את אדוני החדש לעולם לא אשכח; היו לו עיניים שחורות ואף מקומר, פיו היה מלא שיניים כמו של כלב בולדוג, וקולו היה צורם כמו חריקת גלגלי עגלה על אבני חצץ. שמו היה ניקולס סקינר, ואני מאמין שהוא היה האיש שסם המרופט המסכן נהג בשבילו.
שמעתי אנשים אומרים שהראייה היא האמונה; אבל אני הייתי אומר שההרגשה היא האמונה; כי הרבה ככל שראיתי קודם, מעולם לא ידעתי עד עכשיו את האומללות הגמורה של חיי סוס מונית.
לסקינר היה צי עלוב של מוניות וצי עלוב של נהגים; הוא היה קשה עם האנשים, והאנשים היו קשים עם הסוסים. במקום הזה לא הייתה לנו מנוחה של יום ראשון, וזה היה בשיא חום הקיץ.
לפעמים בבוקר יום ראשון חבורה של הוללים הייתה שוכרת את המונית ליום; ארבעה מהם בפנים ועוד אחד עם הנהג, ואני הייתי צריך לקחת אותם חמישה עשר או עשרים וחמישה קילומטרים החוצה לכפר, ובחזרה; אף אחד מהם לעולם לא היה יורד ללכת ברגל במעלה גבעה, תלולה ככל שתהיה, או חם ככל שיהיה היום: אלא אם כן, באמת, כשהנהג פחד שלא אצליח, ולפעמים הייתי קודח ושחוק כל כך שבקושי יכולתי לגעת במזוני. כמה השתוקקתי לדייסת הסובין הטובה עם המלחת שג'רי נהג לתת לנו במוצאי שבת במזג אוויר חם, שנהגה לצנן אותנו ולעשות לנו נוח כל כך. אז היו לנו שני לילות ויום שלם למנוחה רצופה, ובבוקר יום שני היינו רעננים כמו סוסים צעירים שוב; אבל כאן לא הייתה מנוחה, והנהג שלי היה קשה בדיוק כמו אדונו. היה לו שוט אכזרי עם משהו כל כך חד בקצה שלפעמים הוציא דם, והוא אפילו היה מצליף בי מתחת לבטן, ומעיף את הרצועה אל ראשי. השפלות כאלה הוציאו ממני את הלב נורא, ובכל זאת עשיתי כמיטב יכולתי ומעולם לא התמהמהתי; כי, כמו שאמרה ג'ינג'ר המסכנה, לא היה בזה טעם; בני האדם הם החזקים.
חיי היו עכשיו אומללים כל כך לגמרי שהלוואי שיכולתי, כמו ג'ינג'ר, ליפול מת בעבודתי ולהיגאל מסבלי, ויום אחד משאלתי כמעט התגשמה.
עליתי לתחנה בשמונה בבוקר, ועשיתי חלק טוב של עבודה, כשהיינו צריכים לקחת נוסע לרכבת. רכבת ארוכה הייתה צפויה להגיע, אז הנהג שלי עצר מאחורי כמה מן המוניות החיצוניות כדי לנסות את מזלו בנוסע חזרה. זו הייתה רכבת כבדה מאוד, וכיוון שכל המוניות נתפסו עד מהרה, קראו לשלנו. הייתה זו חבורה של ארבעה; איש רועש ומתרברב עם גברת, ילד קטן ונערה צעירה, והרבה מאוד מטען. הגברת והילד נכנסו למונית, ובזמן שהאיש ציווה על המטען באה הנערה הצעירה והסתכלה עליי.
"אבא," אמרה, "אני בטוחה שהסוס המסכן הזה לא יכול לקחת אותנו ואת כל המטען שלנו רחוק כל כך, הוא כל כך חלש ושחוק. תסתכל עליו."
"הו! הוא בסדר גמור, עלמה," אמר הנהג שלי, "הוא חזק מספיק."
הסבל, שגרר כמה ארגזים כבדים, הציע לג'נטלמן, כיוון שהיה כל כך הרבה מטען, אם לא ייקח מונית שנייה.
"הסוס שלך יכול לעשות את זה, או לא?" אמר האיש המתרברב.
"הו! הוא יכול לעשות את זה בסדר גמור, אדוני; תעלה את הארגזים, סבל; הוא יכול לקחת יותר מזה;" והוא עזר להעלות ארגז כבד כל כך שהרגשתי את הקפיצים יורדים.
"אבא, אבא, קח מונית שנייה," אמרה הנערה הצעירה בטון מתחנן. "אני בטוחה שאנחנו טועים, אני בטוחה שזה אכזרי מאוד."
"שטויות, גרייס, היכנסי מיד, ואל תעשי את כל המהומה הזאת; דבר יפה זה יהיה אם איש עסקים יצטרך לבדוק כל סוס מונית לפני שהוא שוכר אותו: האיש מכיר את עסקיו כמובן; הנה, היכנסי ושתקי!"
ידידתי העדינה נאלצה לציית, וארגז אחרי ארגז נגרר למעלה והונח על גג המונית או סודר לצד הנהג. לבסוף הכול היה מוכן, ובמשיכה הרגילה שלו במושכה ובהצלפת השוט נהג מן התחנה.
המשא היה כבד מאוד ולא היו לי לא אוכל ולא מנוחה מאז הבוקר; אבל עשיתי כמיטב יכולתי, כמו שתמיד עשיתי, למרות האכזריות והעוול.
התקדמתי באופן סביר עד שהגענו לגבעת לודגייט; אבל שם המשא הכבד ותשישותי שלי היו יותר מדי. נאבקתי להמשיך, נדחק במשיכות מתמידות במושכה ובשימוש בשוט, כשברגע אחד: אינני יכול לומר איך: רגליי החליקו מתחתיי, ונפלתי בכבדות ארצה על צידי; הפתאומיות והכוח שבהם נפלתי נראו כאילו הוציאו את כל הנשימה מגופי. שכבתי דומם לגמרי; למעשה, לא היה בי כוח לזוז, וחשבתי שעכשיו אני עומד למות. שמעתי מין מהומה סביבי, קולות רמים וכועסים, והורדת המטען, אבל הכול היה כמו חלום. חשבתי ששמעתי את הקול המתוק והמרחם ההוא אומר, "הו! הסוס המסכן הזה! הכול באשמתנו." מישהו בא ושחרר את רצועת הגרון של הרסן שלי, והתיר את רצועות המשיכה שהחזיקו את הקולר כל כך הדוק עליי. מישהו אמר, "הוא מת, הוא לעולם לא יקום שוב." אז יכולתי לשמוע שוטר נותן פקודות, אבל אפילו לא פקחתי את עיניי; יכולתי רק לשאוף נשימה מתנשפת מדי פעם. קצת מים קרים נשפכו על ראשי, וקצת משקה מחזק נשפך לפי, ומשהו כוסה עליי. אינני יכול לומר כמה זמן שכבתי שם, אבל מצאתי שהחיים חוזרים אליי, ואיש בעל קול חביב טפח עליי ועודד אותי לקום. אחרי שניתן לי עוד קצת משקה מחזק, ואחרי ניסיון או שניים, קמתי מתנודד על רגליי, והובלתי בעדינות לאורוות כלשהן שהיו קרובות. כאן הוכנסתי לתא עם מצע טוב, והובאה לי קצת דייסה חמה, ששתיתי בהכרת תודה.
בערב התאוששתי מספיק כדי שיובילו אותי חזרה לאורוות של סקינר, שם אני חושב שעשו בשבילי כמיטב יכולתם. בבוקר בא סקינר עם פרזל להסתכל עליי. הוא בדק אותי מקרוב מאוד ואמר:
"זה מקרה של עבודת יתר יותר ממחלה, ואילו יכולת לתת לו מרעה חופשי של שישה חודשים, הוא היה מסוגל לעבוד שוב; אבל עכשיו לא נשארה בו גרם של כוח."
"אז הוא פשוט צריך ללכת לכלבים," אמר סקינר. "אין לי אחו לסעוד בו סוסים חולים: אולי יבריא ואולי לא; דבר כזה לא מתאים לעסק שלי; התוכנית שלי היא להעביד אותם כל עוד הם הולכים, ואז למכור אותם בכמה שיביאו, לבית המטבחיים לסוסים או למקום אחר."
"אילו נשימתו הייתה שבורה," אמר הפרזל, "מוטב היה שתמית אותו מיד, אבל היא לא; יש מכירת סוסים בעוד כעשרה ימים; אם תיתן לו לנוח ותאכיל אותו היטב, אולי יתאושש, ואולי תקבל יותר משעורו שווה, בכל אופן."
לפי העצה הזאת נתן סקינר, די בחוסר רצון, אני חושב, פקודות שיאכילו אותי היטב ויטפלו בי, ואיש האורווה, למזלי, ביצע את הפקודות ברצון טוב הרבה יותר משהיה לאדונו בנתינתן. עשרה ימים של מנוחה מושלמת, הרבה שיבולת שועל טובה, חציר, דייסות סובין, עם זרעי פשתן מבושלים מעורבבים בהן, עשו יותר להעלות את מצבי מכל דבר אחר; דייסות זרעי הפשתן האלה היו טעימות, והתחלתי לחשוב, אחרי הכול, שאולי עדיף לחיות מאשר ללכת לכלבים. כשהגיע היום השנים עשר אחרי התאונה, נלקחתי למכירה, כמה קילומטרים מחוץ ללונדון. הרגשתי שכל שינוי ממקומי הנוכחי חייב להיות שיפור, אז הרמתי את ראשי, וקיוויתי לטוב.