב לאגם הייתה מעובדת היטב, כי המורמונים הם ברובם איכרים; וחוות ודירים לבהמות, שדות חיטה, תירס ודגנים אחרים, ערבות שופעות, גדרות של ורדי בר וחורשות של שיטים היו נראים כעבור שישה חודשים. עכשיו הייתה האדמה מכוסה באבקה דקה של שלג.
הרכבת הגיעה לאוגדן בשתיים, ושם עמדה שש שעות. למר פוג וחבריו היה זמן לבקר בסולט לייק סיטי, שמחוברת לאוגדן בקו משני; והם בילו שעתיים בעיר האמריקאית המובהקת הזאת, שבנויה לפי הדגם של שאר ערי האיחוד, כמו לוח שחמט, "בעצבות הקודרת של הזוויות הישרות", כפי שמבטא זאת ויקטור הוגו. מייסד עיר הקדושים לא יכול היה להימלט מהטעם לסימטריה שמאפיין את האנגלו־סקסים. בארץ המוזרה הזאת, שבה האנשים בוודאי אינם עומדים בגובה מוסדותיהם, הכול נעשה "בריבוע": ערים, בתים וגם שטויות.
וכך טיילו הנוסעים בשלוש ברחובות העיר, שבנויה בין גדות הירדן לבין שלוחות רכס וואסץ'. הם ראו מעט מאוד כנסיות, אם בכלל, אבל ראו את ביתו של הנביא, את בית המשפט ואת הנשקייה, בתים מלבנים כחולות עם מרפסות ואכסדראות, מוקפים בגנים שבשוליהם שיטים, דקלים וחרובים. חומה מטיט ומחלוקים, שנבנתה ב־1853, הקיפה את העיר; וברחוב הראשי היו השוק וכמה מלונות מקושטים בביתנים. המקום לא נראה מאוכלס בצפיפות. הרחובות היו כמעט ריקים, מלבד בסביבת המקדש, שאליו הגיעו רק אחרי שעברו כמה רבעים מוקפים בגדרות עץ. היו הרבה נשים, וקל היה להסביר זאת ב"מוסד המיוחד" של המורמונים; אבל אין להניח שכל המורמונים נשואים לנשים רבות. הם חופשיים להתחתן או לא, כרצונם; אבל ראוי לציין שבעיקר נשות יוטה הן שמשתוקקות להינשא, כי לפי הדת המורמונית, נשים לא נשואות אינן זוכות לאושר העליון. היצורים המסכנים האלה לא נראו לא אמידים ולא מאושרים. חלקן, האמידות יותר, אין ספק, לבשו שמלות משי שחורות, קצרות ופתוחות, מתחת לברדס או לצעיף צנוע; ואחרות היו לבושות בלבוש אינדיאני.
פספרטו לא יכול היה להביט בלי מידה של פחד בנשים האלה, שהוטל עליהן, בקבוצות, להעניק אושר למורמוני אחד. השכל הישר שלו ריחם, יותר מכול, על הבעל. נראה לו דבר נורא להדריך כל כך הרבה נשים בבת אחת בתהפוכות החיים, ולהוביל אותן, כביכול, כקבוצה אחת אל גן העדן המורמוני, בציפייה לראות אותן לנצח בחברת סמית' המפואר, שבוודאי הוא העיטור העיקרי של המקום הנפלא ההוא. הוא הרגיש דחייה מוחלטת מייעוד כזה, ודמיין, אולי טעה, שהיפהפיות של סולט לייק סיטי מעיפות בו מבטים מבהילים למדי. למרבה המזל, שהותו שם הייתה קצרה. בארבע כבר מצאה החבורה את עצמה שוב בתחנה, תפסה את מקומותיה ברכבת, והמשרוקית צפרה לסימן יציאה. אבל ממש ברגע שגלגלי הקטר התחילו לנוע, נשמעו צעקות: "עצרו! עצרו!"
רכבות, כמו הזמן והגאות, אינן עוצרות בשביל איש. הג'נטלמן שצעק היה כנראה מורמוני מאחר. הוא היה חסר נשימה מריצה. למזלו, לתחנה לא היו שערים ולא מחסומים. הוא מיהר לאורך המסילה, קפץ על הרציף האחורי של הרכבת, ונפל מותש על אחד המושבים.
פספרטו, שעקב בחרדה אחרי המתעמל החובב הזה, ניגש אליו בעניין רב, ונודע לו שברח אחרי מריבה לא נעימה בבית.
כשהמורמוני חזר לנשום, העז פספרטו לשאול אותו בנימוס כמה נשים יש לו; כי מהדרך שבה ברח, אפשר היה לחשוב שיש לו עשרים לפחות.
"אחת, אדוני," השיב המורמוני, והרים את זרועותיו לשמיים, "אחת, וזה היה די והותר!"