יום אחד במהלך הקיץ הזה ניקה והלביש אותי הסייס בזהירות יוצאת דופן כזאת שחשבתי ששינוי חדש קרוב; הוא גזם את שיער קרסוליי ורגליי, העביר את מברשת הזפת על פרסותיי, ואפילו פרק את בלוריתי. אני חושב שגם הרתמה קיבלה ליטוש נוסף. וילי נראה חצי מודאג, חצי עליז, כשנכנס לכרכרה עם סבו.
"אם הגבירות יחבבו אותו," אמר הג'נטלמן הזקן, "יהיה טוב להן ויהיה טוב לו. אין לנו אלא לנסות."
במרחק שניים או שלושה קילומטרים מן הכפר הגענו לבית נמוך ויפה, עם מדשאה ושיחים בחזית ודרך עד הדלת. וילי צלצל בפעמון, ושאל אם העלמה בלומפילד או העלמה אלן בבית. כן, הן היו. אז, בזמן שווילי נשאר איתי, נכנס מר ת'ורוגוד לבית. כעבור כעשר דקות חזר, ואחריו שלוש גבירות; אחת, גבירה גבוהה וחיוורת, עטופה בצעיף לבן, נשענה על גבירה צעירה יותר, עם עיניים כהות ופנים עליזות; האחרת, אישה מרשימה מאוד למראה, הייתה העלמה בלומפילד. כולן באו והסתכלו עליי ושאלו שאלות. הגבירה הצעירה יותר: זו הייתה העלמה אלן: חיבבה אותי מאוד; היא אמרה שהיא בטוחה שתאהב אותי, היו לי פנים טובות כל כך. הגבירה הגבוהה והחיוורת אמרה שתמיד תהיה עצבנית בנסיעה מאחורי סוס שנפל פעם, כי אולי אפול שוב, ואם כן, לעולם לא תתגבר על הבהלה.
"אתן מבינות, גבירותיי," אמר מר ת'ורוגוד, "סוסים רבים מהשורה הראשונה נשברו ברכיהם בגלל רשלנות הנהגים שלהם בלי שום אשמה משלהם, וממה שאני רואה בסוס הזה הייתי אומר שזה המקרה שלו; אבל כמובן אינני רוצה להשפיע עליכן. אם אתן נוטות, אתן יכולות לקבל אותו לניסיון, ואז העגלון שלכן יראה מה הוא חושב עליו."
"תמיד היית יועץ טוב כל כך לנו בעניין סוסינו," אמרה הגבירה המרשימה, "שהמלצתך תשקול הרבה אצלי, ואם אחותי לביניה לא רואה שום התנגדות, נקבל את הצעתך לניסיון, בתודה."
אז סודר שישלחו לקחת אותי למחרת.
בבוקר בא לקחת אותי צעיר מטופח למראה. בהתחלה נראה מרוצה; אבל כשראה את ברכיי אמר בקול מאוכזב:
"לא חשבתי, אדוני, שתמליץ לגבירות שלי על סוס פגום כזה."
"'יפה הוא מי שעושה יפה'," אמר אדוני; "אתה רק לוקח אותו לניסיון, ואני בטוח שתנהג בו בהגינות, בחור צעיר. אם הוא לא בטוח כמו כל סוס שנהגת בו אי פעם, שלח אותו בחזרה."
הובלתי לביתי החדש, הוצבתי באורווה נוחה, הואכלתי, והושארתי לעצמי. למחרת, כשהסייס ניקה את פניי, אמר:
"זה בדיוק כמו הכוכב שהיה ל'יופי שחור'; הוא גם באותו גובה בערך. אני תוהה איפה הוא עכשיו."
מעט הלאה הגיע למקום בצווארי שבו הוקז דמי ושבו נשאר קשר קטן בעור. הוא כמעט נרתע, והתחיל לבחון אותי בקפידה, מדבר לעצמו.
"כוכב לבן במצח, רגל לבנה אחת בצד ימין, הקשר הקטן הזה בדיוק במקום ההוא;" ואז, מביט באמצע גבי: "ובחיי, הנה הכתם הקטן ההוא של שיער לבן שג'ון נהג לקרוא לו 'מטבע שלושת הפני של יופי'. זה ודאי 'יופי שחור'! הרי, יופי! יופי! אתה מכיר אותי?: ג'ו גרין הקטן, שכמעט הרג אותך?" והוא התחיל לטפוח ולטפוח עליי כאילו היה מאושר עד בלי די.
לא יכולתי לומר שזכרתי אותו, כי עכשיו הוא היה בחור צעיר ומבוגר ונאה, עם זקן לחיים שחור וקול של גבר, אבל הייתי בטוח שהוא מכיר אותי, ושהוא ג'ו גרין, ושמחתי מאוד. הרמתי אליו את אפי, וניסיתי לומר שאנחנו חברים. מעולם לא ראיתי אדם מרוצה כל כך.
"לתת לך ניסיון הוגן! הייתי חושב שכן באמת! אני תוהה מי היה הנבל ששבר את ברכיך, יופי הזקן שלי! ודאי התייחסו אליך רע איפשהו; נו, נו, זו לא תהיה אשמתי אם לא יהיו לך ימים טובים עכשיו. הלוואי שג'ון מנלי היה כאן לראות אותך."
אחר הצהריים נרתמתי לכרכרת פארק נמוכה והובאתי לדלת. העלמה אלן עמדה לנסות אותי, וגרין הלך איתה. עד מהרה מצאתי שהיא נוהגת טובה, והיא נראתה מרוצה מהליכותיי. שמעתי את ג'ו מספר לה עליי, ושהוא בטוח שאני "יופי שחור" הזקן של בעל האחוזה גורדון.
כשחזרנו יצאו האחיות האחרות לשמוע איך התנהגתי. היא סיפרה להן מה ששמעה זה עתה, ואמרה:
"אני בוודאי אכתוב לגברת גורדון, ואספר לה שהסוס האהוב עליה בא אלינו. כמה היא תשמח!"
אחרי זה נהגו בי כל יום כשבוע בערך, וכיוון שנראיתי בטוח לגמרי, העזה לבסוף העלמה לביניה לצאת בכרכרה הסגורה הקטנה. אחרי זה הוחלט לגמרי להשאיר אותי ולקרוא לי בשמי הישן "יופי שחור".
עכשיו חייתי במקום המאושר הזה שנה שלמה. ג'ו הוא הטוב והחביב שבסייסים. עבודתי קלה ונעימה, ואני מרגיש את כוחי ואת רוחי חוזרים אליי לגמרי. מר ת'ורוגוד אמר לג'ו לפני כמה ימים:
"במקום שלך הוא יחזיק מעמד עד שיהיה בן עשרים: אולי יותר."
וילי תמיד מדבר אליי כשהוא יכול, ומתייחס אליי כאל חברו המיוחד. הגבירות שלי הבטיחו שלעולם לא אימכר, וכך אין לי ממה לפחד; וכאן מסתיים סיפורי. כל צרותיי מאחוריי, ואני בבית; ולעתים קרובות, לפני שאני ער לגמרי, אני מדמה שאני עדיין בפרדס בבירטוויק, עומד עם חבריי הוותיקים מתחת לעצי התפוח.