השעה הייתה שבע בבוקר כשמר פוג, אאודה ופספרטו דרכו על יבשת אמריקה, אם אפשר לתת את השם הזה לרציף הצף שעליו ירדו. הרציפים האלה עולים ויורדים עם הגאות והשפל, וכך מקלים על העמסת הספינות ופריקתן. לצדם עמדו ספינות מפרש מהירות מכל הגדלים, אוניות קיטור מכל העמים, ואוניות הנהר, שכמה סיפונים מתנשאים בהן זה מעל זה, ששטות בנהר סקרמנטו וביובליו. שם גם נערמו תוצרת המסחר שמגיע עד מקסיקו, צ'ילה, פרו, ברזיל, אירופה, אסיה וכל איי האוקיינוס השקט.
פספרטו, בשמחתו על שהגיע סוף־סוף ליבשת אמריקה, חשב להביע אותה בקפיצת ראווה מסוכנת; אבל הוא נחת על כמה קרשים מכורסמים בתולעים, ונפל דרכם. נבוך מהדרך שבה "דרך" כך על העולם החדש, פלט צעקה רמה, שהבהילה כל כך את הקורמורנים והשקנאים הרבים, שתמיד יושבים על הרציפים הניידים האלה, שהם עפו משם ברעש.
מר פוג, כשירד לחוף, ניגש לברר באיזו שעה יוצאת הרכבת הראשונה לניו יורק, ונודע לו שבשש בערב; לכן היה לו יום שלם לבלות בעיר הגדולה של קליפורניה. הוא לקח כרכרה במחיר שלושה דולרים, והוא ואאודה נכנסו לתוכה, ופספרטו עלה על מושב העגלון ליד הנהג, והם יצאו למלון "אינטרנשיונל".
ממקומו הגבוה התבונן פספרטו בסקרנות רבה ברחובות הרחבים, בבתים הנמוכים והמסודרים בשורות, בכנסיות הגותיות, במספנות הגדולות, במחסני העץ והלבנים המפוארים כארמונות, בכלי הרכב הרבים, באומניבוסים, בקרונות שסוסים מושכים על מסילות, ועל המדרכות לא רק באמריקאים ובאירופאים, אלא גם בסינים ובאינדיאנים. פספרטו הופתע מכל מה שראה. סן פרנסיסקו כבר לא הייתה העיר האגדית של 1849, עיר של שודדים, רוצחים ומציתים, שנהרו אליה בהמוניהם בחיפוש אחר שלל; גן עדן של פורעי חוק, שבו הימרו על אבקת זהב, אקדח ביד אחת וסכין ציד ביד השנייה. עכשיו הייתה מרכז מסחרי גדול.
המגדל הגבוה של בית העירייה שלה השקיף על כל נוף הרחובות והשדרות, שחתכו זה את זה בזוויות ישרות, וביניהם נראו כיכרות נעימות וירוקות; ומעבר להם נראה הרובע הסיני, כאילו יובא מהאימפריה הסינית בתוך קופסת צעצועים. כובעי סומבררו, חולצות אדומות ואינדיאנים עם נוצות נראו רק לעיתים רחוקות; אבל בכל מקום נראו מגבעות משי ומעילים שחורים, שלבשו המון גברים פעלתנים ועצבניים, בעלי מראה של ג'נטלמנים. כמה מהרחובות, ובמיוחד רחוב מונטגומרי, שהוא לסן פרנסיסקו מה שרחוב ריג'נט ללונדון, שדרות האיטלקים לפריז וברודוויי לניו יורק, היו מרופדים בחנויות מפוארות ומרווחות, שהציגו בחלונותיהן את תוצרת העולם כולו.
כשהגיע פספרטו למלון "אינטרנשיונל", לא נראה לו כלל כאילו עזב את אנגליה.
את הקומה התחתונה של המלון תפס בר גדול, מעין מסעדה הפתוחה לכל עובר ושב, שיכול היה לאכול בשר מיובש, מרק צדפות, ביסקוויטים וגבינה בלי להוציא את ארנקו. שילמו רק על הבירה, הפורטר או השרי ששתו. זה נראה לפספרטו "אמריקאי מאוד". חדרי האוכל של המלון היו נוחים, ומר פוג ואאודה, שהתיישבו ליד שולחן, קיבלו שירות שופע בצלחות קטנטנות.
אחרי ארוחת הבוקר יצא מר פוג, בליווי אאודה, לקונסוליה האנגלית כדי להחתים את הדרכון שלו. כשיצא, פגש את פספרטו, ששאל אותו אם לא כדאי, לפני שיעלו לרכבת, לקנות כמה תריסרי רובי אנפילד ואקדחי קולט. הוא שמע סיפורים על התקפות של בני שבטי הסו והפוני על רכבות. מר פוג חשב שזו זהירות מיותרת, אבל אמר לו לעשות כפי שנראה לו, והמשיך לקונסוליה.
אבל הוא לא עבר אפילו מאתיים צעדים, כש"במקרה הגדול ביותר בעולם" פגש את פיקס. הבלש נראה מופתע לגמרי. מה! הוא ומר פוג חצו יחד את האוקיינוס השקט ולא נפגשו על האונייה! לפחות הרגיש פיקס שזה כבוד לראות שוב את הג'נטלמן שהוא חייב לו כל כך הרבה, וכיוון שעסקיו קוראים לו בחזרה לאירופה, ישמח מאוד להמשיך במסע בחברה נעימה כל כך.
מר פוג השיב שהכבוד כולו שלו; והבלש, שהיה נחוש לא להוריד ממנו את עיניו, ביקש רשות ללוות אותם בטיולם בסן פרנסיסקו, ומר פוג נענה ברצון לבקשה.
עד מהרה מצאו את עצמם ברחוב מונטגומרי, ושם התקהל המון גדול; המדרכות, הכביש, מסילות הקרונות, פתחי החנויות, חלונות הבתים ואפילו הגגות היו מלאים אנשים. גברים הסתובבו ונשאו כרזות גדולות, ודגלים וסרטים התנופפו ברוח; ומכל עבר נשמעו צעקות רמות.
"הידד לקמרפילד!"
"הידד למנדיבוי!"
זו הייתה אספה פוליטית; לפחות כך שיער פיקס, שאמר למר פוג: "אולי כדאי שלא נתערבב בהמון. זה עלול להיות מסוכן."
"כן," השיב מר פוג, "ומכות, גם אם הן פוליטיות, הן עדיין מכות."
פיקס חייך להערה הזאת; וכדי שיוכלו לראות בלי שידחפו אותם, תפסה החבורה עמדה בראש גרם מדרגות בקצה העליון של רחוב מונטגומרי. מולם, בצד השני של הרחוב, בין רציף פחם למחסן נפט, הוקמה באוויר הפתוח במה גדולה, ונראה שזרם ההמון מכוון אליה.
לשם מה האספה הזאת? מה הסיבה להתקהלות הנרגשת הזאת? פילאס פוג לא יכול היה לנחש. האם כדי למנות איזה פקיד רם מעלה, מושל או חבר קונגרס? זה לא היה בלתי סביר, כל כך נסער היה ההמון שלפניהם.
ממש ברגע זה עברה תנועה לא רגילה בהמון האנושי. כל הידיים הורמו באוויר. חלקן, קפוצות באגרוף, נראו כאילו נעלמו לפתע בתוך הצעקות; דרך נמרצת, אין ספק, להצביע. ההמון נסוג לאחור, הדגלים והכרזות התנודדו, נעלמו לרגע, ואז הופיעו שוב קרועים לגזרים. גלי ההמון הגיעו עד המדרגות, וכל הראשים היטלטלו על פני השטח כמו ים שסערה מכה בו. הרבה מהכובעים השחורים נעלמו, ונראה שרוב ההמון התנמך.
"ברור שזו אספה," אמר פיקס, "ומטרתה בוודאי מלהיבה. לא אתפלא אם היא על פרשת 'אלבמה', למרות שהשאלה הזאת כבר נפתרה."
"אולי," השיב מר פוג בפשטות.
"לפחות יש כאן שני אלופים שעומדים זה מול זה, כבוד מר קמרפילד וכבוד מר מנדיבוי."
אאודה, שנשענה על זרועו של מר פוג, הביטה בהפתעה במחזה הסוער, ופיקס שאל אדם שעמד לידו מה הסיבה לכל זה. לפני שהאיש הספיק לענות, פרצה מהומה חדשה; נשמעו קריאות הידד וצעקות נרגשות; מוטות הדגלים התחילו לשמש כלי נשק; ואגרופים עפו לכל עבר. מכות הוחלפו מגגות הכרכרות והאומניבוסים שנתקעו בתוך ההמון. מגפיים ונעליים עפו באוויר, ומר פוג חשב שהוא אפילו שומע את נפץ האקדחים מתערבב במהומה. ההמון הנמלט התקרב אל גרם המדרגות, ושטף את המדרגה התחתונה. ברור היה שאחד הצדדים נהדף; אבל הצופים מהצד לא יכלו לדעת אם מנדיבוי או קמרפילד ידו על העליונה.
"יהיה זה נבון אם ניסוג," אמר פיקס, שרצה שמר פוג לא ייפגע, לפחות עד שיחזרו ללונדון. "אם יש בכל זה שאלה כלשהי שקשורה לאנגליה, ויזהו אותנו, אני חושש שיהיה לנו קשה."
"נתין אנגלי..." התחיל מר פוג.
הוא לא סיים את המשפט; כי עכשיו פרצה מהומה נוראה במרפסת שמאחורי גרם המדרגות שעליו עמדו, ונשמעו צעקות פרועות: "הידד למנדיבוי! היפ, היפ, הידד!"
זו הייתה חבורת מצביעים שבאה להציל את בני בריתה, ותקפה את כוחות קמרפילד מהאגף. מר פוג, אאודה ופיקס מצאו את עצמם בין שתי אש; כבר היה מאוחר מדי לברוח. השטף של האנשים, חמושים במקלות מעופרתים ובאלות, היה בלתי ניתן לעצירה. פילאס פוג ופיקס הודפו בגסות כשניסו להגן על חברתם היפה; פוג, קר רוח כתמיד, ניסה להתגונן בכלי הנשק שהטבע שם בקצה זרועו של כל אנגלי, אבל לשווא. בחור גדול ושרירי, בעל זקן אדום, פנים סמוקות וכתפיים רחבות, שנראה כמו ראש החבורה, הרים את אגרופו הקפוץ כדי להכות את מר פוג, והיה מנחית עליו מכה מוחצת, אילולא מיהר פיקס להיכנס באמצע וספג אותה במקומו. חבורה ענקית הופיעה מיד מתחת למגבעת המשי של הבלש, שנמעכה לגמרי.
"יאנקי!" קרא מר פוג, ונעץ מבט בוז בבריון.
"אנגלי!" השיב הלה. "עוד ניפגש!"
"מתי שתרצה."
"מה שמך?"
"פילאס פוג. ושלך?"
"קולונל סטמפ פרוקטור."
גל האנשים חלף עכשיו, אחרי שהפיל את פיקס, שקם מהר על רגליו, אם כי בבגדים קרועים. למרבה המזל, לא נפגע קשה. מעיל הנסיעה שלו נחלק לשני חלקים לא שווים, ומכנסיו נקרעו לגזרים. אאודה יצאה בלי פגע, ורק פיקס נשא את סימני התגרה בחבורה הכחולה־שחורה שלו.
"תודה," אמר מר פוג לבלש, ברגע שיצאו מההמון.
"אין צורך בתודה," השיב פיקס, "אבל בוא נלך."
"לאן?"
"לחייט."
ביקור כזה אכן היה במקומו. בגדיהם של מר פוג ושל פיקס היו קרועים לסמרטוטים, כאילו השתתפו בעצמם במאבק בין קמרפילד למנדיבוי. כעבור שעה היו שוב לבושים כראוי, וחזרו עם אאודה למלון "אינטרנשיונל".
פספרטו חיכה לאדונו, חמוש בחצי תריסר אקדחים בעלי שישה קנים. כשהבחין בפיקס, כיווץ את גבותיו; אבל אחרי שאאודה סיפרה לו בכמה מילים על ההרפתקה שלהם, חזרו פניו להבעתן השלווה. ברור היה שפיקס כבר אינו אויב, אלא בעל ברית; הוא עמד בנאמנות במילתו.
אחרי ארוחת הערב עצרה בפתח הכרכרה שהייתה אמורה להסיע את הנוסעים ואת המטען שלהם לתחנה. כשעלה, אמר מר פוג לפיקס: "לא ראית שוב את קולונל פרוקטור הזה?"
"לא."
"אחזור לאמריקה כדי למצוא אותו," אמר פילאס פוג בשלווה. "לא יהיה זה נכון שאנגלי יניח לנהוג בו כך בלי להשיב."
הבלש חייך, אבל לא ענה. ברור היה שמר פוג הוא מאותם אנגלים שאף שאינם סובלים דו־קרב בארצם, נלחמים בחוץ לארץ כשפוגעים בכבודם.
ברבע לשש הגיעו הנוסעים לתחנה, ומצאו את הרכבת מוכנה לצאת. כשעמד לעלות, קרא מר פוג לסבל ואמר לו: "ידידי, האם לא הייתה היום איזו מהומה בסן פרנסיסקו?"
"זו הייתה אספה פוליטית, אדוני," השיב הסבל.
"אבל חשבתי שהייתה מהומה גדולה ברחובות."
"זו הייתה רק אספה שהתכנסה לבחירות."
"לבחירת מפקד עליון, אין ספק?" שאל מר פוג.
"לא, אדוני; לבחירת שופט שלום."
פילאס פוג עלה לרכבת, שיצאה לדרך במלוא המהירות.