ה"קרנטיק" יצאה מהונג קונג בשש וחצי ב־7 בנובמבר, ושטה בקיטור מלא לעבר יפן. היא נשאה מטען גדול ותאי נוסעים מלאים. אבל שני תאים בירכתיים נשארו ריקים: אלה שהזמין פילאס פוג.
למחרת ראו נוסע בעל מבט מטושטש למחצה, הליכה מתנודדת ושיער פרוע, יוצא מהמחלקה השנייה ומדדה אל מושב על הסיפון.
זה היה פספרטו; וזה מה שקרה לו: זמן קצר אחרי שפיקס יצא ממאורת האופיום, הרימו שני מלצרים את פספרטו חסר ההכרה, ונשאו אותו אל המיטה השמורה למעשנים. כעבור שלוש שעות, כשרעיון קבוע רודף אותו אפילו בחלומותיו, התעורר הבחור המסכן, ונאבק בהשפעה המרדימה של הסם. המחשבה על חובה שלא מולאה ניערה ממנו את הקהות, והוא מיהר לצאת ממשכן השכרות. מתנודד, נשען על הקירות כדי לא ליפול, נופל וזוחל וקם שוב, ומונע בכוח שאין לעמוד בפניו, מעין אינסטינקט, צעק בלי הפסקה: "ה'קרנטיק'! ה'קרנטיק'!"
האונייה עמדה ונשפה קיטור ליד הרציף, ממש לפני היציאה. לפספרטו נשארו רק צעדים מעטים; הוא מיהר אל הכבש, חצה אותו, ונפל חסר הכרה על הסיפון, בדיוק כשה"קרנטיק" התחילה לזוז. כמה מלחים, שכנראה היו רגילים למחזות כאלה, נשאו את הצרפתי המסכן למטה, אל המחלקה השנייה, ופספרטו לא התעורר עד שהיו במרחק מאה וחמישים מיל מסין. כך מצא את עצמו למחרת בבוקר על סיפון ה"קרנטיק", שואף בשקיקה את רוח הים המרעננת. האוויר הצלול פיכח אותו. הוא התחיל לאסוף את מחשבותיו, וזו הייתה משימה קשה; אבל לבסוף נזכר במאורעות הערב הקודם, בגילוי של פיקס ובמאורת האופיום.
"ברור," אמר לעצמו, "שהייתי שיכור באופן מחפיר! מה יגיד מר פוג? לפחות לא החמצתי את האונייה, וזה הדבר החשוב ביותר."
ואז, כשנזכר בפיקס: "ואשר לנוכל ההוא, אני מקווה שנפטרנו ממנו, ושהוא לא העז, כפי שהציע, לעקוב אחרינו לסיפון ה'קרנטיק'. בלש בעקבות מר פוג, שמואשם בשוד הבנק של אנגליה! שטויות! מר פוג הוא שודד בדיוק כמו שאני רוצח."
האם לגלות לאדונו את שליחותו האמיתית של פיקס? האם כדאי לספר על התפקיד שהבלש ממלא? האם לא עדיף לחכות עד שמר פוג יגיע שוב ללונדון, ואז לספר לו שסוכן של משטרת לונדון עקב אחריו מסביב לעולם, ולצחוק על זה צחוק טוב? אין ספק; לפחות, זה היה ראוי לשיקול. הדבר הראשון שיש לעשות הוא למצוא את מר פוג ולהתנצל על התנהגותו המוזרה.
פספרטו קם והלך, ככל שהיטלטלות האונייה הרשתה, אל הסיפון האחורי. הוא לא ראה איש שדומה לאדונו או לאאודה. "טוב!" מלמל. "אאודה עוד לא קמה, ומר פוג כנראה מצא כמה שותפים לוויסט."
הוא ירד לסלון. מר פוג לא היה שם. אבל פספרטו היה צריך רק לשאול את הגזבר מה מספר התא של אדונו. הגזבר השיב שאינו מכיר שום נוסע בשם פוג.
"סלח לי," התעקש פספרטו. "הוא ג'נטלמן גבוה, שקט, לא דברן במיוחד, ואיתו גברת צעירה..."
"אין שום גברת צעירה על הסיפון," קטע אותו הגזבר. "הנה רשימת הנוסעים; תוכל לראות בעצמך."
פספרטו עבר על הרשימה, אבל שם אדונו לא הופיע בה. לפתע עלה בו רעיון.
"אה! האם אני על ה'קרנטיק'?"
"כן."
"בדרך ליוקוהמה?"
"בוודאי."
לרגע חשש פספרטו שעלה על האונייה הלא נכונה; אבל אף שבאמת היה על ה"קרנטיק", אדונו לא היה שם.
הוא נפל המום על מושב. עכשיו הבין הכול. הוא נזכר ששעת ההפלגה שונתה, שהיה עליו להודיע על כך לאדונו, ושלא עשה זאת. באשמתו, אם כן, החמיצו מר פוג ואאודה את האונייה. כן, אבל עוד יותר באשמת הבוגד, שכדי להפריד אותו מאדונו ולעכב את אדונו בהונג קונג, פיתה אותו להשתכר! עכשיו ראה את תרגילו של הבלש; וברגע זה מר פוג בוודאי הרוס, ההתערבות שלו אבודה, והוא עצמו אולי נעצר ונכלא! למחשבה הזאת תלש פספרטו את שערותיו. אה, אם פיקס אי־פעם ייפול לידיו, איזה חשבון ייעשה ביניהם!
אחרי הדיכאון הראשון נרגע פספרטו, והתחיל לבחון את מצבו. הוא בוודאי לא היה מעורר קנאה. הוא מצא את עצמו בדרך ליפן, ומה יעשה כשיגיע לשם? כיסו היה ריק; לא היה לו אף שילינג אחד, אפילו לא פני. למרבה המזל, ההפלגה שלו שולמה מראש; והיו לו חמישה או שישה ימים להחליט על דרכו. הוא התנפל על הארוחות בתיאבון, ואכל בשביל מר פוג, בשביל אאודה ובשביל עצמו. הוא לקח לעצמו בנדיבות כאילו יפן היא מדבר שאין לצפות בו לשום דבר לאכול.
עם שחר ב־13 לחודש נכנסה ה"קרנטיק" לנמל יוקוהמה. זה נמל עגינה חשוב באוקיינוס השקט, שבו עוגנות כל אוניות הדואר, ואלה שמסיעות נוסעים בין צפון אמריקה, סין, יפן ואיי המזרח. הוא שוכן במפרץ אדו, לא רחוק מהבירה השנייה של האימפריה היפנית, מקום מושבו של הטייקון, הקיסר האזרחי, לפני שהמיקאדו, הקיסר הרוחני, ספח את תפקידו לתפקידו. ה"קרנטיק" עגנה ליד הרציף שליד בית המכס, בתוך המון ספינות שנשאו דגלים של כל העמים.
פספרטו ירד בביישנות לחוף בארץ המוזרה הזאת של בני השמש. לא היה לו דבר טוב יותר לעשות, מלבד לתת למקרה להוביל אותו, ולשוטט בלי מטרה ברחובות יוקוהמה. תחילה מצא את עצמו ברובע אירופי לגמרי. לבתים היו חזיתות נמוכות, והם היו מקושטים במרפסות, שמתחתן ראה לרגעים אכסדראות נאות. הרובע הזה, עם רחובותיו, כיכרותיו, מספנותיו ומחסניו, מילא את כל השטח שבין "לשון היבשה של האמנה" לבין הנהר. כאן, כמו בהונג קונג ובכלכותה, היה המון מעורב מכל העמים: אמריקאים ואנגלים, סינים והולנדים, רובם סוחרים שמוכנים לקנות או למכור כל דבר. הצרפתי הרגיש בודד ביניהם כאילו צנח בקצה העולם.
הייתה לו לפחות אפשרות אחת: לפנות לעזרה לקונסולים הצרפתי והאנגלי ביוקוהמה. אבל הוא נרתע מלספר את סיפור הרפתקאותיו, שהיה קשור בקשר הדוק לסיפורו של אדונו; ולפני שיעשה זאת, החליט למצות את כל דרכי העזרה האחרות. כיוון שהמזל לא האיר לו פנים ברובע האירופי, נכנס לרובע שבו גרים היפנים, נחוש, אם יהיה צורך, להמשיך עד אדו.
הרובע היפני של יוקוהמה נקרא בנטן, על שם אלת הים, שעובדים אותה באיים שמסביב. שם ראה פספרטו חורשות יפות של אשוחים וארזים, שערים קדושים בעלי אדריכלות מיוחדת, גשרים שמוסתרים למחצה בין במבוק וקנים, מקדשים שמוצלים בעצי ארז ענקיים, מקומות מנוחה קדושים שבהם מצאו מחסה נזירים בודהיסטים ותלמידי קונפוציוס, ורחובות שאין להם סוף, שבהם אפשר היה לאסוף קציר שלם של ילדים ורודי לחיים, שנראו כאילו נגזרו מפרגודים יפניים, ושיחקו בין כלבלבים קצרי רגליים וחתולים צהבהבים.
הרחובות היו מלאי אנשים. כוהנים עברו בתהלוכות והכו בתופיהם העגומים; שוטרים ופקידי מכס בכובעים מחודדים מצופים לכה ועם שתי חרבות תלויות על מותניהם; חיילים, לבושים כותנה כחולה עם פסים לבנים ונושאים רובים; שומרי המיקאדו, עטופים במעילי משי, בשריונות ובשריוני קשקשים; והרבה אנשי צבא מכל הדרגות, שכן מקצוע הצבא מכובד ביפן באותה מידה שהוא בזוי בסין, הלכו לכאן ולכאן בקבוצות ובזוגות. פספרטו ראה גם נזירים קבצנים, עולי רגל בגלימות ארוכות ואזרחים פשוטים, בעלי שיער שחור כפחם, ראשים גדולים, גוף ארוך, רגליים דקות וקומה נמוכה. הוא לא החמיץ לראות את כלי הרכב המוזרים, כרכרות ואפריונים, מריצות עם מפרשים ואלונקות עשויות במבוק; ולא את הנשים, שצעדו צעדים קטנים ברגליהן הקטנות, שעליהן נעלו נעלי בד, סנדלי קש וקבקבים מעץ מגולף, והן לבשו שמלות שעליהן נכרכו צעיפי משי, קשורים בקשר ענקי מאחור, קישוט שגברות פריז המודרניות נראות כאילו שאלו אותו מגברות יפן.
פספרטו שוטט כמה שעות בתוך ההמון הססגוני הזה, והציץ בחלונות הראווה של החנויות העשירות והמוזרות, בחנויות התכשיטים שנוצצו בקישוטים יפניים משונים, במסעדות המקושטות בסרטים ובדגלים, בבתי התה, שבהם שתו את המשקה הריחני עם "סאקה", משקה שמכינים מתסיסת אורז, ובבתי העישון הנוחים, שבהם עישנו לא אופיום, שכמעט אינו מוכר ביפן, אלא טבק דק וסיבי מאוד. הוא המשיך עד שמצא את עצמו בשדות, בתוך מטעי אורז עצומים. שם ראה קמליות מסנוורות פורחות, שפרחיהן נתנו את צבעיהם וניחוחותיהם האחרונים, לא על שיחים אלא על עצים; ובתוך גדרות במבוק, עצי דובדבן, שזיף ותפוח, שהיפנים מגדלים יותר בשביל הפריחה מאשר בשביל הפרי, ושדחלילים בעלי צורות מוזרות ומחייכים הגנו עליהם מפני הדרורים, היונים, העורבים ושאר הציפורים הזוללות. על ענפי הארזים ישבו נשרים גדולים; בין עלוות ערבי הבוכייה עמדו אנפות בחגיגיות על רגל אחת; ובכל מקום היו עורבים, ברווזים, נצים, ציפורי בר והמון עגורים, שהיפנים רואים בהם ציפורים קדושות, ובעיניהם הם מסמלים אריכות ימים ושגשוג.
בזמן שטייל, הבחין פספרטו בכמה סיגליות בין השיחים.
"טוב!" אמר. "יהיה לי משהו לארוחת ערב."
אבל כשהריח אותן, גילה שאין להן ריח.
"אין סיכוי כאן," חשב.
הבחור הטוב בהחלט דאג לאכול ארוחת בוקר דשנה ככל האפשר לפני שעזב את ה"קרנטיק"; אבל כיוון שהסתובב כל היום, הרעב התחיל להציק לו בעקשנות. הוא הבחין שבדוכני הקצבים אין לא בשר כבש, לא בשר עזים ולא בשר חזיר; וכיוון שידע גם שלשחוט בקר נחשב חילול קודש, כי שומרים עליו רק לעבודת האדמה, הסיק שבשר אינו נפוץ כלל ביוקוהמה, ולא טעה. ובהיעדר בשר מהקצב, היה רוצה רבע של חזיר בר או צבי, חוגלה או כמה שליווים, ציד או דגים, שהיפנים אוכלים, עם אורז, כמעט בלבד. אבל הוא הבין שעליו לחזק את לבו, ולדחות את הארוחה שהשתוקק לה עד הבוקר שלמחרת. הלילה ירד, ופספרטו חזר אל הרובע היפני, ושוטט ברחובות, המוארים בפנסים צבעוניים, וצפה ברקדנים, שביצעו צעדים וקפיצות מיומנים, ובאסטרולוגים שעמדו באוויר הפתוח עם הטלסקופים שלהם. אחר כך הגיע לנמל, שהיה מואר בלפידי השרף של הדייגים, שדגו מסירותיהם.
לבסוף נעשו הרחובות שקטים, ובמקום ההמון ההומה באה הסיירת, שקציניה, בתלבושותיהם המפוארות ומוקפים בפמליותיהם, נראו לפספרטו כמו שגרירים. בכל פעם שעברה פלוגה, צחקק פספרטו ואמר לעצמו: "טוב! עוד משלחת יפנית שיוצאת לאירופה!"