לפני שמלאו לי שנתיים קרה מקרה שמעולם לא שכחתי. זה היה בתחילת האביב; היה מעט כפור בלילה, וערפל קל עוד ריחף מעל היערות והאחו. אני ושאר הסייחים רעינו בחלק התחתון של השדה כששמענו, הרחק מאוד, משהו שנשמע כמו קריאת כלבים. הזקן שבסייחים הרים את ראשו, זקף את אוזניו, ואמר, "הנה כלבי הציד!" ומיד דהר משם בקלילות, ואנחנו כולנו אחריו אל החלק העליון של השדה, משם יכולנו להביט מעבר לגדר החיה ולראות כמה שדות הלאה. אמי וסוס רכיבה זקן של אדוננו עמדו גם הם בקרבת מקום, ונראה היה שהם יודעים הכול על זה.
"הם מצאו ארנבת," אמרה אמי, "ואם יבואו לכאן נראה את הציד."
ועד מהרה כל הכלבים שעטו במורד שדה החיטה הצעירה הסמוך לשלנו. מעולם לא שמעתי רעש כמו שעשו. הם לא נבחו, ולא יללו, ולא ייבבו, אלא המשיכו ב"יו! יו, או, או! יו! יו, או, או!" בקולי קולות. אחריהם באו כמה אנשים רכובים על סוסים, חלקם במעילים ירוקים, כולם דוהרים מהר ככל שיכלו. הסוס הזקן נחר והביט אחריהם בלהיטות, ואנחנו הסייחים הצעירים רצינו לדהור איתם, אבל הם היו עד מהרה הרחק בשדות שלמטה; שם נראה כאילו נעצרו; הכלבים חדלו לנבוח, ורצו לכל עבר וחוטמם בקרקע.
"הם איבדו את הריח," אמר הסוס הזקן; "אולי הארנבת תימלט."
"איזו ארנבת?" אמרתי.
"הו! אני לא יודע איזו ארנבת; ייתכן מאוד שזו אחת הארנבות שלנו מן היער; כל ארנבת שימצאו תספיק לכלבים ולאנשים לרוץ אחריה;" ובתוך זמן קצר התחילו הכלבים שוב ב"יו! יו, או, או!" שלהם, וחזרו כולם יחד במלוא המהירות, הישר אל האחו שלנו בחלק שבו הגדה הגבוהה והגדר החיה נוטות מעל הפלג.
"עכשיו נראה את הארנבת," אמרה אמי; ובדיוק אז חלפה ארנבת מטורפת מפחד ופנתה אל היער. הכלבים באו; הם פרצו מעל הגדה, קפצו מעל הנחל, ובאו שועטים על פני השדה, והציידים אחריהם. שישה או שמונה אנשים הקפיצו את סוסיהם מעל לגמרי, צמוד לכלבים. הארנבת ניסתה לעבור דרך הגדר; היא הייתה עבותה מדי, והיא פנתה בחדות לעבר הדרך, אבל זה היה מאוחר מדי; הכלבים היו עליה בקריאותיהם הפראיות; שמענו צווחה אחת, וזה היה סופה. אחד הציידים רכב אליה והרחיק בשוטו את הכלבים, שהיו קורעים אותה עד מהרה לגזרים. הוא החזיק אותה ברגלה, קרועה ומדממת, וכל האדונים נראו מרוצים מאוד.
ואני, כל כך נדהמתי שבתחילה לא ראיתי מה קורה ליד הפלג; אבל כשהבטתי היה זה מראה עצוב; שני סוסים נאים נפלו, אחד נאבק בנחל, והשני נאנק על הדשא. אחד הרוכבים יצא מן המים מכוסה בבוץ, השני שכב דומם לגמרי.
"צווארו שבור," אמרה אמי.
"ומגיע לו," אמר אחד הסייחים.
אני חשבתי אותו דבר, אבל אמי לא הצטרפה אלינו.
"ובכן, לא," אמרה, "אסור לכם לומר את זה; אבל אף שאני סוסה זקנה, וראיתי ושמעתי הרבה מאוד, מעולם עוד לא הבנתי למה בני האדם אוהבים כל כך את הספורט הזה; הם פוגעים בעצמם לעתים קרובות, מקלקלים לעתים קרובות סוסים טובים, וקורעים את השדות, והכול בשביל ארנבת או שועל, או צבי, שיכלו להשיג ביתר קלות בדרך אחרת; אבל אנחנו רק סוסים, ולא יודעים."
בעוד אמי אומרת זאת עמדנו והבטנו. רבים מן הרוכבים ניגשו אל הצעיר; אבל אדוני, שהתבונן במה שקורה, היה הראשון שהרים אותו. ראשו נפל לאחור וזרועותיו השתלשלו, וכולם נראו רציניים מאוד. לא היה רעש עכשיו; אפילו הכלבים שתקו, ונראה שידעו שמשהו אינו כשורה. הם נשאו אותו לבית אדוננו. שמעתי אחר כך שזה היה ג'ורג' גורדון הצעיר, בנו היחיד של בעל האחוזה, צעיר נאה וגבוה, וגאוות משפחתו.
עכשיו יצאו רוכבים לכל הכיוונים, אל הרופא, אל הפרזל, ואין ספק שגם אל בעל האחוזה גורדון, להודיע לו על בנו. כשמר בונד, הפרזל, בא להסתכל על הסוס השחור ששכב נאנק על הדשא, מישש אותו כולו, והניד בראשו; אחת מרגליו הייתה שבורה. אז רץ מישהו לבית אדוננו וחזר עם רובה; עד מהרה היה קול נפץ חזק וצווחה איומה, ואז הכול היה דומם; הסוס השחור לא זז עוד.
אמי נראתה מוטרדת מאוד; היא אמרה שהכירה את הסוס הזה שנים, ושמו היה "רוב רוי"; הוא היה סוס טוב, ולא היה בו שום פגם. היא לא רצתה ללכת לחלק ההוא של השדה לעולם אחר כך.
ימים לא רבים אחר כך שמענו את פעמון הכנסייה מצלצל זמן רב, ובהביטנו מעבר לשער ראינו כרכרה שחורה ארוכה ומוזרה, מכוסה בבד שחור ורתומה לסוסים שחורים; אחריה באה עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת, וכולן היו שחורות, והפעמון המשיך לצלצל, לצלצל. הם נשאו את גורדון הצעיר לבית הקברות לקבור אותו. הוא לעולם לא ירכב עוד. מה עשו ברוב רוי מעולם לא ידעתי; אבל הכול היה בשביל ארנבת קטנה אחת.