במכירה הזאת, כמובן, מצאתי את עצמי בחברת הסוסים הזקנים והשבורים: חלקם צולעים, חלקם בעלי נשימה שבורה, חלקם זקנים, וחלקם שאני בטוח שהיה רחמים לירות בהם.
גם הקונים והמוכרים, רבים מהם, לא נראו במצב טוב בהרבה מן הבהמות המסכנות שעליהן התמקחו. היו זקנים עניים, שניסו להשיג סוס או פוני בכמה לירות, שאולי יגרור איזו עגלת עצים או פחם קטנה. היו אנשים עניים שניסו למכור בהמה שחוקה בשתיים או שלוש לירות, במקום ההפסד הגדול יותר של להמית אותה. חלקם נראו כאילו העוני והזמנים הקשים הקשיחו אותם כולם; אבל היו אחרים שהייתי משתמש ברצון בשארית כוחי בשירותם; עניים ומרופטים, אבל חביבים ואנושיים, עם קולות שיכולתי לסמוך עליהם. היה זקן אחד מתנודד שחיבב אותי מאוד, ואני אותו, אבל לא הייתי חזק מספיק: זה היה זמן מדאיג! בבואו מן החלק הטוב יותר של היריד, הבחנתי באיש שנראה כמו ג'נטלמן חוואי, עם נער צעיר לצידו; היה לו גב רחב וכתפיים עגולות, פנים חביבות ואדמדמות, והוא חבש כובע רחב שוליים. כשבא אליי ואל חבריי, עמד דומם והעיף בנו מבט מרחם. ראיתי את עינו נחה עליי; עדיין היו לי רעמה וזנב טובים, שעשו משהו למראה שלי. זקפתי את אוזניי והבטתי בו.
"הנה סוס, וילי, שהכיר ימים טובים יותר."
"בחור זקן מסכן!" אמר הנער, "אתה חושב, סבא, שהוא היה פעם סוס כרכרה?"
"הו, כן! בני," אמר החוואי, מתקרב יותר, "הוא יכול היה להיות כל דבר כשהיה צעיר; הבט בנחיריו ובאוזניו, בצורת צווארו וכתפו; יש הרבה גזע בסוס הזה." הוא הושיט את ידו וטפח עליי טפיחה חביבה על הצוואר. הושטתי את אפי בתשובה לטוב ליבו; הנער ליטף את פניי.
"בחור זקן מסכן! תראה, סבא, כמה טוב הוא מבין טוב לב. אתה לא יכול לקנות אותו ולעשות אותו צעיר שוב כמו שעשית עם ליידיברד?"
"בני היקר, אני לא יכול לעשות את כל הסוסים הזקנים לצעירים; מלבד זאת, ליידיברד לא הייתה זקנה כל כך, אלא שחוקה ומעונה."
"ובכן, סבא, אני לא מאמין שזה זקן; תסתכל על הרעמה והזנב שלו. הלוואי שתסתכל לו בפה, ואז תוכל לדעת; אף שהוא רזה כל כך, העיניים שלו לא שקועות כמו של כמה סוסים זקנים."
הג'נטלמן הזקן צחק. "ברוך השם על הנער! הוא מבין בסוסים כמו סבו הזקן."
"אבל תסתכל לו בפה, סבא, ותשאל את המחיר; אני בטוח שהוא יצעיר באחו שלנו."
האיש שהביא אותי למכירה הכניס עכשיו את דברו.
"הג'נטלמן הצעיר מבין עניין של ממש, אדוני. העובדה היא, שהסוס הזה פשוט נשחק מעבודת יתר במוניות; הוא לא זקן, ושמעתי שהווטרינר אמר שמרעה חופשי של שישה חודשים יעמיד אותו על רגליו, כיוון שנשימתו לא שבורה. טיפלתי בו בעשרת הימים האחרונים, ובעל חיים אסיר תודה ונעים יותר לא פגשתי מעולם, וכדאי לג'נטלמן לתת שטר של חמש לירות בעדו, ולתת לו הזדמנות. אני ערב שהוא יהיה שווה עשרים לירות באביב הבא."
הג'נטלמן הזקן צחק, והנער הקטן הרים את עיניו בלהיטות.
"הו, סבא, לא אמרת שהסייח נמכר בחמש לירות יותר משציפית? לא תהיה עני יותר אם תקנה את זה."
החוואי מישש לאט את רגליי, שהיו נפוחות ומתוחות מאוד; אז הסתכל בפי. "בן שלוש עשרה או ארבע עשרה, הייתי אומר; רק תריץ אותו, טוב?"
קשתתי את צווארי הרזה והמסכן, הרמתי מעט את זנבי, וזרקתי את רגליי ככל שיכולתי, כי היו נוקשות מאוד.
"מה המחיר הנמוך ביותר שתיקח בעדו?" אמר החוואי כשחזרתי.
"חמש לירות, אדוני; זה היה המחיר הנמוך ביותר שקבע אדוני."
"זה הימור," אמר הג'נטלמן הזקן, מניד בראשו, אבל בעת ובעונה אחת שולף לאט את ארנקו, "הימור של ממש! יש לך עוד עסקים כאן?" אמר, סופר את מטבעות הזהב לתוך ידו.
"לא, אדוני, אני יכול לקחת אותו בשבילך לפונדק, אם תרצה."
"עשה כן, אני הולך לשם עכשיו."
הם הלכו קדימה, ואני הובלתי מאחור. הנער בקושי יכול היה לרסן את שמחתו, והג'נטלמן הזקן נראה נהנה מהנאתו. קיבלתי ארוחה טובה בפונדק, ואז רכב עליי בעדינות הביתה משרת של אדוני החדש, והוכנסתי לאחו גדול עם סככה באחת מפינותיו.
מר ת'ורוגוד, כי זה היה שמו של מיטיבי, ציווה שאקבל חציר ושיבולת שועל כל לילה ובוקר, ואת חופש האחו במשך היום, ו"אתה, וילי," אמר, "חייב לקחת עליו את ההשגחה; אני מפקיד אותו בידיך."
הנער היה גאה באחריותו, וקיבל אותה ברצינות רבה. לא היה יום שלא ביקר אותי; לפעמים בחר אותי מבין הסוסים האחרים, ונתן לי חתיכת גזר, או משהו טוב, או לפעמים עמד לידי בזמן שאכלתי את שיבולת השועל שלי. הוא תמיד בא עם מילים טובות וליטופים, וכמובן נקשרתי אליו מאוד. הוא קרא לי חבר ותיק, כי נהגתי לבוא אליו בשדה וללכת אחריו. לפעמים הביא את סבו, שתמיד הסתכל מקרוב על רגליי.
"זו הנקודה שלנו, וילי," היה אומר; "אבל הוא משתפר בהתמדה כזאת שאני חושב שנראה שינוי לטובה באביב."
המנוחה המושלמת, האוכל הטוב, הדשא הרך, ואימון עדין, התחילו עד מהרה להשפיע על מצבי ועל רוחי. היה לי מבנה גוף טוב מאמי, ומעולם לא התאמצתי יותר מדי כשהייתי צעיר, כך שהיה לי סיכוי טוב יותר מלסוסים רבים שהועבדו לפני שהגיעו למלוא כוחם. במהלך החורף השתפרו רגליי כל כך שהתחלתי להרגיש צעיר לגמרי שוב. האביב הגיע, ויום אחד במרץ החליט מר ת'ורוגוד לנסות אותי בכרכרה הפתוחה. הייתי מרוצה מאוד, והוא ווילי נהגו בי כמה קילומטרים. רגליי לא היו נוקשות עכשיו, ועשיתי את העבודה בקלות מושלמת.
"הוא מצעיר, וילי; עלינו לתת לו קצת עבודה עדינה עכשיו, ועד אמצע הקיץ הוא יהיה טוב כמו ליידיברד. יש לו פה יפה והליכות טובות; הם לא יכולים להיות טובים יותר."
"הו, סבא, כמה אני שמח שקנית אותו!"
"גם אני, בני; אבל הוא צריך להודות לך יותר מלי; עלינו לחפש עכשיו מקום שקט ומכובד בשבילו, שבו יעריכו אותו."