בזמן שהמאורעות האלה התרחשו במאורת האופיום, ליווה מר פוג, שלא ידע על הסכנה להחמיץ את האונייה, את אאודה בשקט ברחובות הרובע האנגלי, וקנה את הדרוש להפלגה הארוכה שלפניהם. זה היה בסדר גמור שאנגלי כמו מר פוג יקיף את העולם עם תיק נסיעה; אבל אי אפשר לצפות שגברת תיסע בנוחות בתנאים כאלה. הוא מילא את משימתו בשלווה האופיינית לו, ותמיד השיב למחאותיה של חברתו היפה, שהייתה נבוכה מסבלנותו ומנדיבותו:
"זה לטובת המסע שלי; חלק מהתוכנית שלי."
אחרי הקניות חזרו למלון, ושם סעדו ליד שולחן ערוך בפאר; ואחרי זה אאודה לחצה את יד מגינה כמנהג האנגלים, ופרשה לחדרה לנוח. מר פוג שקע כל הערב בקריאת ה"טיימס" וה"אילוסטרייטד לונדון ניוז".
אילו היה מסוגל להשתומם על משהו, היה משתומם על כך שמשרתו לא חזר בשעת השינה. אבל כיוון שידע שהאונייה לא תצא ליוקוהמה עד הבוקר, לא הטריד את עצמו בעניין. וכשפספרטו לא הופיע בבוקר כדי לענות לצלצול של אדונו, הסתפק מר פוג, בלי להסגיר שמץ של רוגז, בכך שלקח את תיק הנסיעה שלו, קרא לאאודה ושלח להביא אפריון.
השעה הייתה אז שמונה; בתשע וחצי, בשעת הגאות, הייתה ה"קרנטיק" אמורה לצאת מהנמל. מר פוג ואאודה עלו לאפריון, ואת המטען הביאו אחריהם במריצה, וכעבור חצי שעה ירדו אל הרציף שממנו היו אמורים לעלות לאונייה. אז נודע למר פוג שה"קרנטיק" הפליגה בערב הקודם. הוא ציפה למצוא לא רק את האונייה אלא גם את משרתו, ונאלץ לוותר על שניהם; אבל שום סימן של אכזבה לא הופיע על פניו, והוא רק העיר לאאודה: "זו תקלה, גברתי; לא יותר."
ברגע זה התקרב אדם שהתבונן בו בתשומת לב. זה היה פיקס, שקד ופנה אל מר פוג: "האם לא היית, אדוני, כמוני, נוסע על ה'רנגון', שהגיעה אתמול?"
"הייתי, אדוני," השיב מר פוג בקרירות. "אבל אין לי הכבוד..."
"סלח לי; חשבתי שאמצא כאן את המשרת שלך."
"אתה יודע איפה הוא, אדוני?" שאלה אאודה בדאגה.
"מה!" השיב פיקס, והעמיד פני מופתע. "הוא לא איתכם?"
"לא," אמרה אאודה. "הוא לא הופיע מאז אתמול. האם ייתכן שעלה על ה'קרנטיק' בלעדינו?"
"בלעדיכם, גברתי?" ענה הבלש. "סליחה, התכוונתם להפליג על ה'קרנטיק'?"
"כן, אדוני."
"גם אני, גברתי, ואני מאוכזב ביותר. ה'קרנטיק', אחרי שתיקוניה הושלמו, יצאה מהונג קונג שתים עשרה שעות לפני הזמן שנקבע, בלי שום הודעה; ועכשיו עלינו לחכות שבוע לאונייה אחרת."
כשאמר "שבוע", הרגיש פיקס את לבו מזנק משמחה. פוג מעוכב בהונג קונג שבוע! יהיה זמן לצו להגיע, והמזל האיר סוף־סוף פנים לנציג החוק. אפשר לתאר את אימתו כששמע את מר פוג אומר בקולו השליו: "אבל נדמה לי שיש בנמל הונג קונג גם כלי שיט אחרים מלבד ה'קרנטיק'."
והוא הציע את זרועו לאאודה ופנה אל המספנות לחפש איזו ספינה שעומדת לצאת. פיקס, המום, הלך אחריהם; נראה היה כאילו הוא קשור למר פוג בחוט סמוי. אבל המזל, כך נראה, באמת נטש את האיש ששירת היטב כל כך עד אז. במשך שלוש שעות שוטט פילאס פוג במספנות, נחוש בדעתו לשכור ספינה אם יהיה צורך כדי שתיקח אותו ליוקוהמה; אבל מצא רק ספינות שהעמיסו או שפרקו, ולכן לא יכלו להפליג. פיקס התחיל לקוות שוב.
אבל מר פוג, רחוק מלהתייאש, המשיך לחפש, נחוש שלא להפסיק גם אם יצטרך לפנות למקאו, כשמלח פנה אליו באחד הרציפים.
"כבודו מחפש סירה?"
"יש לך סירה מוכנה להפליג?"
"כן, כבודו; סירת נווטים, מספר 43, הטובה ביותר בנמל."
"היא מהירה?"
"בין שמונה לתשעה קשרים בשעה. תרצה להסתכל בה?"
"כן."
"כבודו יהיה מרוצה ממנה. זה בשביל טיול בים?"
"לא; בשביל מסע."
"מסע?"
"כן. תסכים לקחת אותי ליוקוהמה?"
המלח נשען על המעקה, פקח את עיניו לרווחה ואמר: "כבודו מתלוצץ?"
"לא. החמצתי את ה'קרנטיק', ואני חייב להגיע ליוקוהמה עד ה־14 לכל המאוחר, כדי לעלות על האונייה לסן פרנסיסקו."
"אני מצטער," אמר המלח, "אבל זה בלתי אפשרי."
"אני מציע לך מאה לירות ליום, ועוד פרס של מאתיים לירות אם אגיע ליוקוהמה בזמן."
"אתה רציני?"
"מאוד."
הנווט התרחק מעט והביט אל הים, וברור היה שהוא נאבק בין הרצון להרוויח סכום גדול לבין הפחד להרחיק לכת כל כך. פיקס היה במתח של מוות.
מר פוג פנה אל אאודה ושאל אותה: "את לא תפחדי, נכון, גברתי?"
"לא איתך, מר פוג," הייתה תשובתה.
הנווט חזר עכשיו, ומסובב את כובעו בידיו.
"נו, נווט?" אמר מר פוג.
"נו, כבודו," השיב, "אינני יכול לסכן את עצמי, את אנשיי או את סירתי הקטנה, בקושי עשרים טונות, במסע ארוך כל כך בעונה הזאת של השנה. וחוץ מזה, לא נוכל להגיע ליוקוהמה בזמן, כי היא רחוקה מהונג קונג אלף שש מאות ושישים מילין."
"רק אלף ושש מאות," אמר מר פוג.
"זה אותו דבר."
פיקס נשם לרווחה.
"אבל," הוסיף הנווט, "אפשר אולי לסדר את זה בדרך אחרת."
פיקס הפסיק לנשום לגמרי.
"איך?" שאל מר פוג.
"אם נסע לנגסאקי, בקצה הדרומי של יפן, או אפילו לשנגחאי, שהיא רק שמונה מאות מילין מכאן. אם ניסע לשנגחאי, לא נצטרך להתרחק מחוף סין, וזה יתרון גדול, כי הזרמים זורמים צפונה ויעזרו לנו."
"נווט," אמר מר פוג, "עליי לעלות על האונייה האמריקאית ביוקוהמה, ולא בשנגחאי או בנגסאקי."
"למה לא?" השיב הנווט. "האונייה לסן פרנסיסקו לא יוצאת מיוקוהמה. היא עוגנת ביוקוהמה ובנגסאקי, אבל היא יוצאת משנגחאי."
"אתה בטוח בזה?"
"לגמרי."
"ומתי האונייה יוצאת משנגחאי?"
"ב־11 לחודש, בשבע בערב. יש לנו אפוא ארבעה ימים, כלומר תשעים ושש שעות; ובזמן הזה, אם יהיה לנו מזל ורוח דרום־מערבית, והים יהיה שקט, נוכל לעבור את שמונה מאות המילין האלה עד שנגחאי."
"ותוכל לצאת..."
"בעוד שעה; ברגע שיעלו צידה לסיפון ויפרשו את המפרשים."
"עשינו עסק. אתה בעל הסירה?"
"כן; ג'ון בנסבי, רב החובל של ה'טנקדר'."
"תרצה מקדמה?"
"אם זה לא יטריח את כבודו..."
"הנה מאתיים לירות על החשבון. אדוני," הוסיף פילאס פוג, ופנה אל פיקס, "אם תרצה לנצל את..."
"תודה, אדוני; בדיוק עמדתי לבקש את הטובה הזאת."
"טוב מאוד. בעוד חצי שעה נעלה לסיפון."
"אבל פספרטו המסכן?" התעקשה אאודה, שהייתה מוטרדת מאוד מהיעלמותו של המשרת.
"אעשה כל שביכולתי כדי למצוא אותו," השיב פילאס פוג.
בזמן שפיקס, במצב קודחני ועצבני, הלך לסירת הנווטים, פנו האחרים אל תחנת המשטרה של הונג קונג. שם מסר פילאס פוג את תיאורו של פספרטו, והשאיר סכום כסף להוצאות החיפוש אחריו. אחרי שאותם הליכים נעשו גם בקונסוליה הצרפתית, והאפריון עצר במלון כדי לקחת את המטען, שהוחזר לשם, חזרו אל הרציף.
השעה הייתה עכשיו שלוש; וסירת הנווטים מספר 43, עם הצוות על הסיפון והצידה מאוחסנת, הייתה מוכנה ליציאה.
ה"טנקדר" הייתה ספינה קטנה ונאה של עשרים טונות, בנויה בחן כאילו הייתה יאכטת מרוצים. ציפוי הנחושת המבריק שלה, חלקי הברזל המגולוונים שלה, הסיפון הלבן כשנהב, הסגירו את הגאווה שבה דאג ג'ון בנסבי להופעתה. שני התרנים שלה נטו מעט לאחור; היו לה מפרש ראשי, מפרש קדמי ושני מפרשי חרטום, והיא הייתה מצוידת היטב להפלגה עם הרוח; ונראה היה שהיא מסוגלת למהירות רבה, וזאת אכן כבר הוכיחה כשזכתה בכמה פרסים במרוצי סירות נווטים. צוות ה"טנקדר" כלל את ג'ון בנסבי, רב החובל, וארבעה ימאים קשוחים, שהכירו את ימי סין. ג'ון בנסבי עצמו, אדם כבן ארבעים וחמש, חסון, שזוף, בעל מבט עליז ופנים נמרצות ובטוחות בעצמן, היה מעורר אמון גם אצל הביישן ביותר.
פילאס פוג ואאודה עלו לסיפון, ומצאו שם את פיקס, שכבר התמקם. מתחת לסיפון היה תא מרובע, שקירותיו בלטו בצורת דרגשים מעל ספה עגולה; ובמרכז עמד שולחן ועליו מנורה מתנדנדת. המקום היה צפוף, אבל נקי.
"אני מצטער שאין לי דבר טוב יותר להציע לך," אמר מר פוג לפיקס, שקד בלי לענות.
הבלש הרגיש תחושה קרובה להשפלה מכך שהוא נהנה מטוב לבו של מר פוג.
"ודאי הוא," חשב, "שאף שהוא נוכל, הוא נוכל מנומס!"
המפרשים והדגל האנגלי הונפו בשלוש ועשר דקות. מר פוג ואאודה, שישבו על הסיפון, העיפו מבט אחרון אל הרציף, בתקווה לראות את פספרטו. פיקס חשש מעט שהמקרה יכוון לכאן את צעדיו של המשרת האומלל, שנהג בו ברשעות כזאת; ובמקרה כזה היה בא בירור שלא היה נעים כלל לבלש. אבל הצרפתי לא הופיע, ובלי ספק עדיין שכב תחת השפעתו המרדימה של האופיום.
לבסוף נתן ג'ון בנסבי, רב החובל, את הפקודה לצאת לדרך, וה"טנקדר", שהרוח מילאה את מפרשיה, זינקה בזריזות קדימה על פני הגלים.