ההפלגה הזאת, של שמונה מאות מילין, הייתה הרפתקה מסוכנת בכלי שיט של עשרים טונות, ובעונה הזאת של השנה. ימי סין בדרך כלל סוערים, ונתונים לסערות רוח נוראות, במיוחד בתקופת השוויון בין יום ללילה; ועכשיו היה תחילת נובמבר.
ברור היה שלרב החובל היה כדאי לקחת את נוסעיו עד יוקוהמה, כי קיבל סכום קבוע ליום; אבל זה היה פזיז לנסות מסע כזה, ואפילו לנסות להגיע לשנגחאי לא היה נבון. אבל ג'ון בנסבי האמין ב"טנקדר", שרכבה על הגלים כמו שחף; ואולי לא טעה.
מאוחר ביום עברו בתעלות הגחמניות של הונג קונג, וה"טנקדר", שרוחות נוחות דחפו אותה, התנהגה להפליא.
"אינני צריך, נווט," אמר פילאס פוג כשיצאו אל הים הפתוח, "לייעץ לך לשוט במהירות האפשרית."
"סמוך עליי, כבודו. אנחנו נושאים את כל המפרשים שהרוח מרשה לנו. מפרשים נוספים לא יוסיפו דבר, ומשתמשים בהם רק כשנכנסים לנמל."
"זה המקצוע שלך, לא שלי, נווט, ואני סומך עליך."
פילאס פוג, גופו זקוף ורגליו פשוקות, עמד כמו מלח והביט בלי להתנודד במים הגואים. האישה הצעירה, שישבה בירכתיים, התרגשה עמוקות כשהביטה באוקיינוס, שהחשיך עכשיו בדמדומים, ושעליו העזה לצאת בכלי שיט שברירי כל כך. מעל לראשה אוששו המפרשים הלבנים, שנראו כמו כנפיים לבנות גדולות. הסירה, שהרוח נשאה אותה קדימה, נראתה כאילו היא עפה באוויר.
הלילה ירד. הירח נכנס לרבע הראשון שלו, ואורו הדל ייעלם במהרה בערפל שבאופק. עננים עלו מהמזרח, וכבר כיסו חלק מהשמיים.
הנווט תלה את פנסיו, וזה היה הכרחי מאוד בימים האלה, הגדושים בספינות שבדרכן אל החוף; כי התנגשויות אינן נדירות, ובמהירות שבה שטה, המכה הקלה ביותר הייתה מנפצת את הספינה הקטנה והאמיצה.
פיקס, שישב בחרטום, שקע בהרהורים. הוא התרחק מחבריו למסע, כי הכיר את שתקנותו של מר פוג; וחוץ מזה, לא כל כך אהב לדבר עם האיש שאת טובותיו קיבל. הוא חשב גם על העתיד. נראה ודאי שפוג לא יעצור ביוקוהמה, אלא יעלה מיד על האונייה לסן פרנסיסקו; ומרחביה העצומים של אמריקה יבטיחו לו חסינות וביטחון. התוכנית של פוג נראתה לו הפשוטה ביותר בעולם. במקום להפליג ישר מאנגליה לארצות הברית, כמו נבל רגיל, עבר שלושה רבעים מכדור הארץ, כדי להגיע ליבשת אמריקה בביטחון רב יותר; ושם, אחרי שיטעה את המשטרה, ייהנה בשקט מההון שגנב מהבנק. אבל כשיהיו בארצות הברית, מה יעשה הוא, פיקס? האם ינטוש את האיש הזה? לא, מאה פעמים לא! עד שישיג את הסגרתו, לא יוריד ממנו את עיניו אף לשעה. זו חובתו, והוא ימלא אותה עד הסוף. בכל מקרה, היה דבר אחד שעליו אפשר היה להודות: פספרטו לא היה עם אדונו; ואחרי הסודות שפיקס גילה לו, היה חשוב מעל לכול שהמשרת לא ידבר לעולם עם אדונו.
גם פילאס פוג חשב על פספרטו, שנעלם באופן מוזר כל כך. כשבחן את העניין מכל נקודת מבט, לא נראה לו בלתי אפשרי שבגלל טעות כלשהי עלה האיש על ה"קרנטיק" ברגע האחרון; וזו הייתה גם דעתה של אאודה, שהצטערה מאוד על אובדן הבחור הטוב שהייתה חייבת לו כל כך הרבה. אולי ימצאו אותו ביוקוהמה; כי אם ה"קרנטיק" נושאת אותו לשם, יהיה קל לברר אם היה על הסיפון.
בסביבות עשר קמה רוח עזה; אבל אף שאולי היה נבון לקפל חלק מהמפרש, הנווט, אחרי שבחן היטב את השמיים, השאיר את הספינה פרושה כמקודם. ה"טנקדר" נשאה את מפרשיה להפליא, כי שקעה עמוק במים, והכול היה מוכן למהירות גבוהה למקרה של סערה.
מר פוג ואאודה ירדו לתא בחצות, ופיקס כבר הקדים אותם ושכב על אחד הדרגשים. הנווט והצוות נשארו על הסיפון כל הלילה.
עם זריחת השמש למחרת, ה־8 בנובמבר, כבר עברה הסירה יותר ממאה מיל. מד המהירות הראה מהירות ממוצעת של שמונה עד תשעה מיל בשעה. ה"טנקדר" עדיין נשאה את כל מפרשיה, והשיגה את מלוא המהירות שהיא מסוגלת לה. אם הרוח תחזיק כפי שהיא, הסיכויים לטובתה. במשך היום שטה לאורך החוף, שבו הזרמים היו נוחים; החוף, שקו המתאר שלו לא סדיר, ושנראה לפעמים מבעד לפתחים בערפל, היה במרחק חמישה מיל לכל היותר. הים היה פחות סוער, כי הרוח נשבה מהיבשה, וזה היה מזל לסירה, שבגלל גודלה הקטן הייתה סובלת מגלים כבדים.
לקראת הצהריים נחלשה הרוח מעט, והחלה לנשוב מדרום־מערב. הנווט פרש מפרשים נוספים, אבל קיפל אותם שוב תוך שעתיים, כשהרוח התחזקה מחדש.
מר פוג ואאודה, שלמרבה המזל לא הושפעו מהים הגלי, אכלו בתיאבון, ופיקס הוזמן להשתתף בארוחתם, והוא קיבל את ההזמנה בצער סמוי. לנסוע על חשבונו של האיש הזה ולאכול מצידתו לא היה לרוחו. ובכל זאת, היה חייב לאכול, ולכן אכל.
כשנגמרה הארוחה, לקח את מר פוג הצידה ואמר: "אדוני" – ה"אדוני" הזה צרב את שפתיו, והוא נאלץ להתאפק כדי לא לתפוס את ה"ג'נטלמן" הזה בצווארונו – "אדוני, היית אדיב מאוד שנתת לי מקום בסירה הזאת. אבל אף שאמצעיי אינם מרשים לי להוציא כסף בנדיבות כמוך, אני חייב לבקש לשלם את חלקי..."
"אל נדבר על זה, אדוני," השיב מר פוג.
"אבל אם אני מתעקש..."
"לא, אדוני," חזר מר פוג, בטון שלא השאיר מקום לתשובה. "זה נכלל בהוצאות הכלליות שלי."
פיקס, כשקד, הרגיש מחנק, והלך אל החרטום, ושם התמקם ולא פתח את פיו עד סוף היום.
בינתיים התקדמו להפליא, וג'ון בנסבי היה מלא תקווה. כמה פעמים הבטיח למר פוג שיגיעו לשנגחאי בזמן, והג'נטלמן השיב שהוא סומך על כך. הצוות עבד ברצינות, מדורבן בפרס שאפשר לזכות בו. לא היה חבל שלא נמתח, לא היה מפרש שלא הונף במרץ; לא היה אפשר להאשים את ההגאי בשום תנודה. הם עבדו בלהט כאילו התחרו במרוץ יאכטות מלכותי.
עד הערב הראה מד המהירות שעברו מאתיים ועשרים מיל מהונג קונג, ומר פוג יכול היה לקוות שיגיע ליוקוהמה בלי לרשום שום עיכוב ביומן שלו; ובמקרה כזה, התקלות הרבות שפקדו אותו מאז שיצא מלונדון לא ישפיעו ברצינות על מסעו.
ה"טנקדר" נכנסה למצר פוג'יין, שמפריד בין האי פורמוזה לבין חוף סין, בשעות הקטנות של הלילה, וחצתה את חוג הסרטן. הים היה סוער מאוד במצר, מלא מערבולות שיצרו הזרמים הנגדיים, והגלים הקצרים שברו את מסלולה, וקשה מאוד היה לעמוד על הסיפון.
עם שחר התחילה הרוח לנשוב שוב בעוז, והשמיים נראו כמנבאים סערה. הברומטר בישר על שינוי קרוב, והכספית עלתה וירדה בגחמנות; וגם הים, בדרום־מזרח, הקים גלים ארוכים שבישרו על סופה. השמש שקעה בערב הקודם בערפל אדום, בתוך נצנוצי הזרחן של האוקיינוס.
ג'ון בנסבי בחן זמן רב את מראה השמיים המאיים, ומלמל דברים לא ברורים בין שיניו. לבסוף אמר בקול נמוך למר פוג: "לדבר בגלוי עם כבודו?"
"בוודאי."
"טוב, עומדת לבוא עלינו סופה."
"הרוח מצפון או מדרום?" שאל מר פוג בשקט.
"מדרום. תראה! טייפון מתקרב."
"אני שמח שזה טייפון מדרום, כי הוא יישא אותנו קדימה."
"אה, אם אתה רואה את זה כך," אמר ג'ון בנסבי, "אין לי מה להוסיף." חשדותיו של ג'ון בנסבי התאמתו. בעונה מוקדמת יותר של השנה, לפי חוקר אקלים מפורסם, היה הטייפון חולף כמו מפל זוהר של להבה חשמלית; אבל בתקופת השוויון של החורף היה מקום לחשוש שיתפרץ עליהם בעוצמה רבה.
הנווט נקט אמצעי זהירות מראש. הוא קיפל את כל המפרשים, הסיר את התרנים הנוספים; כל אנשי הצוות עברו אל החרטום. מפרש משולש יחיד, מבד חזק, הונף כמפרש סערה, כדי לקבל את הרוח מאחור. ואז חיכו.
ג'ון בנסבי ביקש מנוסעיו לרדת למטה; אבל הכליאה במקום צר כל כך, עם מעט אוויר, כשהסירה מקפצת בסערה, הייתה רחוקה מלהיות נעימה. לא מר פוג, לא פיקס ולא אאודה הסכימו לעזוב את הסיפון.
סערת הגשם והרוח ירדה עליהם בסביבות שמונה. עם פיסת המפרש הקטנה שלה, הורמה ה"טנקדר" כמו נוצה ברוח, שקשה לתאר את עוצמתה. להשוות את מהירותה לפי ארבעה ממהירות קטר בקיטור מלא יהיה פחות מהאמת.
כך דהרה הסירה צפונה במשך כל היום, נישאת על גלים מפלצתיים, ושמרה תמיד, למרבה המזל, על מהירות שווה למהירותם. עשרים פעמים נראה שהיא כמעט עומדת לשקוע מתחת להרי המים שהתנשאו מאחוריה; אבל ההגאי המיומן הציל אותה. הנוסעים נשטפו לעיתים קרובות ברסס, אבל קיבלו זאת בשלוות נפש של פילוסופים. פיקס קילל, אין ספק; אבל אאודה, שעיניה נעוצות במגינה, שקור רוחו הדהים אותה, הראתה שהיא ראויה לו, ועמדה באומץ בסערה. ואשר לפילאס פוג, נראה ממש כאילו הטייפון הוא חלק מהתוכנית שלו.
עד עכשיו שמרה ה"טנקדר" תמיד על מסלולה צפונה; אבל לקראת ערב הסתובבה הרוח ונשבה מצפון־מערב. הסירה, שהייתה עכשיו בשקע שבין הגלים, רעדה והיטלטלה נורא; הים הכה בה בעוצמה מפחידה. בלילה התגברה הסופה. ג'ון בנסבי ראה את התקרבות החשכה ואת התגברות הסערה בחששות קודרים. הוא חשב זמן מה, ואז שאל את אנשי צוותו אם לא הגיע הזמן להאט. אחרי התייעצות ניגש אל מר פוג ואמר: "אני חושב, כבודו, שנעשה טוב אם נפנה לאחד הנמלים שעל החוף."
"גם אני חושב כך."
"אה!" אמר הנווט. "אבל לאיזה?"
"אני מכיר רק אחד," השיב מר פוג בשלווה.
"והוא..."
"שנגחאי."
הנווט בהתחלה לא נראה כמבין; הוא בקושי יכול היה לתפוס נחישות ועקשנות כאלה. ואז קרא: "נו... כן! כבודו צודק. לשנגחאי!"
וכך המשיכה ה"טנקדר" בהתמדה במסלולה צפונה.
הלילה היה נורא באמת; זה יהיה נס אם הספינה לא תטבע. פעמיים כמעט אבד הכול, ורק בזכות ערנותו המתמדת של הצוות ניצלה. אאודה הייתה מותשת, אבל לא השמיעה תלונה. יותר מפעם אחת מיהר מר פוג להגן עליה מפני עוצמת הגלים.
היום שב והופיע. הסופה עדיין השתוללה בזעם שלא פחת; אבל הרוח חזרה עכשיו לדרום־מזרח. זה היה שינוי נוח, וה"טנקדר" שוב זינקה קדימה על פני הים ההררי, אף שהגלים הצטלבו זה בזה וגרמו למכות ולמכות נגדיות שהיו מרסקות ספינה בנויה פחות היטב. מדי פעם נראה החוף מבעד לערפל המתפזר, אבל אף ספינה לא נראתה באופק. ה"טנקדר" הייתה לבדה על פני הים.
בצהריים נראו כמה סימנים של שקט, והם נעשו ברורים יותר ככל שהשמש ירדה לעבר האופק. הסופה הייתה קצרה ככל שהייתה איומה. הנוסעים, מותשים לגמרי, יכלו עכשיו לאכול מעט ולנוח קצת.
הלילה היה שקט יחסית. כמה מהמפרשים הונפו שוב, ומהירות הסירה הייתה טובה מאוד. למחרת עם שחר ראו את החוף, וג'ון בנסבי יכול היה לקבוע שהם במרחק פחות ממאה מיל משנגחאי. מאה מיל, ורק יום אחד לעבור אותם! עוד באותו ערב היה מר פוג חייב להגיע לשנגחאי, אם לא רצה להחמיץ את האונייה ליוקוהמה. אילולא הסערה, שבה אבדו כמה שעות, היו ברגע זה במרחק שלושים מיל מיעדם.
הרוח נרגעה בבירור, ולמרבה המזל גם הים שקט יחד איתה. עכשיו הונפו כל המפרשים, ובצהריים הייתה ה"טנקדר" במרחק ארבעים וחמישה מיל משנגחאי. נותרו עוד שש שעות לעבור את המרחק הזה. כל מי שהיה על הסיפון חשש שאי אפשר יהיה לעשות זאת, וכולם, מלבד פילאס פוג, אין ספק, הרגישו את לבם פועם בקוצר רוח. הסירה חייבת לשמור על ממוצע של תשעה מיל בשעה, והרוח נעשתה שקטה יותר מרגע לרגע! זו הייתה רוח גחמנית, שבאה מהחוף, ואחרי שחלפה נעשה הים חלק. ובכל זאת, ה"טנקדר" הייתה קלה כל כך, ומפרשיה היפים תפסו כל כך טוב את משבי הרוח ההפכפכים, שבעזרת הזרמים מצא את עצמו ג'ון בנסבי בשש לא יותר מעשרה מיל משפך נהר שנגחאי. העיר שנגחאי עצמה שוכנת לפחות שנים עשר מיל במעלה הנהר. בשבע עדיין היו במרחק שלושה מיל משנגחאי. הנווט פלט קללה זועמת; פרס מאתיים הלירות עמד ללא ספק לחמוק ממנו. הוא הביט במר פוג. מר פוג היה שליו לגמרי; ובכל זאת כל הונו היה מונח על הכף ברגע זה.
גם ברגע זה הופיעה בשולי המים ארובה שחורה וארוכה, מוכתרת בטבעות עשן. זו הייתה האונייה האמריקאית, שיצאה ליוקוהמה בזמן שנקבע.
"לעזאזל איתה!" קרא ג'ון בנסבי, ודחף את ההגה בטלטלה נואשת.
"אותתו לה!" אמר פילאס פוג בשקט.
על הסיפון הקדמי של ה"טנקדר" עמד תותח נחושת קטן, לאיתות בערפל. הוא היה טעון עד הלוע; אבל בדיוק כשהנווט עמד להצמיד גחלת לוהטת לפתח ההצתה, אמר מר פוג: "הניפו את הדגל!"
הדגל הונף לחצי התורן, וכיוון שזה אות מצוקה, קיוו שהאונייה האמריקאית תבחין בו ותשנה מעט את מסלולה כדי לבוא לעזרת סירת הנווטים.
"אש!" אמר מר פוג. וקול הנפץ של התותח הקטן הדהד באוויר.