קל לנחש מה קרה כשסירת הנווטים התקרבה לשנגחאי. רב החובל של האונייה ליוקוהמה ראה את האותות של ה"טנקדר", וכשהבחין בדגל שבחצי התורן, כיוון את מסלולו אל הספינה הקטנה. פילאס פוג שילם לג'ון בנסבי את מחיר ההפלגה שהוסכם, ותגמל את הבחור הטוב בסכום נוסף של חמש מאות וחמישים לירות. אחר כך עלה לאונייה עם אאודה ועם פיקס, והם יצאו מיד לנגסאקי וליוקוהמה.
הם הגיעו ליעדם בבוקר ה־14 בנובמבר. פילאס פוג לא בזבז זמן ועלה על ה"קרנטיק", ושם נודע לו, לשמחתה הגדולה של אאודה, ואולי גם לשמחתו שלו, אף שלא הסגיר שום רגש, שצרפתי בשם פספרטו אכן הגיע עליה יום קודם לכן.
הודיעו שהאונייה לסן פרנסיסקו תצא עוד באותו ערב, והיה הכרחי למצוא את פספרטו, אם אפשר, בלי דיחוי. מר פוג פנה לשווא לקונסולים הצרפתי והאנגלי, ואחרי ששוטט זמן רב ברחובות, התחיל להתייאש מלמצוא את משרתו האבוד. המקרה, או אולי מעין תחושה מוקדמת, הוביל אותו לבסוף אל התיאטרון של כבוד מר בטולקר. הוא בוודאי לא היה מזהה את פספרטו בתלבושת הלוליין התמהונית; אבל פספרטו, ששכב על גבו, הבחין באדונו ביציע. הוא לא יכול היה שלא לקפוץ, וזה שינה כל כך את מקום אפו, שה"פירמידה" כולה התמוטטה בערבוביה על הבמה.
את כל זה שמע פספרטו מאאודה, שסיפרה לו גם מה קרה בהפלגה מהונג קונג לשנגחאי על ה"טנקדר", בחברתו של מר פיקס אחד.
פספרטו לא שינה את הבעת פניו כששמע את השם הזה. הוא חשב שעוד לא הגיע הזמן לגלות לאדונו מה קרה בינו לבין הבלש; ובסיפור שסיפר על היעדרותו, רק התנצל על כך שהשכרות תקפה אותו כשעישן אופיום בבית מרזח בהונג קונג.
מר פוג שמע את הסיפור בקרירות, בלי מילה; ואחר כך נתן לאיש שלו את הכסף הדרוש כדי להשיג בגדים שמתאימים יותר למעמדו. בתוך שעה כבר חתך הצרפתי את אפו ונפרד מכנפיו, ולא נשאר עליו דבר שהזכיר את מאמין האל טנגו.
האונייה שעמדה לצאת מיוקוהמה לסן פרנסיסקו הייתה שייכת לחברת הדואר הימי של האוקיינוס השקט, ושמה היה "גנרל גרנט". זו הייתה אוניית גלגלי משוטים גדולה של אלפיים וחמש מאות טונות; מצוידת היטב ומהירה מאוד. קורת ההנעה האדירה עלתה וירדה מעל הסיפון; בקצה אחד עלה וירד מוט הבוכנה, ובקצה השני מוט חיבור, שהפך את התנועה הישרה לתנועה מעגלית, והיה מחובר ישירות לציר הגלגלים. ל"גנרל גרנט" היו שלושה תרנים, שנשאו מפרשים רבים, וכך עזרו מאוד לכוח הקיטור. במהירות של שנים עשר מיל בשעה, היא תחצה את האוקיינוס בעשרים ואחד ימים. לכן היה פילאס פוג רשאי לקוות שיגיע לסן פרנסיסקו עד ה־2 בדצמבר, לניו יורק עד ה־11, וללונדון ב־20, וכך ירוויח כמה שעות לפני התאריך הגורלי, ה־21 בדצמבר.
על הסיפון היה מספר מלא של נוסעים: אנגלים, הרבה אמריקאים, מספר גדול של פועלים סינים בדרכם לקליפורניה, וכמה קצינים מהודו, שבילו את חופשתם בסיבוב מסביב לעולם. שום דבר חשוב לא קרה בהפלגה; האונייה, שנשענה על גלגליה הגדולים, כמעט לא היטלטלה, והאוקיינוס ה"שקט" כמעט הצדיק את שמו. מר פוג היה רגוע ושתקן כתמיד. חברתו הצעירה הרגישה שהיא נקשרת אליו יותר ויותר בקשרים אחרים מלבד הכרת תודה; טבעו השקט אבל הנדיב השפיע עליה יותר משחשבה; וכמעט בלי שהרגישה נכנעה לרגשות שנראה שאין להם שום השפעה על מגינה. אאודה התעניינה מאוד בתוכניותיו, ונעשתה חסרת סבלנות מכל מקרה שנראה כאילו הוא עלול לעכב את מסעו.
לעיתים קרובות פטפטה עם פספרטו, שלא החמיץ להבחין במצב לבה של הגברת; וכיוון שהיה הנאמן שבמשרתים, לא חדל מלהלל את יושרו, נדיבותו ומסירותו של פילאס פוג. הוא טרח להרגיע את ספקותיה של אאודה בנוגע לסיום מוצלח של המסע, ואמר לה שהחלק הקשה ביותר כבר עבר, שעכשיו הם מעבר לארצות הפלאיות של יפן וסין, ושהם כבר בדרך חזרה לארצות המוכרות. רכבת מסן פרנסיסקו לניו יורק, ואוניית קיטור מניו יורק לליברפול, יביאו אותם בלי ספק אל סוף המסע הבלתי אפשרי הזה מסביב לעולם בתוך הזמן שהוסכם.
ביום התשיעי אחרי היציאה מיוקוהמה, עבר פילאס פוג בדיוק מחצית מכדור הארץ. ב־23 בנובמבר עברה ה"גנרל גרנט" את קו האורך המאה ושמונים, והייתה ממש בצד השני של כדור הארץ, מול לונדון. אמנם מר פוג כבר כילה חמישים ושניים משמונים הימים שבהם היה עליו להשלים את המסע, ונשארו רק עשרים ושמונה. אבל אף שלפי ההפרש בקווי האורך היה רק בחצי הדרך, למעשה כבר עבר שני שלישים מכל המסע; כי נאלץ לעשות עיקופים ארוכים מלונדון לעדן, מעדן לבומביי, מכלכותה לסינגפור ומסינגפור ליוקוהמה. אילו יכול היה ללכת בלי לסטות לאורך קו הרוחב החמישים, שהוא קו הרוחב של לונדון, היה כל המרחק רק כשנים עשר אלף מיל; ואילו בגלל דרכי התחבורה הלא סדירות, ייאלץ לעבור עשרים ושישה אלף, ומתוכם, ב־23 בנובמבר, כבר עבר שבעה עשר אלף וחמש מאות. ועכשיו הדרך ישרה, ופיקס כבר לא שם כדי להציב מכשולים בדרכם!
ב־23 בנובמבר קרה גם שפספרטו גילה גילוי משמח. זוכרים שהבחור העקשן התעקש לשמור על שעון המשפחה המפורסם שלו לפי שעון לונדון, ולראות בשעון של הארצות שעבר בהן שעון שגוי ולא אמין. ועכשיו, ביום הזה, אף שלא הזיז את המחוגים, גילה ששעונו מתאים בדיוק לשעוני האונייה. ניצחונו היה עליז עד מאוד. הוא היה רוצה לדעת מה היה פיקס אומר אילו היה על הסיפון!
"הנוכל סיפר לי הרבה סיפורים," חזר ואמר פספרטו, "על קווי האורך, על השמש ועל הירח! ירח, מה פתאום! סיפורי סבתא, יותר נכון! אילו היו מקשיבים לאנשים כאלה, היו מחזיקים זמן יפה! הייתי בטוח שיום אחד השמש תכוון את עצמה לפי השעון שלי!"
פספרטו לא ידע שאילו היה לוח השעון שלו מחולק לעשרים וארבע שעות, כמו השעונים האיטלקיים, לא הייתה לו סיבה לצהול; כי אז מחוגי שעונו, במקום להראות כמו עכשיו תשע בבוקר, היו מראים תשע בערב, כלומר השעה העשרים ואחת אחרי חצות, בדיוק ההפרש בין שעון לונדון לבין שעון קו האורך המאה ושמונים. אבל גם אילו יכול היה פיקס להסביר את התופעה הפיזיקלית הזאת, פספרטו לא היה מודה בה, גם אילו הבין אותה. וחוץ מזה, אילו היה הבלש על הסיפון ברגע זה, היה פספרטו מתעמת איתו בנושא אחר לגמרי, ובדרך אחרת לגמרי.
איפה היה פיקס ברגע זה?
הוא היה בעצם על סיפון ה"גנרל גרנט".
כשהגיע ליוקוהמה, עזב הבלש את מר פוג, שציפה לפגוש שוב במשך היום, והלך מיד לקונסוליה האנגלית, ושם מצא סוף־סוף את צו המעצר. הצו עקב אחריו מבומביי, והגיע על ה"קרנטיק", האונייה שעליה הוא עצמו היה אמור להיות. אפשר לתאר את אכזבתו של פיקס כשחשב שהצו כבר חסר תועלת. מר פוג עזב את האדמה האנגלית, ועכשיו צריך להשיג את הסגרתו!
"ובכן," חשב פיקס אחרי רגע של כעס, "הצו שלי לא תקף כאן, אבל הוא יהיה תקף באנגליה. ברור שהנוכל מתכוון לחזור לארצו, בחושבו שהטעה את המשטרה. טוב! אעקוב אחריו מעבר לאוקיינוס האטלנטי. ואשר לכסף, ייתן האל שיישאר ממנו משהו! אבל הבחור כבר הוציא על נסיעות, פרסים, משפטים, ערבויות, פילים וכל מיני הוצאות, יותר מחמשת אלפים לירות. ובכל זאת, הבנק עשיר!"
כשהחליט על דרכו, עלה על ה"גנרל גרנט", והיה שם כשהגיעו מר פוג ואאודה. לתדהמתו הגמורה, זיהה את פספרטו, למרות התחפושת התיאטרלית שלו. הוא הסתתר במהירות בתאו, כדי להימנע מבירור לא נעים, וקיווה, בזכות מספר הנוסעים הגדול, שמשרתו של מר פוג לא יבחין בו.
אבל עוד באותו יום פגש את פספרטו פנים אל פנים על הסיפון הקדמי. פספרטו, בלי מילה, התנפל עליו, תפס אותו בגרונו, ולשעשועה הרב של קבוצת אמריקאים, שהתחילו מיד להתערב עליו, המטיר על הבלש מטח מכות של ממש, שהוכיח את עליונותה הגדולה של אמנות האגרוף הצרפתית על פני האנגלית.
כשפספרטו סיים, הרגיש הקלה ונחמה. פיקס קם במצב מרוט משהו, הביט ביריבו ואמר בקרירות: "סיימת?"
"לבינתיים – כן."
"אז תן לי לומר לך מילה."
"אבל אני..."
"לטובת אדונך."
נראה שקור רוחו של פיקס הכריע את פספרטו, כי הוא הלך אחריו בשקט, והם ישבו בצד, הרחק משאר הנוסעים.
"הרבצת לי," אמר פיקס. "טוב, ציפיתי לזה. עכשיו, הקשב לי. עד עכשיו הייתי יריבו של מר פוג. עכשיו אני בצד שלו."
"אהה!" קרא פספרטו. "השתכנעת שהוא אדם ישר?"
"לא," השיב פיקס בקרירות, "אני חושב שהוא נוכל. שקט! אל תזוז, ותן לי לדבר. כל זמן שמר פוג היה על אדמה אנגלית, היה האינטרס שלי לעכב אותו שם עד שיגיע צו המעצר שלי. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לעכב אותו. שלחתי אחריו את הכוהנים מבומביי, שיכרתי אותך בהונג קונג, הפרדתי אותך ממנו, וגרמתי לו להחמיץ את האונייה ליוקוהמה."
פספרטו הקשיב, ואגרופיו קפוצים.
"עכשיו," המשיך פיקס, "נראה שמר פוג חוזר לאנגליה. טוב, אעקוב אחריו לשם. אבל מעתה אעשה כדי להרחיק מכשולים מדרכו כפי שעשיתי עד עכשיו כדי להציב אותם בדרכו. שיניתי את המשחק שלי, אתה מבין, ורק משום שהיה האינטרס שלי לשנות אותו. האינטרס שלך זהה לשלי; כי רק באנגליה תדע אם אתה בשירותו של פושע או של אדם ישר."
פספרטו הקשיב לפיקס בתשומת לב רבה, והשתכנע שהוא מדבר בתום לב גמור.
"אנחנו חברים?" שאל הבלש.
"חברים? לא," השיב פספרטו, "אבל בעלי ברית, אולי. אבל בסימן הקטן ביותר של בגידה, אסובב לך את הצוואר."
"מוסכם," אמר הבלש בשקט.
כעבור אחד עשר יום, ב־3 בדצמבר, נכנסה ה"גנרל גרנט" למפרץ שער הזהב, והגיעה לסן פרנסיסקו.
מר פוג לא הרוויח ולא הפסיד אפילו יום אחד.