למחרת בבוקר אמר פספרטו המסכן, העייף והרעב, לעצמו שעליו להשיג משהו לאכול בכל מחיר, וכמה שיותר מהר כן ייטב. הוא יכול היה, אמנם, למכור את שעונו; אבל קודם היה גווע ברעב. עכשיו או לעולם לא, עליו להשתמש בקול החזק, אם כי לא מלודי במיוחד, שהטבע העניק לו. הוא ידע כמה שירים צרפתיים ואנגליים, והחליט לנסות אותם על היפנים, שבוודאי הם אוהבי מוזיקה, שהרי הם כל הזמן מכים במצלתיים, בגונגים ובתופים, ולא ייתכן שלא יעריכו כישרון אירופי.
אולי היה זה מוקדם מדי בבוקר לארגן קונצרט, והקהל, שהעירו אותו לפני הזמן משנתו, אולי לא ישלם לבדרן במטבעות שעליהם דיוקן המיקאדו. לכן החליט פספרטו לחכות כמה שעות; ובזמן שטייל, עלה בדעתו שהוא לבוש טוב מדי בשביל אמן נודד. הוא חשב להחליף את בגדיו בבגדים שמתאימים יותר לתוכניתו; ובדרך זו אולי ישיג גם מעט כסף לספק את הרעב המציק. ההחלטה נתקבלה, ונשאר רק לבצע אותה.
רק אחרי חיפוש ארוך מצא פספרטו סוחר מקומי בבגדים ישנים, ופנה אליו בבקשה להחלפה. האיש אהב את התלבושת האירופית, ועד מהרה יצא פספרטו מחנותו לבוש במעיל יפני ישן ובמעין טורבן עקום, דהוי משימוש ארוך. וחוץ מזה, כמה מטבעות כסף קטנים צלצלו בכיסו.
"טוב!" חשב. "אדמיין שאני בקרנבל!"
הדבר הראשון שעשה אחרי שהפך כך ל"יפני" היה להיכנס לבית תה צנוע למראה, ושם, על חצי ציפור ומעט אורז, אכל ארוחת בוקר כמו אדם שארוחת הערב שלו עדיין בעיה שטרם נפתרה.
"עכשיו," חשב כשאכל לשובע, "אסור לי לאבד את הראש. אני לא יכול למכור שוב את התלבושת הזאת בשביל תלבושת יפנית עוד יותר. עליי לחשוב איך לעזוב מהר ככל האפשר את ארץ השמש הזאת, שלא אשמור ממנה את הזיכרונות הנעימים ביותר."
עלה בדעתו לבקר באוניות שעמדו לצאת לאמריקה. הוא יציע את עצמו כטבח או כמשרת, תמורת ההפלגה והארוחות. כשיגיע לסן פרנסיסקו, ימצא דרך להמשיך. הקושי היה איך לעבור את ארבעת אלפים ושבע מאות המילין של האוקיינוס השקט, שמפרידים בין יפן לעולם החדש.
פספרטו לא היה האיש שמניח לרעיון להתבזבז, וכיוון את צעדיו אל המספנות. אבל ככל שהתקרב אליהן, התוכנית שלו, שבהתחלה נראתה פשוטה כל כך, נעשתה בעיניו קשה יותר ויותר. מה הצורך יהיה להם בטבח או במשרת על אונייה אמריקאית, ואיזה אמון יתנו בו, לבוש כפי שהוא? אילו המלצות יוכל לתת?
בזמן שהרהר כך, נפלו עיניו על כרזה ענקית שמעין ליצן נשא ברחובות. בכרזה, שהייתה באנגלית, נכתב כך:
להקת האקרובטים היפנית
בבעלות כבוד מר ויליאם בטולקר
ההופעות האחרונות
לפני צאתם לארצות הברית
של
האפים הארוכים! האפים הארוכים!
בחסותו הישירה של האל טנגו!
אטרקציה גדולה!
"ארצות הברית!" אמר פספרטו. "זה בדיוק מה שאני צריך!"
הוא הלך אחרי הליצן, ועד מהרה מצא את עצמו שוב ברובע היפני. כעבור רבע שעה עצר לפני צריף גדול, מקושט בכמה אשכולות של סרטים צבעוניים, שקירותיו החיצוניים צוירו בצבעים עזים ובלי פרספקטיבה, ותיארו להקה של להטוטנים.
זה היה המוסד של כבוד מר ויליאם בטולקר. הג'נטלמן הזה היה מעין בעל קרקס אמריקאי, מנהל להקה של לוליינים, להטוטנים, ליצנים, אקרובטים, הולכי על חבל ומתעמלים, שלפי הכרזה נתן את הופעותיו האחרונות לפני שעזב את אימפריית השמש לארצות הברית.
פספרטו נכנס וביקש לראות את מר בטולקר, וזה הופיע מיד בכבודו ובעצמו.
"מה אתה רוצה?" אמר לפספרטו, שבהתחלה חשב אותו לאחד מבני המקום.
"היית רוצה משרת, אדוני?" שאל פספרטו.
"משרת!" קרא מר בטולקר, ולטף את הזקן האפור העבות שהשתלשל מסנטרו. "כבר יש לי שניים, צייתנים ונאמנים, שמעולם לא עזבו אותי, ומשרתים אותי תמורת מזונם, והנה הם," הוסיף, והושיט את שתי זרועותיו החסונות, חרושות בוורידים עבים כמו מיתרים של קונטרבס.
"אז אינני יכול להועיל לך בשום דבר?"
"בשום דבר."
"לעזאזל! כל כך הייתי רוצה לחצות איתך את האוקיינוס השקט!"
"אה!" אמר כבוד מר בטולקר. "אתה יפני בדיוק כמו שאני קוף! מי אתה, שלבשת בגדים כאלה?"
"אדם מתלבש איך שהוא יכול."
"זה נכון. אתה צרפתי, נכון?"
"כן; פריזאי מפריז."
"אז אתה בוודאי יודע לעשות פרצופים?"
"נו," השיב פספרטו, שהתרגז מעט שמוצאו מעורר שאלה כזאת, "אנחנו הצרפתים יודעים לעשות פרצופים, זה נכון, אבל לא יותר טוב מהאמריקאים."
"נכון. טוב, אם אינני יכול לקחת אותך כמשרת, אוכל לקחת אותך כליצן. אתה מבין, ידידי, בצרפת מציגים ליצנים זרים, ובארצות זרות ליצנים צרפתים."
"אה!"
"אתה די חזק, הא?"
"במיוחד אחרי ארוחה טובה."
"ואתה יודע לשיר?"
"כן," השיב פספרטו, שבעבר נהג לשיר ברחובות.
"אבל אתה יודע לשיר כשאתה עומד על הראש, עם סביבון מסתובב על כף רגלך השמאלית וחרב מאוזנת על הימנית?"
"הממ! אני חושב שכן," השיב פספרטו, ונזכר בתרגילי ימי נעוריו.
"טוב, זה מספיק," אמר כבוד מר ויליאם בטולקר.
ההסכם נחתם במקום.
סוף־סוף מצא פספרטו משהו לעשות. הוא התקבל להופיע בלהקה היפנית המפורסמת. זו לא הייתה משרה מכובדת במיוחד, אבל בתוך שבוע יהיה בדרך לסן פרנסיסקו.
ההופעה, שכבוד מר בטולקר הודיע עליה ברעש גדול כל כך, הייתה אמורה להתחיל בשלוש, ועד מהרה הדהדו בפתח הכלים המחרישים של תזמורת יפנית. פספרטו, אף שלא יכול היה ללמוד או לחזור על תפקיד, נועד לתרום את כתפיו החסונות למופע הגדול של "הפירמידה האנושית", שמבצעים האפים הארוכים של האל טנגו. ה"אטרקציה הגדולה" הזאת הייתה אמורה לסיים את ההופעה.
לפני שלוש פלשו הצופים אל הצריף הגדול: אירופאים ובני המקום, סינים ויפנים, גברים, נשים וילדים, שהתנפלו על הספסלים הצרים ועל התאים שמול הבמה. הנגנים תפסו עמדה בפנים, וניגנו במרץ בגונגים, בתופי מתכת, בחלילים, בעצמות נקישה, בתופי מרים ובתופים ענקיים.
ההופעה הייתה דומה מאוד לכל מופעי האקרובטיקה; אבל צריך להודות שהיפנים הם הלהטוטנים והמאזנים הטובים ביותר בעולם.
אחד, במניפה ובכמה פיסות נייר, ביצע את הלהטוט החינני של הפרפרים והפרחים; אחר שרטט באוויר, בעשן הריחני של מקטרתו, סדרה של מילים כחולות, שהרכיבו מחמאה לקהל; ושלישי ליהטט בכמה נרות דולקים, שכיבה אותם בזה אחר זה כשעברו ליד שפתיו, והדליק אותם שוב בלי להפסיק אף לרגע את הלהטוט שלו. אחר יצר את הצירופים המוזרים ביותר בסביבון; בידיו נראו הסביבונים המסתובבים כאילו יש בהם חיים משלהם בסיבובם שאין לו סוף; הם רצו על קני מקטרות, על להבי חרבות, על חוטי ברזל ואפילו על שערות שנמתחו לרוחב הבמה; הם הסתובבו על שפות של כוסות גדולות, חצו סולמות במבוק, התפזרו לכל הפינות, ויצרו צלילים מוזיקליים מוזרים מצירוף הצלילים השונים שלהם. הלהטוטנים זרקו אותם באוויר, הקפיצו אותם כמו כדורי נוצה במחבטי עץ, והם המשיכו להסתובב; הם הכניסו אותם לכיסיהם, והוציאו אותם כשהם עדיין מסתובבים כמקודם.
אין טעם לתאר את המופעים המדהימים של האקרובטים והמתעמלים. הסיבובים על סולמות, מוטות, כדורים, חביות וכדומה בוצעו בדיוק נפלא.
אבל האטרקציה העיקרית הייתה המופע של האפים הארוכים, מופע שאירופה עוד לא מכירה.
האפים הארוכים הם להקה מיוחדת, בחסותו הישירה של האל טנגו. הם היו לבושים כמו בימי הביניים, ועל כתפיהם נשאו זוג כנפיים מפואר; אבל מה שייחד אותם במיוחד היו האפים הארוכים שהוצמדו לפניהם, והשימושים שעשו בהם. האפים האלה היו עשויים במבוק, ואורכם מטר וחצי, שני מטרים ואפילו שלושה מטרים; חלקם ישרים, חלקם מעוקלים, חלקם מקושטים בסרטים, ועל חלקם יבלות מזויפות. על התוספות האלה, שהיו קשורות היטב לאפיהם האמיתיים, ביצעו את תרגילי ההתעמלות שלהם. תריסר ממאמיני טנגו האלה שכבו על גבם, ואחרים, לבושים כמו כליאי ברק, באו והשתובבו על אפיהם, קפצו מאחד לאחר, וביצעו את הקפיצות והסלטות המיומנות ביותר.
כתמונה אחרונה הוכרזה "פירמידה אנושית", שבה חמישים אפים ארוכים היו אמורים לייצג את מרכבת ג'גרנאט. אבל במקום לבנות פירמידה בכך שיעלו זה על כתפי זה, היו האמנים אמורים להתקבץ על גבי האפים. במקרה, המופיע שעד אז היה בבסיס המרכבה עזב את הלהקה, וכיוון שכדי למלא את התפקיד הזה נדרשו רק כוח וזריזות, נבחר פספרטו לתפוס את מקומו.
הבחור המסכן באמת הרגיש עצוב כשלבש – זיכרון עגום מימי נעוריו! – את התלבושת שלו, המקושטת בכנפיים צבעוניות, והצמיד לאפו הטבעי אף מזויף באורך שני מטרים. אבל הוא התעודד כשחשב שהאף הזה מרוויח לו משהו לאכול.
הוא עלה על הבמה, ותפס את מקומו ליד האחרים שהיו אמורים להרכיב את בסיס מרכבת ג'גרנאט. כולם נשכבו על הרצפה, אפיהם מכוונים אל התקרה. קבוצה שנייה של אמנים התמקמה על התוספות הארוכות האלה, אחר כך שלישית מעליהם, אחר כך רביעית, עד שעל גבי האפים התנשאה במהרה אנדרטה אנושית שהגיעה עד כרכובי התיאטרון. זה עורר מחיאות כפיים רמות, ובתוכן בדיוק התחילה התזמורת לנגן מנגינה מחרישת אוזניים, כשהפירמידה התנודדה, שיווי המשקל אבד, אחד האפים התחתונים נעלם מהפירמידה, והאנדרטה האנושית התנפצה כמו מגדל קלפים!
זו הייתה אשמתו של פספרטו. הוא נטש את עמדתו, דילג מעל אורות הבמה בלי עזרת כנפיו, טיפס אל היציע הימני ונפל לרגלי אחד הצופים, כשהוא קורא: "אה, אדוני! אדוני!"
"אתה כאן?"
"אני בעצמי."
"טוב מאוד; אם כן, בוא נלך לאונייה, בחור צעיר!"
מר פוג, אאודה ופספרטו עברו דרך המבואה של התיאטרון החוצה, ושם נתקלו בכבוד מר בטולקר, רותח מזעם. הוא דרש פיצויים על "שבירת" הפירמידה; ופילאס פוג הרגיע אותו כשנתן לו חופן שטרות.
בשש וחצי, ממש בשעת היציאה, עלו מר פוג ואאודה על האונייה האמריקאית, ואחריהם פספרטו, שבחיפזונו נשארו עליו הכנפיים והאף באורך שני מטרים.