מזג האוויר היה רע בימים האחרונים של ההפלגה. הרוח, שנשארה בעקשנות בצפון־מערב, נשבה בעוצמה של סערה ועיכבה את האונייה. ה"רנגון" היטלטלה בכבדות, והנוסעים איבדו את סבלנותם מול הגלים הארוכים והמפלצתיים שהרוח הקימה בדרכם. ב־3 בנובמבר פרצה מעין סערה, משבי הרוח הטיחו את האונייה בזעם, והגלים התנשאו גבוה. ה"רנגון" קיפלה את כל מפרשיה, ואפילו החבלים והתרנים היו יותר מדי, שרקו ורעדו בתוך הסערה. האונייה נאלצה להתקדם לאט, והקפטן העריך שתגיע להונג קונג באיחור של עשרים שעות, ויותר מזה אם הסערה תימשך.
פילאס פוג הביט בים הסוער, שנראה כאילו הוא נאבק במיוחד כדי לעכב אותו, בשלוותו הרגילה. הבעת פניו לא השתנתה אף לרגע, אף שעיכוב של עשרים שעות, שיגרום לו לאחר לאונייה ליוקוהמה, יגרום כמעט בהכרח להפסד ההתערבות. אבל האיש בעל העצבים מברזל הזה לא גילה לא קוצר רוח ולא רוגז; נראה היה שהסערה היא חלק מהתוכנית שלו, ושהיא נצפתה מראש. אאודה נדהמה למצוא אותו רגוע כפי שהיה מהפעם הראשונה שראתה אותו.
פיקס לא ראה את מצב העניינים באותו אור. הסערה שימחה אותו מאוד. שביעות רצונו הייתה שלמה אילו נאלצה ה"רנגון" לסגת מפני עוצמת הרוח והגלים. כל עיכוב מילא אותו תקווה, כי נעשה סביר יותר ויותר שפוג ייאלץ להישאר כמה ימים בהונג קונג; ועכשיו השמיים עצמם נעשו בני בריתו, עם משבי הרוח והסופות. לא היה חשוב שגרמו לו מחלת ים; הוא לא התחשב באי־הנוחות הזאת, ובזמן שגופו התפתל תחת השפעתן, רוחו דילגה בצהלה מלאת תקווה.
פספרטו זעם יותר משאפשר לתאר על מזג האוויר הרע. הכול הלך כל כך טוב עד עכשיו! היבשה והים נראו כאילו הם בשירותו של אדונו; האוניות והרכבות צייתו לו; הרוח והקיטור התאחדו כדי להאיץ את מסעו. האם הגיעה שעת הצרות? פספרטו היה נרגש כאילו עשרים אלף הלירות עומדות לצאת מכיסו שלו. הסערה הרגיזה אותו, הרוח העזה הוציאה אותו מדעתו, והוא השתוקק להצליף בים העיקש עד שיציית. מסכן! פיקס הסתיר ממנו בקפידה את שביעות רצונו, כי אילו הסגיר אותה, פספרטו בקושי היה מתאפק מלהכות אותו.
פספרטו נשאר על הסיפון כל זמן שנמשכה הסערה, כי לא יכול היה להישאר בשקט למטה, ובראשו עלה הרעיון לעזור להתקדמות האונייה בכך שיושיט יד לצוות. הוא הציף את הקפטן, את הקצינים ואת המלחים, שלא יכלו שלא לצחוק על קוצר רוחו, בכל מיני שאלות. הוא רצה לדעת בדיוק כמה זמן תימשך הסערה; ואז הפנו אותו אל הברומטר, שנראה שאין לו שום כוונה לעלות. פספרטו טלטל אותו, אבל בלי שום השפעה נראית לעין; כי לא טלטולים ולא קללות הצליחו לשכנע אותו לשנות את דעתו.
אבל ב־4 לחודש נרגע הים, והסערה החלישה את עוצמתה; הרוח פנתה דרומה, ושוב הייתה נוחה. פספרטו התבהר יחד עם מזג האוויר. כמה מהמפרשים נפרשו, וה"רנגון" חזרה למהירותה הגבוהה ביותר. אבל את הזמן שאבד לא אפשר היה להחזיר. את היבשה זיהו רק בחמש בבוקר ה־6 לחודש; האונייה הייתה אמורה להגיע ב־5. פילאס פוג פיגר בעשרים וארבע שעות, ואת האונייה ליוקוהמה, כמובן, יחמיץ.
הנווט עלה על הסיפון בשש, ותפס את מקומו על הגשר, כדי להוביל את ה"רנגון" דרך התעלות אל נמל הונג קונג. פספרטו השתוקק לשאול אותו אם האונייה כבר יצאה ליוקוהמה; אבל הוא לא העז, כי רצה לשמור על ניצוץ התקווה, שעדיין נשאר עד הרגע האחרון. הוא שיתף את פיקס בדאגתו, ופיקס – הנוכל הערמומי! – ניסה לנחם אותו באמירה שמר פוג יגיע בזמן אם ייקח את האונייה הבאה; אבל זה רק הרתיח את פספרטו.
מר פוג, נועז יותר ממשרתו, לא היסס לגשת אל הנווט ולשאול אותו בשלווה אם הוא יודע מתי יוצאת אונייה מהונג קונג ליוקוהמה.
"בגאות של מחר בבוקר," ענה הנווט.
"אה!" אמר מר פוג, בלי להסגיר שום תדהמה.
פספרטו, ששמע את מה שנאמר, היה מחבק ברצון את הנווט, ופיקס היה שמח לסובב לו את הצוואר.
"מה שם האונייה?" שאל מר פוג.
"ה'קרנטיק'."
"האם לא הייתה אמורה לצאת אתמול?"
"כן, אדוני; אבל היה צריך לתקן אחד מדודי הקיטור שלה, ולכן יציאתה נדחתה למחר."
"תודה," השיב מר פוג, וירד בדיוק מתמטי אל הסלון.
פספרטו אחז בידו של הנווט ולחץ אותה בחום משמחה, וקרא: "נווט, אתה הבחור הכי טוב שיש!"
הנווט כנראה אינו יודע עד היום למה זיכו אותו תשובותיו בברכה נלהבת כזאת. הוא עלה שוב לגשר, והוביל את האונייה בין צי הג'ונקות, סירות הטנקה וסירות הדיג שגודשות את נמל הונג קונג.
בשעה אחת הייתה ה"רנגון" ליד הרציף, והנוסעים ירדו לחוף.
המקרה האיר פנים באופן מוזר לפילאס פוג, כי אילו לא נאלצה ה"קרנטיק" להתעכב כדי לתקן את דודי הקיטור שלה, הייתה יוצאת ב־6 בנובמבר, והנוסעים ליפן היו נאלצים לחכות שבוע להפלגת האונייה הבאה. מר פוג אמנם פיגר בעשרים וארבע שעות; אבל זה לא יכול היה לסכן ברצינות את שאר מסעו.
האונייה שחוצה את האוקיינוס השקט מיוקוהמה לסן פרנסיסקו הייתה מתואמת ישירות עם זו שמגיעה מהונג קונג, ולא יכלה להפליג עד שזו תגיע ליוקוהמה; ואם יגיע מר פוג ליוקוהמה באיחור של עשרים וארבע שעות, ודאי יוכל להחזיר את הזמן הזה בקלות בהפלגה של עשרים ושניים ימים לרוחב האוקיינוס השקט. כך מצא את עצמו, שלושים וחמישה ימים אחרי שעזב את לונדון, מפגר בערך בעשרים וארבע שעות.
הודיעו שה"קרנטיק" תצא מהונג קונג בחמש בבוקר למחרת. למר פוג היו שש עשרה שעות לטפל בענייניו שם, כלומר להפקיד את אאודה בבטחה בידי קרוב משפחתה העשיר.
כשירדו לחוף, הוביל אותה לאפריון, ובו הגיעו למלון "קלאב". נשכר חדר לאישה הצעירה, ומר פוג, אחרי שווידא שלא חסר לה דבר, יצא לחפש את בן דודה ג'יג'י. הוא הורה לפספרטו להישאר במלון עד שובו, כדי שאאודה לא תישאר לבד לגמרי.
מר פוג הלך לבורסה, ששם, לא היה לו ספק, כולם יכירו אדם עשיר ונכבד כמו הסוחר הפרסי. הוא פגש סוכן ושאל אותו, ונודע לו שג'יג'י עזב את סין שנתיים קודם לכן, ופרש מעסקיו עם הון עצום, והתיישב באירופה, בהולנד כך חשב הסוכן, שכן עם סוחרי הארץ הזאת סחר בעיקר. פילאס פוג חזר למלון, ביקש לשוחח רגע עם אאודה, ובלי הקדמות הודיע לה שג'יג'י כבר אינו בהונג קונג, אלא כנראה בהולנד.
בהתחלה לא אמרה אאודה דבר. היא העבירה את ידה על מצחה, והרהרה כמה רגעים. ואז, בקולה המתוק והרך, אמרה: "מה עליי לעשות, מר פוג?"
"זה פשוט מאוד," השיב הג'נטלמן. "להמשיך לאירופה."
"אבל אינני יכולה להיות לטורח..."
"את לא לטורח, ואת גם לא מפריעה כלל לתוכניתי. פספרטו!"
"מסייה."
"לך ל'קרנטיק', והזמן שלושה תאים."
פספרטו, שמח שהאישה הצעירה, שהייתה אדיבה מאוד אליו, תמשיך איתם את המסע, יצא בצעד נמרץ למלא את פקודת אדונו.