עכשיו התחלתי להיות נאה; פרוותי נעשתה עדינה ורכה, והייתה שחורה מבריקה. הייתה לי רגל לבנה אחת וכוכב לבן יפה על מצחי. חשבו אותי לנאה מאוד; אדוני לא רצה למכור אותי עד שמלאו לי ארבע שנים; הוא אמר שנערים לא צריכים לעבוד כמו גברים, וסייחים לא צריכים לעבוד כמו סוסים עד שגדלו לגמרי.
כשמלאו לי ארבע שנים בא בעל האחוזה גורדון להסתכל עליי. הוא בדק את עיניי, את פי, ואת רגליי; מישש את כולן לאורכן; ואז הייתי צריך ללכת ולרוץ ולדהור לפניו. נראה שמצאתי חן בעיניו, והוא אמר, "כשיאולף היטב הוא יהיה טוב מאוד." אדוני אמר שיאלף אותי בעצמו, כי לא היה רוצה שאפחד או שייפגעו בי, והוא לא בזבז זמן, כי למחרת התחיל.
לא כל אחד יודע אולי מהו אילוף, ולכן אתאר אותו. פירושו ללמד סוס לשאת אוכף ורסן, ולשאת על גבו גבר, אישה או ילד; ללכת בדיוק בדרך שהם רוצים, וללכת בשקט. מלבד זאת עליו ללמוד לשאת קולר, רצועת זנב, ורצועת עכוז, ולעמוד בשקט בזמן שמלבישים אותם עליו; אחר כך לרתום עגלה או כרכרה מאחוריו, כך שלא יוכל ללכת או לרוץ בלי לגרור אותה אחריו; ועליו ללכת מהר או לאט, בדיוק כפי שהעגלון שלו רוצה. אסור לו לעולם להירתע ממה שהוא רואה, ולא לדבר עם סוסים אחרים, ולא לנשוך, ולא לבעוט, ולא שיהיה לו רצון משלו; אלא תמיד לעשות את רצון אדונו, גם אם הוא עייף מאוד או רעב; אבל הגרוע מכול הוא, שכאשר הרתמה עליו, אסור לו לא לקפוץ משמחה ולא לשכב מעייפות. אז אתם רואים שהאילוף הזה הוא דבר גדול.
כמובן כבר מזמן הייתי רגיל לאפסר ולרצועת ראש, ולהיות מובל בשקט בשדות ובשבילים, אבל עכשיו הייתי צריך לקבל מתג ורסן; אדוני נתן לי קצת שיבולת שועל כרגיל, ואחרי הרבה שידולים הכניס את המתג לפי, וחיבר את הרסן, אבל זה היה דבר מגעיל! מי שמעולם לא היה לו מתג בפה אינו יכול לתאר כמה רעה ההרגשה; חתיכה גדולה של פלדה קרה וקשה, עבה כמו אצבע של אדם, נדחפת לתוך הפה, בין השיניים, ומעל הלשון, וקצותיה יוצאים בזוויות הפה, ומוחזקת שם בחוזקה ברצועות מעל הראש, מתחת לגרון, סביב האף, ומתחת לסנטר; כך שבשום דרך בעולם אי אפשר להיפטר מן הדבר הקשה והמגעיל; זה רע מאוד! כן, רע מאוד! לפחות כך חשבתי; אבל ידעתי שאמי תמיד נשאה אחד כשיצאה, וכך כל הסוסים כשגדלו; וכך, בזכות שיבולת השועל הטובה, ובזכות הטפיחות של אדוני, המילים הטובות שלו, ודרכיו העדינות, התרגלתי לשאת את המתג והרסן שלי.
אחר כך בא האוכף, אבל הוא לא היה רע אפילו בחצי; אדוני הניח אותו על גבי בעדינות רבה, בעוד דניאל הזקן מחזיק את ראשי; אז הידק את החבקים מתחת לגופי, טופח ומדבר אליי כל הזמן; אז קיבלתי קצת שיבולת שועל, אחר כך מעט הובלה; וכך עשה כל יום עד שהתחלתי לצפות לשיבולת השועל ולאוכף. לבסוף, בוקר אחד, עלה אדוני על גבי ורכב עליי סביב האחו על הדשא הרך. זה בהחלט הרגיש משונה; אבל עליי לומר שהרגשתי די גאה לשאת את אדוני, וכיוון שהמשיך לרכוב עליי מעט בכל יום, התרגלתי לכך עד מהרה.
העניין הלא נעים הבא היה הנעלת פרסות הברזל; גם זה היה קשה מאוד בהתחלה. אדוני הלך איתי לנפחייה, לוודא שלא ייפגעו בי ולא אבהל. הנפח לקח את רגליי בידו, אחת אחרי השנייה, וקיצץ חלק מן הפרסה. זה לא הכאיב לי, אז עמדתי בשקט על שלוש רגליים עד שגמר את כולן. אז לקח חתיכת ברזל בצורת כף רגלי, הצמיד אותה, ותקע כמה מסמרים דרך הפרזול לתוך הפרסה, כך שהפרזול ישב בחוזקה. רגליי הרגישו נוקשות וכבדות מאוד, אבל עם הזמן התרגלתי לזה.
ועכשיו, משהגענו עד כאן, המשיך אדוני ללמד אותי לרתמה; היו עוד דברים חדשים ללבוש. תחילה, קולר נוקשה וכבד ממש על צווארי, ורסן עם חתיכות צד גדולות מול עיניי שנקראו סכי עיניים, וסכי עיניים הם היו באמת, כי לא יכולתי לראות לשום צד, אלא רק ישר לפניי; אחר כך, היה אוכף קטן עם רצועה נוקשה ומגעילה שעברה ממש מתחת לזנבי; זו הייתה רצועת הזנב. שנאתי את רצועת הזנב; שזנבי הארוך יקופל וייתחב דרך הרצועה ההיא היה כמעט רע כמו המתג. מעולם לא התחשק לי כל כך לבעוט, אבל כמובן לא יכולתי לבעוט באדון טוב כל כך, וכך עם הזמן התרגלתי לכל דבר, ויכולתי לעשות את עבודתי טוב כמו אמי.
אסור לי לשכוח להזכיר חלק אחד מאימוני, שתמיד ראיתי בו יתרון גדול מאוד. אדוני שלח אותי לשבועיים אל איכר שכן, שהיה לו אחו שגבל מצד אחד במסילת הברזל. היו שם כמה כבשים ופרות, והכניסו אותי ביניהן.
לעולם לא אשכח את הרכבת הראשונה שחלפה. רעיתי בשקט ליד המוטות שהפרידו בין האחו למסילה, כששמעתי קול מוזר מרחוק, ולפני שידעתי מאין בא: בשעטה ובקרקוש, ובנשיפת עשן: חלף בטיסה משהו ארוך ושחור, ונעלם כמעט לפני שהספקתי לנשום. הסתובבתי ודהרתי אל הצד הרחוק של האחו מהר ככל שיכולתי, ושם עמדתי נוחר מתדהמה ומפחד. במהלך היום חלפו רכבות רבות אחרות, חלקן לאט יותר; אלה עצרו בתחנה הסמוכה, ולפעמים השמיעו צווחה ואנקה איומות לפני שעצרו. חשבתי שזה נורא מאוד, אבל הפרות המשיכו לאכול בשקט רב, ובקושי הרימו את ראשיהן כשהדבר השחור והמפחיד חלף נושף וחורק.
בימים הראשונים לא יכולתי לרעות בשקט; אבל כשמצאתי שהיצור הנורא הזה אף פעם לא נכנס לשדה, ולא עשה לי שום רע, התחלתי להתעלם ממנו, ועד מהרה היה אכפת לי ממעבר רכבת כמו לפרות ולכבשים.
מאז ראיתי סוסים רבים נבהלים מאוד ומתפרעים למראה או לקול של קטר קיטור; אבל בזכות השגחתו של אדוני הטוב, אני חסר פחד בתחנות רכבת כמו באורווה שלי.
עכשיו, אם מישהו רוצה לאלף סוס צעיר היטב, זו הדרך.
אדוני רתם אותי לעתים קרובות ברתמה כפולה עם אמי, כי היא הייתה יציבה ויכלה ללמד אותי איך ללכת טוב יותר מסוס זר. היא אמרה לי שככל שאתנהג טוב יותר יתייחסו אליי טוב יותר, ושהחכם ביותר הוא תמיד לעשות כמיטב יכולתי כדי לרצות את אדוני; "אבל," אמרה, "יש סוגים רבים מאוד של בני אדם; יש אנשים טובים ומתחשבים כמו אדוננו, שכל סוס יכול להתגאות לשרת; ויש אנשים רעים ואכזריים, שלעולם לא היה צריך להיות להם סוס או כלב משלהם. מלבד זאת, יש הרבה מאוד אנשים טיפשים, יהירים, בורים, ורשלנים, שלעולם לא טורחים לחשוב; אלה מקלקלים יותר סוסים מכולם, פשוט מחוסר שכל; הם לא מתכוונים לזה, אבל הם עושים את זה בכל זאת. אני מקווה שתיפול לידיים טובות; אבל סוס לעולם אינו יודע מי יקנה אותו, או מי ינהג בו; הכול עניין של מזל בשבילנו; אבל בכל זאת אני אומרת, עשה כמיטב יכולתך בכל מקום שתהיה, ושמור על שמך הטוב."