אחרי השיחה הזאת נפגשו הבלש ופספרטו לעיתים קרובות על הסיפון, אף שפיקס היה מאופק, ולא ניסה לגרום לחברו לגלות עוד עובדות על מר פוג. פעם או פעמיים ראה לרגע את הג'נטלמן המסתורי; אבל בדרך כלל הסתגר מר פוג בתא, שם שמר לאאודה חברה, או, כהרגלו המושרש, שיחק סיבוב ויסט.
פספרטו התחיל לשער ברצינות רבה איזה מקרה מוזר משאיר את פיקס כל הזמן על המסלול שבו נוסע אדונו. באמת היה ראוי לחשוב למה האדם הזה, החביב והנעים בהחלט, שפגש לראשונה בסואץ, אחר כך פגש על סיפון ה"מונגוליה", שירד בבומביי, שאותה הכריז כיעדו, ועכשיו צץ באופן בלתי צפוי כל כך על ה"רנגון", הולך בעקבות מר פוג צעד אחר צעד. מה מטרתו של פיקס? פספרטו היה מוכן להתערב על נעליו ההודיות, ששמר עליהן בקפדנות דתית, שפיקס יעזוב את הונג קונג באותו זמן איתם, וכנראה על אותה אונייה.
פספרטו יכול היה לשבור את ראשו מאה שנה בלי לנחש את המטרה האמיתית של הבלש. הוא לא יכול היה לדמיין אף פעם שעוקבים אחרי פילאס פוג כאחרי שודד מסביב לכדור הארץ. אבל כיוון שטבע האדם לנסות לפתור כל תעלומה, מצא פספרטו לפתע הסבר לתנועותיו של פיקס, שלמען האמת היה רחוק מלהיות לא הגיוני. פיקס, חשב, יכול להיות רק סוכן של חבריו של מר פוג ממועדון הרפורם, שנשלח לעקוב אחריו ולוודא שהוא באמת מקיף את העולם, כפי שהוסכם.
"זה ברור!" חזר המשרת הטוב ואמר לעצמו, גאה בפיקחותו. "הוא מרגל שנשלח לשמור עלינו בעין! וזה גם לא בדיוק יפה, לרגל אחרי מר פוג, שהוא אדם מכובד כל כך! אה, רבותיי מהרפורם, זה יעלה לכם ביוקר!"
פספרטו, מוקסם מגילויו, החליט לא לומר דבר לאדונו, פן ייעלב בצדק מחוסר האמון הזה מצד יריביו. אבל הוא החליט להקניט את פיקס, כשתהיה לו ההזדמנות, ברמזים מסתוריים, שלא יסגירו בכל זאת את חשדותיו האמיתיים.
ביום רביעי, ה־30 באוקטובר, אחר הצהריים, נכנסה ה"רנגון" למצר מלאקה, שמפריד בין חצי האי שנקרא בשם הזה לבין סומטרה. האיים הקטנים, ההרריים והסלעיים, הסתירו מעיני הנוסעים את יופיו של האי האציל. ה"רנגון" הטילה עוגן בסינגפור למחרת בארבע לפנות בוקר כדי להעמיס פחם, אחרי שהקדימה בחצי יום את מועד הגעתה. פילאס פוג רשם את הרווח הזה ביומן שלו, ואז ירד לחוף, בליווי אאודה, שהביעה רצון לטייל ביבשה.
פיקס, שחשד בכל תנועה של מר פוג, הלך אחריהם בזהירות בלי שיבחינו בו; ופספרטו, שצחק בלבו על התמרונים של פיקס, הלך לסדר את שליחויותיו הרגילות.
האי סינגפור אינו מרשים למראה, כי אין בו הרים; ובכל זאת אין הוא חסר קסם. הוא כמו פארק משובץ בדרכים ובשדרות נעימות. כרכרה נאה, רתומה לזוג סוסים אוסטרליים מבריקים, נשאה את פילאס פוג ואת אאודה בין שורות של דקלים בעלי עלווה מבריקה ושל עצי ציפורן, שהציפורן שלהם היא לבו של פרח שנפתח למחצה. שיחי פלפל באו במקום גדרות הקוצים של השדות האירופיים; שיחי סאגו ושרכים גדולים בעלי ענפים מפוארים גיוונו את מראה האקלים הטרופי הזה; ועצי אגוז מוסקט בעלווה מלאה מילאו את האוויר בריח חודר. להקות קופים זריזים ומחייכים קיפצו בין העצים, וגם נמרים לא חסרו בג'ונגלים.
אחרי נסיעה של שעתיים ברחבי הארץ, חזרו אאודה ומר פוג לעיר, שהיא אוסף עצום של בתים כבדים למראה ולא סדירים, מוקפים בגנים מקסימים שופעי פירות וצמחים טרופיים; ובעשר עלו שוב על האונייה, כשהבלש, שלא הוריד מהם את עיניו, הולך ממש בעקבותיהם.
פספרטו, שקנה כמה תריסרים של מנגו, פרי גדול כמו תפוח בגודל נאה, חום כהה מבחוץ ואדום בוהק מבפנים, שבשרו הלבן נמס בפה ונותן לאוהבי המטעמים תחושה נפלאה, חיכה להם על הסיפון. הוא שמח מאוד להציע כמה פירות מנגו לאאודה, והיא הודתה לו עליהם בחן רב.
באחת עשרה יצאה ה"רנגון" מנמל סינגפור, ותוך כמה שעות נעלמו מעיניהם ההרים הגבוהים של מלאקה, עם יערותיהם, שבהם חיים הנמרים בעלי הפרווה היפה ביותר בעולם. סינגפור רחוקה כאלף ושלוש מאות מילין מהאי הונג קונג, שהוא מושבה אנגלית קטנה ליד חוף סין. פילאס פוג קיווה להשלים את המסע בשישה ימים, כדי להספיק להגיע לאונייה שתצא ב־6 בנובמבר ליוקוהמה, הנמל הראשי של יפן.
על ה"רנגון" היו נוסעים רבים, ורבים מהם ירדו בסינגפור, ביניהם הודים, בני ציילון, סינים, מלאים ופורטוגזים, רובם נוסעים במחלקה שנייה.
מזג האוויר, שעד עכשיו היה יפה, השתנה עם הרבע האחרון של הירח. הים היה גלי מאוד, והרוח התגברה לפרקים כמעט לסערה, אבל למזלם נשבה מדרום־מערב, וכך עזרה לאונייה להתקדם. הקפטן פרש את המפרשים בכל פעם שאפשר היה, ובכוח הכפול של הקיטור והמפרשים התקדמה האונייה במהירות לאורך חופי אנאם וקוצ'ין סין. אבל בגלל הבנייה הפגומה של ה"רנגון", נדרשו אמצעי זהירות חריגים במזג אוויר רע; ואובדן הזמן שנגרם מזה, אף שכמעט הוציא את פספרטו מדעתו, לא נראה שהשפיע כלל על אדונו. פספרטו האשים את הקפטן, את המהנדס ואת הצוות, ושלח את כל מי שקשור לאונייה לעזאזל. אולי המחשבה על הגז, שבער בלי רחמים על חשבונו בסאוויל רו, תרמה משהו לקוצר רוחו הלוהט.
"אתה ממהר מאוד, אם כך," אמר לו פיקס יום אחד, "להגיע להונג קונג?"
"ממהר מאוד מאוד!"
"מר פוג, אני מניח, דואג להספיק לאונייה ליוקוהמה?"
"דואג נורא."
"אתה מאמין במסע הזה מסביב לעולם, אם כך?"
"לגמרי. ואתה לא, מר פיקס?"
"אני? אני לא מאמין לזה אף מילה."
"אתה שועל ערמומי!" אמר פספרטו, וקרץ לו.
הביטוי הזה הטריד מעט את פיקס, בלי שידע למה. האם הצרפתי ניחש את מטרתו האמיתית? הוא לא ידע מה לחשוב. אבל איך יכול היה פספרטו לגלות שהוא בלש? ובכל זאת, כשדיבר כפי שדיבר, ברור היה שהאיש התכוון ליותר ממה שאמר.
למחרת הלך פספרטו עוד רחוק יותר; הוא לא הצליח לעצור את לשונו.
"מר פיקס," אמר בטון של היתול, "האם יהיה לנו המזל הרע לאבד אותך כשנגיע להונג קונג?"
"נו," השיב פיקס, נבוך מעט, "אינני יודע; אולי..."
"אה, אילו רק היית ממשיך איתנו! סוכן של חברת פנינסולר, אתה מבין, לא יכול לעצור באמצע הדרך! היית אמור לנסוע רק עד בומביי, והנה אתה בסין. אמריקה לא רחוקה, ומאמריקה לאירופה זה רק צעד."
פיקס הביט בריכוז בחברו, שפניו היו שלוות ככל האפשר, וצחק איתו. אבל פספרטו התעקש להקניט אותו ושאל אם הוא מרוויח הרבה בעיסוקו הנוכחי.
"כן ולא," השיב פיקס. "יש מזל טוב ויש מזל רע בדברים כאלה. אבל אתה צריך להבין שאינני נוסע על חשבוני."
"אה, בזה אני בטוח לגמרי!" קרא פספרטו, וצחק מכל הלב.
פיקס, נבוך לגמרי, ירד לתאו ושקע בהרהוריו. ברור שחושדים בו; בדרך כלשהי גילה הצרפתי שהוא בלש. אבל האם סיפר לאדונו? מה תפקידו בכל זה: האם הוא שותף או לא? האם המשחק אבוד, אם כן? פיקס בילה כמה שעות בגלגול הדברים האלה בראשו: פעם חשב שהכול אבוד, אחר כך שכנע את עצמו שפוג אינו יודע על נוכחותו, ואחר כך לא ידע איזו דרך הכי כדאי לבחור.
ובכל זאת, הוא שמר על קור רוחו, ולבסוף החליט לדבר בגלוי עם פספרטו. אם לא יתאפשר לו לעצור את פוג בהונג קונג, ואם פוג יתכונן לעזוב את דריסת הרגל האחרונה הזאת של שטח אנגלי, הוא, פיקס, יספר לפספרטו הכול. או שהמשרת שותף לאדונו, ובמקרה כזה האדון יודע על פעולותיו, והוא ייכשל; או שהמשרת אינו יודע דבר על השוד, ואז יהיה האינטרס שלו לנטוש את השודד.
כזה היה המצב בין פיקס לפספרטו. ובינתיים פילאס פוג התנהל מעליהם באדישות המלכותית והתמימה ביותר. הוא נע בשיטתיות במסלולו סביב העולם, בלי להתחשב בכוכבים הקטנים שהסתובבו סביבו. ובכל זאת היה בקרבתו מה שהאסטרונומים היו קוראים לו כוכב מפריע, שהיה יכול לעורר סערה בלבו של הג'נטלמן הזה. אבל לא! קסמיה של אאודה לא השפיעו, להפתעתו הגדולה של פספרטו; וההפרעות, אם היו, היו קשות יותר לחישוב מאלה של אורנוס, שהובילו לגילוי נפטון.
מיום ליום גדלה פליאתו של פספרטו, שקרא בעיניה של אאודה את עומק הכרת התודה שלה לאדונו. פילאס פוג, חשב, אף שהוא אמיץ ואביר, ודאי חסר לב לגמרי. ואשר לרגש שהמסע הזה היה עשוי לעורר בו, ברור שלא היה לו שום זכר; ופספרטו המסכן היה שקוע בהזיות בלי סוף.
יום אחד נשען על המעקה של חדר המכונות, והתבונן במנוע, כשטלטול פתאומי של האונייה הוציא את המדחף מהמים. הקיטור פרץ בשריקה מהשסתומים, וזה הרגיז את פספרטו.
"השסתומים לא טעונים מספיק!" קרא. "אנחנו לא זזים. אוי, האנגלים האלה! אילו זו הייתה אונייה אמריקאית, אולי היינו מתפוצצים, אבל לפחות היינו נוסעים מהר יותר!"