"מאוקיינוס לאוקיינוס", כך אומרים האמריקאים; וארבע המילים האלה הן הכינוי הכללי של "הקו הראשי הגדול", שחוצה את כל רוחבה של ארצות הברית. אבל מסילת הברזל של האוקיינוס השקט מחולקת למעשה לשני קווים נפרדים: הסנטרל פסיפיק, בין סן פרנסיסקו לאוגדן, והיוניון פסיפיק, בין אוגדן לאומהה. חמישה קווים ראשיים מחברים את אומהה עם ניו יורק.
כך מחוברות ניו יורק וסן פרנסיסקו בסרט מתכת בלי הפסקה, שאורכו לא פחות משלושת אלפים שבע מאות שמונים ושישה מיל. בין אומהה לאוקיינוס השקט חוצה המסילה שטח שבו עדיין חיים שבטים אינדיאנים וחיות בר, ושטח גדול שהמורמונים התחילו ליישב אחרי שגורשו מאילינוי ב־1845.
המסע מניו יורק לסן פרנסיסקו נמשך בעבר, בתנאים הנוחים ביותר, שישה חודשים לפחות. היום עושים אותו בשבעה ימים.
בשנת 1862, למרות חברי הקונגרס מהדרום, שרצו מסלול דרומי יותר, הוחלט להניח את המסילה בין קווי הרוחב הארבעים ואחד והארבעים ושניים. הנשיא לינקולן עצמו קבע את קצה הקו באומהה שבנברסקה. העבודה התחילה מיד, ונמשכה בנמרצות אמריקאית אמיתית; והמהירות שבה התקדמה לא פגעה באיכות הביצוע. בערבות גדלה המסילה במיל וחצי ביום. קטר, שנסע על הפסים שהונחו בערב הקודם, הביא את הפסים שיונחו למחרת, והתקדם עליהם מהר כמו שהונחו.
למסילת הברזל של האוקיינוס השקט מצטרפים כמה קווים משניים באיווה, בקנזס, בקולורדו ובאורגון. כשהיא יוצאת מאומהה, היא עוברת לאורך הגדה השמאלית של נהר פלאט עד המפגש עם זרועו הצפונית, עוקבת אחרי זרועו הדרומית, חוצה את שטח לרמי ואת הרי וואסץ', מקיפה את האגם הגדול של המלח ומגיעה לסולט לייק סיטי, בירת המורמונים. משם היא צוללת אל עמק טואלה, חוצה את המדבר האמריקאי, את הרי סידר והומבולדט ואת הסיירה נבדה, ויורדת דרך סקרמנטו אל האוקיינוס השקט. השיפוע שלה, אפילו בהרי הרוקי, אינו עולה על כשני אחוזים.
זו הייתה הדרך שהיה צריך לעבור בשבעה ימים, ושתאפשר לפילאס פוג, לפחות כך קיווה, לעלות ב־11 לחודש בניו יורק על האונייה האטלנטית לליברפול.
הקרון שבו ישב היה מעין אומניבוס ארוך על שמונה גלגלים, בלי תאים בפנים. היו בו שתי שורות של מושבים, ניצבים לכיוון הנסיעה, משני צדי מעבר שהוביל אל הרציפים הקדמי והאחורי. הרציפים האלה היו בכל הרכבת, והנוסעים יכלו לעבור מקצה אחד של הרכבת לקצה האחר. היו בה קרונות סלון, קרונות מרפסת, מסעדות וקרונות עישון; רק קרונות תיאטרון חסרו, וגם אותם יהיו בה יום אחד.
מוכרי ספרים ועיתונים, מוכרי אוכל, משקאות וסיגרים, שנראה שהיו להם לקוחות רבים, הסתובבו כל הזמן במעברים.
הרכבת יצאה מתחנת אוקלנד בשש. כבר היה לילה, קר ועגום, והשמיים היו מכוסים בעננים שנראה כאילו הם מאיימים בשלג. הרכבת לא נסעה מהר; אם מביאים בחשבון את העצירות, היא לא עברה יותר מעשרים מיל בשעה, אבל זו הייתה מהירות מספקת כדי להגיע לאומהה בזמן שנקבע.
בקרון כמעט לא שוחחו, ועד מהרה נרדמו רבים מהנוסעים. פספרטו מצא את עצמו ליד הבלש; אבל הוא לא דיבר איתו. אחרי המאורעות האחרונים, היחסים ביניהם התקררו מעט; כבר לא יכלו להיות ביניהם אהדה או קרבה. התנהגותו של פיקס לא השתנתה; אבל פספרטו היה מאופק מאוד, ומוכן לחנוק את ידידו לשעבר בהתגרות הקלה ביותר.
שעה אחרי שיצאו התחיל לרדת שלג, שלג דק, שלמרבה המזל לא יכול היה לחסום את הרכבת. מהחלונות לא נראה דבר מלבד יריעה לבנה עצומה, שעליה נראה עשן הקטר אפרפר.
בשמונה נכנס דייל לקרון והודיע שהגיעה שעת השינה; ובתוך כמה דקות הפך הקרון לחדר שינה. משענות המושבים הורדו, מיטות שהיו ארוזות בקפידה נשלפו בשיטה מחוכמת, דרגשים הותקנו לפתע, ועד מהרה עמדה לרשות כל נוסע מיטה נוחה, מוגנת מעיניים סקרניות בווילונות עבים. הסדינים היו נקיים והכריות רכות. נשאר רק ללכת לישון, וכך עשו כולם, בזמן שהרכבת דהרה לרוחב מדינת קליפורניה.
הארץ שבין סן פרנסיסקו לסקרמנטו אינה הררית במיוחד. הסנטרל פסיפיק, שנקודת המוצא שלה היא סקרמנטו, נמשכת מזרחה לקראת הקו מאומהה. הקו מסן פרנסיסקו לסקרמנטו עובר בכיוון צפון־מזרח, לאורך הנהר האמריקאי, שנשפך אל מפרץ סן פבלו. את מאה ועשרים המילין שבין שתי הערים האלה עברו בשש שעות, ולקראת חצות, כשהנוסעים ישנו שינה עמוקה, עברו דרך סקרמנטו; כך שלא ראו דבר מהמקום החשוב הזה, מקום מושבה של ממשלת המדינה, עם רציפיו היפים, רחובותיו הרחבים, מלונותיו המפוארים, כיכרותיו וכנסיותיו.
כשיצאה מסקרמנטו ועברה את הצומת, את רוקלין, את אובורן ואת קולפקס, נכנסה הרכבת אל רכס הסיירה נבדה. לסיסקו הגיעו בשבע בבוקר; וכעבור שעה הפך חדר השינה שוב לקרון רגיל, והנוסעים יכלו להתבונן ביופיו הציורי של אזור ההרים שבו נסעו. המסילה התפתלה בין המעברים: פעם התקרבה אל צלעות ההרים, פעם הייתה תלויה מעל תהומות, התחמקה מפינות חדות בעיקולים נועזים, וצללה אל מעברים צרים שנראה שאין להם מוצא. הקטר, שארובתו הגדולה פלטה אור מוזר, עם פעמונו החד ועם מגן הבקר שלו, שבלט קדימה כמו דורבן, ערבב את צרחותיו ושאגותיו ברעש הנחלים והמפלים, ושזר את עשנו בין ענפי האורנים הענקיים.
כמעט לא היו בדרך גשרים או מנהרות. המסילה הקיפה את צלעות ההרים, ולא ניסתה לפגוע בטבע בכך שתבחר בדרך הקצרה ביותר מנקודה לנקודה.
הרכבת נכנסה למדינת נבדה דרך עמק קרסון בסביבות תשע, ונסעה תמיד לכיוון צפון־מזרח; ובצהריים הגיעה לרינו, ושם הייתה עצירה של עשרים דקות לארוחת בוקר.
מהנקודה הזאת עברה המסילה לאורך נהר הומבולדט, ונמשכה צפונה כמה מילין לאורך גדותיו; אחר כך פנתה מזרחה, ונשארה ליד הנהר עד שהגיעה לרכס הומבולדט, כמעט בגבולה המזרחי הקיצוני של נבדה.
אחרי ארוחת הבוקר חזרו מר פוג וחבריו למקומותיהם בקרון, והתבוננו בנוף המגוון שנפרש לפניהם בזמן שעברו בערבות העצומות, בהרים שלאורך האופק ובנחלים עם זרמיהם הקוצפים. לפעמים נראה עדר גדול של ביזונים, מתקבץ במרחק, כמו סכר נע. ההמונים האינסופיים האלה של בהמות מעלות גירה מהווים לעיתים קרובות מכשול שאי אפשר לעבור לרכבות; ראו אלפים מהם חוצים את המסילה במשך שעות ארוכות, בשורות צפופות. אז הקטר נאלץ לעצור ולחכות עד שהדרך תתפנה שוב.
וזה אכן קרה לרכבת שבה נסע מר פוג. בסביבות שתים עשרה חסם עדר של עשרה או שנים עשר אלף ביזונים את המסילה. הקטר האט וניסה לפנות את הדרך במגן הבקר שלו; אבל המון החיות היה גדול מדי. הביזונים צעדו בצעד שליו, ומדי פעם השמיעו געיות מחרישות אוזניים. לא היה טעם לנסות לעצור אותם, כי אחרי שבחרו כיוון מסוים, שום דבר אינו יכול להאט אותם או לשנות את מסלולם; זה זרם של בשר חי שאף סכר לא יוכל לעצור.
הנוסעים התבוננו מהרציפים במחזה המוזר הזה; אבל פילאס פוג, שלו הייתה הסיבה הטובה ביותר מכולם למהר, נשאר במקומו, וחיכה בשלוות נפש של פילוסוף עד שהביזונים יואילו לזוז מהדרך.
פספרטו זעם על העיכוב שגרמו, והשתוקק לפרוק עליהם את כל מחסן האקדחים שלו.
"איזו ארץ!" קרא. "סתם בקר עוצר את הרכבות, ועובר בתהלוכה, כאילו הוא לא מפריע לתנועה! לעזאזל! הייתי רוצה לדעת אם מר פוג צפה את התקלה הזאת בתוכנית שלו! והנה נהג קטר שלא מעז לנסוע עם הקטר לתוך עדר הבהמות הזה!"
הנהג לא ניסה להתגבר על המכשול, והוא היה נבון. הוא היה מועך, אין ספק, את הביזונים הראשונים במגן הבקר; אבל הקטר, חזק ככל שיהיה, היה נעצר במהרה, הרכבת הייתה יורדת בהכרח מהפסים, ואז הייתה חסרת אונים.
הדרך הטובה ביותר הייתה לחכות בסבלנות, ולהחזיר את הזמן שאבד במהירות גבוהה יותר כשהמכשול יוסר. תהלוכת הביזונים נמשכה שלוש שעות שלמות, וכבר היה לילה כשהמסילה התפנתה. השורות האחרונות של העדר עברו עכשיו על הפסים, בזמן שהראשונות כבר נעלמו מתחת לאופק הדרומי.
השעה הייתה שמונה כשהרכבת עברה במעברי רכס הומבולדט, ותשע וחצי כשנכנסה ליוטה, אזור האגם הגדול של המלח, המושבה המיוחדת של המורמונים.