הונג קונג היא אי שעבר לידי האנגלים בחוזה נאנקינג, אחרי המלחמה של 1842; וכישרון ההתיישבות של האנגלים יצר עליו עיר חשובה ונמל מצוין. האי שוכן בשפך נהר קנטון, ומפרידים בינו לבין העיר הפורטוגזית מקאו, בחוף שממול, כשישים מיל. הונג קונג גברה על מקאו במאבק על המסחר עם סין, ועכשיו רוב הסחורות הסיניות עוברות דרכה. מספנות, בתי חולים, רציפים, קתדרלה גותית, בית ממשל ורחובות סלולים נותנים להונג קונג מראה של עיר מחבל קנט או סארי באנגליה, שהועברה בקסם מוזר לצד השני של כדור הארץ.
פספרטו שוטט, ידיו בכיסיו, לעבר נמל ויקטוריה, והביט בדרכו באפריונים המוזרים ובשאר כלי התחבורה, ובקבוצות הסינים, היפנים והאירופאים שעברו הלוך ושוב ברחובות. הונג קונג נראתה לו לא שונה מבומביי, מכלכותה ומסינגפור, כי כמוהן הסגירה בכל מקום את סימני העליונות האנגלית. בנמל ויקטוריה מצא המון מבולבל של ספינות מכל העמים: אנגליות, צרפתיות, אמריקאיות והולנדיות, ספינות מלחמה וספינות סוחר, ג'ונקות יפניות וסיניות, סירות סמפה וטנקה, וסירות פרחים, שהיו כמו ערוגות צפות. פספרטו הבחין בתוך ההמון בכמה מבני המקום שנראו זקנים מאוד והיו לבושים בצהוב. כשנכנס לספר כדי להתגלח, נודע לו שהזקנים האלה כולם בני שמונים לפחות, ובגיל הזה מותר להם ללבוש צהוב, שהוא הצבע הקיסרי. פספרטו, בלי לדעת בדיוק למה, חשב שזה מצחיק מאוד.
כשהגיע לרציף שממנו היו אמורים לעלות על ה"קרנטיק", לא הופתע למצוא את פיקס צועד הלוך ושוב. הבלש נראה מוטרד ומאוכזב מאוד.
"זה רע," מלמל פספרטו, "בשביל האדונים ממועדון הרפורם!" הוא ניגש אל פיקס בחיוך עליז, כאילו לא הבחין בצערו של הג'נטלמן. לבלש אכן היו סיבות טובות לקלל את המזל הרע שרדף אותו. הצו לא הגיע! הוא בוודאי היה בדרך, אבל ודאי באותה מידה שלא יוכל להגיע להונג קונג בימים הקרובים; וכיוון שזה השטח האנגלי האחרון במסלולו של מר פוג, השודד יימלט, אלא אם כן יצליח לעכב אותו.
"נו, מסייה פיקס," אמר פספרטו, "החלטת לבוא איתנו עד אמריקה?"
"כן," השיב פיקס מבין שיניו החשוקות.
"יופי!" קרא פספרטו, וצחק מכל הלב. "ידעתי שלא תוכל לשכנע את עצמך להיפרד מאיתנו. בוא להזמין את הדרגש שלך."
הם נכנסו למשרד האוניות והזמינו תאים לארבעה אנשים. הפקיד, כשמסר להם את הכרטיסים, הודיע להם שהתיקונים ב"קרנטיק" הושלמו, ולכן האונייה תצא כבר הערב, ולא מחר בבוקר כפי שהודיעו.
"זה יתאים לאדוני עוד יותר," אמר פספרטו. "אלך להודיע לו."
עכשיו החליט פיקס לעשות מהלך נועז; הוא החליט לספר לפספרטו הכול. נראה שזו הדרך האפשרית היחידה לעכב את פילאס פוג עוד כמה ימים בהונג קונג. לכן הזמין את חברו לבית מרזח שמשך את עינו על הרציף. כשנכנסו, מצאו את עצמם בחדר גדול מקושט יפה, שבקצהו עמדה מיטה גדולה מרופדת בכריות. כמה אנשים שכבו על המיטה הזאת בשינה עמוקה. ליד השולחנות הקטנים שהיו מסודרים בחדר ישבו כשלושים לקוחות ושתו בירה אנגלית, פורטר, ג'ין וברנדי, ובאותו זמן עישנו מקטרות ארוכות מחרס אדום ממולאות בכדורים קטנים של אופיום מהול בתמצית ורדים. מדי פעם אחד המעשנים, שהסם הכריע אותו, החליק מתחת לשולחן, ואז המלצרים אחזו בו בראשו וברגליו, נשאו אותו והשכיבו אותו על המיטה. על המיטה כבר שכבו עשרים מהשיכורים ההמומים האלה.
פיקס ופספרטו ראו שהם במאורת עישון, שפוקדים אותה היצורים האומללים, החיוורים כמתים והמטושטשים, שלהם מוכרים הסוחרים האנגלים בכל שנה את הסם העלוב שנקרא אופיום, בסכום של מיליון וארבע מאות אלף לירות; אלפים המוקדשים לאחד ההרגלים הבזויים ביותר שפוגעים באנושות! ממשלת סין ניסתה לשווא להיאבק ברעה הזאת בחוקים חמורים. ההרגל עבר בהדרגה מהעשירים, שבהתחלה היה שמור רק להם, אל המעמדות הנמוכים, ואז כבר אי אפשר היה לעצור את ההרס שלו. באימפריה הסינית מעשנים אופיום בכל מקום ובכל זמן, גברים ונשים; וכשמתרגלים אליו, הקורבנות כבר לא יכולים לוותר עליו, אלא במחיר עוויתות וייסורים גופניים נוראים. מעשן כבד יכול לעשן עד שמונה מקטרות ביום; אבל הוא מת בתוך חמש שנים. באחת המאורות האלה מצאו את עצמם פיקס ופספרטו, כשחיפשו כוסית ידידותית. לפספרטו לא היה כסף, אבל הוא קיבל ברצון את הזמנתו של פיקס, בתקווה להחזיר לו טובה בעתיד.
הם הזמינו שני בקבוקי יין פורט, שהצרפתי עשה בהם שפטים כהלכה, בזמן שפיקס הביט בו בתשומת לב רבה. הם פטפטו על המסע, ופספרטו היה עליז במיוחד מהרעיון שפיקס עומד להמשיך אותו איתם. אבל כשהבקבוקים התרוקנו, קם כדי ללכת ולספר לאדונו על השינוי במועד ההפלגה של ה"קרנטיק".
פיקס תפס אותו בזרועו ואמר: "חכה רגע."
"בשביל מה, מר פיקס?"
"אני רוצה לדבר איתך שיחה רצינית."
"שיחה רצינית!" קרא פספרטו, ושתה את מעט היין שנשאר בתחתית כוסו. "נו, נדבר על זה מחר; אין לי זמן עכשיו."
"הישאר! מה שיש לי לומר נוגע לאדונך."
לשמע זה הביט פספרטו בתשומת לב בחברו. לפניו של פיקס הייתה הבעה מוזרה. הוא חזר והתיישב.
"מה יש לך לומר?"
פיקס הניח את ידו על זרועו של פספרטו, הנמיך את קולו ואמר: "ניחשת מי אני?"
"בוודאי!" אמר פספרטו בחיוך.
"אז אני הולך לספר לך הכול..."
"עכשיו, כשאני כבר יודע הכול, ידידי! אה! זה טוב מאוד. אבל המשך, המשך. אבל קודם, תן לי לומר לך שהאדונים האלה הוציאו הוצאה מיותרת."
"מיותרת!" אמר פיקס. "אתה מדבר בביטחון. ברור שאינך יודע כמה גדול הסכום."
"בוודאי שאני יודע," השיב פספרטו. "עשרים אלף לירות."
"חמישים וחמישה אלף!" ענה פיקס, ולחץ את ידו של חברו.
"מה!" קרא הצרפתי. "מסייה פוג העז... חמישים וחמישה אלף לירות! נו, אז יש סיבה עוד יותר טובה לא לבזבז אף רגע," המשיך, וקם בחיפזון.
פיקס דחף את פספרטו בחזרה לכיסאו והמשיך: "חמישים וחמישה אלף לירות; ואם אצליח, אקבל אלפיים לירות. אם תעזור לי, אתן לך חמש מאות מהן."
"לעזור לך?" קרא פספרטו, ועיניו נפערו לרווחה.
"כן; לעזור לי לעכב את מר פוג כאן יומיים או שלושה."
"מה, מה אתה אומר? האדונים האלה לא מסתפקים בכך שהם עוקבים אחרי אדוני וחושדים ביושרו, אלא עוד מנסים להציב מכשולים בדרכו! אני מתבייש בשבילם!"
"מה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון שזו תחבולה מחפירה. כבר עדיף שיארבו למר פוג וישימו את כספו בכיסם!"
"זה בדיוק מה שאנחנו מתכוונים לעשות."
"אז זו קנוניה," קרא פספרטו, שנעשה נרגש יותר ויותר ככל שהמשקה עלה לו לראש, כי שתה בלי לשים לב. "קנוניה של ממש! ועוד של ג'נטלמנים. פויה!"
פיקס התחיל להיות נבוך.
"חברי מועדון הרפורם!" המשיך פספרטו. "אתה צריך לדעת, מסייה פיקס, שאדוני הוא אדם ישר, וכשהוא מתערב, הוא משתדל לנצח בהגינות!"
"אבל מי אתה חושב שאני?" שאל פיקס, והביט בו בריכוז.
"בוודאי! סוכן של חברי מועדון הרפורם, שנשלח לכאן כדי לשבש את מסעו של אדוני. אבל אף שגיליתי אותך לפני זמן מה, נזהרתי היטב לא לומר על כך דבר למר פוג."
"הוא לא יודע דבר, אם כן?"
"דבר," השיב פספרטו, ושוב רוקן את כוסו.
הבלש העביר את ידו על מצחו, והיסס לפני שדיבר שוב. מה לעשות? טעותו של פספרטו נראתה כנה, אבל היא הקשתה על תוכניתו. ברור היה שהמשרת אינו שותפו של האדון, כפי שפיקס נטה לחשוד.
"ובכן," אמר הבלש לעצמו, "כיוון שאינו שותף, הוא יעזור לי."
לא היה לו זמן לבזבז: חובה לעכב את פוג בהונג קונג, ולכן החליט לגלות הכול.
"הקשב לי," אמר פיקס בפתאומיות. "אני לא, כפי שאתה חושב, סוכן של חברי מועדון הרפורם..."
"שטויות!" השיב פספרטו בלגלוג.
"אני בלש משטרה, שנשלח לכאן על ידי המשרד בלונדון."
"אתה? בלש?"
"אוכיח לך. הנה תעודת המינוי שלי."
פספרטו נאלם מתדהמה כשפיקס הציג את המסמך, שאי אפשר היה לפקפק באמיתותו.
"ההתערבות של מר פוג," המשיך פיקס, "היא רק אמתלה, ואתה והאדונים מהרפורם שוטים שנפלו בפח. הייתה לו סיבה להבטיח לעצמו את השותפות התמימה שלך."
"אבל למה?"
"הקשב. ב־28 בספטמבר האחרון בוצע בבנק של אנגליה שוד של חמישים וחמישה אלף לירות, בידי אדם שלמרבה המזל הושג תיאורו. הנה התיאור שלו; הוא תואם בדיוק את זה של מר פילאס פוג."
"איזו שטות!" קרא פספרטו, והכה באגרופו על השולחן. "אדוני הוא המכובד שבבני האדם!"
"איך אתה יכול לדעת? אתה כמעט לא יודע עליו דבר. נכנסת לשירותו ביום שבו יצא לדרך; והוא יצא לדרך באמתלה טיפשית, בלי מזוודות, ועם סכום גדול בשטרות. ובכל זאת אתה מעז לטעון שהוא אדם ישר!"
"כן, כן," חזר הבחור המסכן, בלי לחשוב.
"היית רוצה שיעצרו אותך כשותפו?"
פספרטו, המום ממה ששמע, אחז בראשו בין ידיו, ולא העז להביט בבלש. פילאס פוג, מושיעה של אאודה, האיש האמיץ והנדיב הזה, שודד! ובכל זאת, כמה ראיות יש נגדו! פספרטו ניסה לדחות את החשדות שנכפו על מחשבתו; הוא לא רצה להאמין שאדונו אשם.
"טוב, מה אתה רוצה ממני?" אמר לבסוף במאמץ.
"תראה," השיב פיקס, "עקבתי אחרי מר פוג עד המקום הזה, אבל עדיין לא קיבלתי את צו המעצר שביקשתי מלונדון. אתה חייב לעזור לי לעכב אותו כאן בהונג קונג..."
"אני! אבל אני..."
"אחלוק איתך את פרס אלפיים הלירות שהציע הבנק של אנגליה."
"אף פעם!" השיב פספרטו, שניסה לקום, אבל נפל בחזרה, מותש בגופו ובנפשו.
"מר פיקס," גמגם, "גם אם מה שאתה אומר נכון, אם אדוני הוא באמת השודד שאתה מחפש, ואני מכחיש זאת, הייתי, ואני, בשירותו; ראיתי את נדיבותו ואת טובו; ולעולם לא אבגוד בו, לא בשביל כל הזהב שבעולם. אני בא מכפר שבו לא אוכלים לחם כזה!"
"אתה מסרב?"
"אני מסרב."
"תחשוב שלא אמרתי דבר," אמר פיקס, "ובוא נשתה."
"כן; בוא נשתה!"
פספרטו הרגיש שהוא נכנע יותר ויותר להשפעת המשקה. פיקס, שראה שבכל מחיר צריך להפריד אותו מאדונו, רצה להכריע אותו לגמרי. כמה מקטרות מלאות אופיום היו מונחות על השולחן. פיקס החליק אחת מהן לידו של פספרטו. הוא לקח אותה, שם אותה בין שפתיו, הדליק אותה, שאף כמה שאיפות, וראשו, שנעשה כבד תחת השפעת הסם, נפל על השולחן.
"סוף־סוף!" אמר פיקס, כשראה את פספרטו מאבד את הכרתו. "למר פוג לא יודיעו על יציאת ה'קרנטיק'; ואם יודיעו לו, הוא ייאלץ לנסוע בלי הצרפתי הארור הזה!"
ואחרי ששילם את החשבון, יצא פיקס מבית המרזח.