המקום הראשון שאני זוכר היטב היה אחו גדול ונעים ובו בריכה של מים צלולים. כמה עצים מצלים נטו מעליה, וסוף ושושני מים צמחו בקצה העמוק. מעבר לגדר החיה מצד אחד השקפנו על שדה חרוש, ומן הצד השני הבטנו מעבר לשער אל בית אדוננו, שעמד לצד הדרך; בראש האחו היה חורש של אשוחים, ובתחתיתו פלג זורם שגדה תלולה נטתה מעליו.
כשהייתי צעיר חייתי על חלב אמי, כי לא יכולתי לאכול עשב. ביום רצתי לצידה, ובלילה שכבתי צמוד אליה. כשהיה חם נהגנו לעמוד ליד הבריכה בצל העצים, וכשהיה קר היה לנו סככה נעימה וחמה ליד החורש.
ברגע שגדלתי מספיק כדי לאכול עשב, נהגה אמי לצאת לעבודה ביום, ולחזור בערב.
היו באחו שישה סייחים צעירים מלבדי; הם היו מבוגרים ממני; כמה מהם היו כמעט גדולים כמו סוסים בוגרים. נהגתי לרוץ איתם, ונהנינו מאוד; נהגנו לדהור כולנו יחד סביב סביב השדה מהר ככל שיכולנו. לפעמים היה המשחק שלנו גס למדי, כי הם נשכו ובעטו לעתים קרובות, נוסף על הדהירה.
יום אחד, כשהייתה הרבה בעיטה, צהלה אליי אמי שאבוא אליה, ואז אמרה:
"אני רוצה שתקשיב למה שאני עומדת לומר לך. הסייחים שחיים כאן הם סייחים טובים מאוד, אבל הם סייחים של סוסי עגלה, וכמובן לא למדו נימוסים. אתה מגזע טוב ומבית טוב; לאביך יש שם גדול בסביבה הזאת, וסבך זכה בגביע שנתיים במרוצי ניומרקט; לסבתך היה המזג המתוק ביותר מכל סוס שהכרתי אי פעם, ואני חושבת שמעולם לא ראית אותי בועטת או נושכת. אני מקווה שתגדל עדין וטוב, ולעולם לא תלמד דרכים רעות; עשה את עבודתך ברצון טוב, הרם את רגליך היטב כשאתה רץ, ולעולם אל תנשוך ואל תבעט, אפילו לא במשחק."
מעולם לא שכחתי את עצתה של אמי; ידעתי שהיא סוסה זקנה וחכמה, ואדוננו העריך אותה מאוד. שמה היה דוכסית, אבל הוא קרא לה לעתים קרובות חמודה.
אדוננו היה איש טוב וחביב. הוא נתן לנו אוכל טוב, מקום לינה טוב, ומילים טובות; הוא דיבר אלינו בחביבות כמו שדיבר אל ילדיו הקטנים. כולנו אהבנו אותו, ואמי אהבה אותו מאוד. כשראתה אותו ליד השער הייתה צוהלת משמחה, ורצה אליו. הוא היה טופח עליה ומלטף אותה ואומר, "נו, חמודה זקנה, ומה שלום השחרחר הקטן שלך?" הייתי שחור עמום, ולכן קרא לי שחרחר; ואז היה נותן לי פרוסת לחם, שהייתה טובה מאוד, ולפעמים הביא גזר לאמי. כל הסוסים היו באים אליו, אבל אני חושב שאנחנו היינו האהובים עליו. אמי תמיד לקחה אותו העירה ביום השוק בכרכרה קלה.
היה נער חורש, דיק, שבא לפעמים לשדה שלנו לקטוף אוכמניות מן הגדר החיה. כשאכל כל מה שרצה, היה עושה מה שקרא לו שעשוע עם הסייחים, זורק עליהם אבנים ומקלות כדי שידהרו. לא היה לנו אכפת ממנו הרבה, כי יכולנו לדהור משם; אבל לפעמים אבן הייתה פוגעת ומכאיבה לנו.
יום אחד שיחק את המשחק הזה, ולא ידע שהאדון בשדה הסמוך; אבל הוא היה שם, מתבונן במה שקורה; ברגע קפץ מעל הגדר החיה, ובתפסו את דיק בזרועו, נתן לו סטירה על האוזן כזאת שגרמה לו לשאוג מכאב ומהפתעה. ברגע שראינו את האדון, רצנו קרוב יותר לראות מה קורה.
"נער רע!" אמר, "נער רע! לרדוף אחרי הסייחים. זו לא הפעם הראשונה, וגם לא השנייה, אבל זו תהיה האחרונה. הנה: קח את כספך ולך הביתה; לא ארצה אותך עוד בחווה שלי." וכך לא ראינו את דיק עוד. דניאל הזקן, האיש שטיפל בסוסים, היה עדין בדיוק כמו אדוננו, כך שהיה לנו טוב.