נמכרתי לסוחר תבואה ואופה, שג'רי הכיר, ואצלו חשב שאקבל אוכל טוב ועבודה הוגנת. בראשון צדק לגמרי, ואילו היה אדוני תמיד במקום אינני חושב שהיו מעמיסים עליי יותר מדי, אבל היה מנהל עבודה שתמיד מיהר ודחק בכולם, ולעתים קרובות כשהיה לי משא מלא לגמרי היה מצווה להעמיס עוד משהו. העגלון שלי, ששמו היה ג'ייקס, אמר לעתים קרובות שזה יותר ממה שאני צריך לקחת, אבל האחר תמיד גבר עליו. "לא היה טעם ללכת פעמיים כשפעם אחת מספיקה, והוא בחר לקדם את העסקים."
ג'ייקס, כמו העגלונים האחרים, תמיד השאיר את רצועת הריסון למעלה, מה שמנע ממני למשוך בקלות, ועד שהייתי שם שלושה או ארבעה חודשים מצאתי שהעבודה משפיעה מאוד על כוחי.
יום אחד הועמס עליי יותר מן הרגיל, וחלק מן הדרך היה עלייה תלולה. השתמשתי בכל כוחי, אבל לא יכולתי להתקדם, ונאלצתי לעצור שוב ושוב. זה לא מצא חן בעיני הנוהג שלי, והוא הנחית את השוט קשות. "קדימה, עצלן," אמר, "או שאכריח אותך."
שוב הנעתי את המשא הכבד, ונאבקתי כמה מטרים; שוב ירד השוט, ושוב נאבקתי קדימה. הכאב משוט העגלה הגדול ההוא היה חד, אבל רוחי נפגעה לא פחות מצדדיי המסכנים. להיענש ולהיות מושפל כשאני עושה כמיטב יכולתי ממש היה קשה כל כך שזה הוציא ממני את הלב. בפעם השלישית הצליף בי באכזריות, כשגבירה ניגשה אליו מהר, ואמרה בקול מתוק ורציני:
"הו! אנא אל תצליף עוד בסוסך הטוב; אני בטוחה שהוא עושה כל מה שהוא יכול, והדרך תלולה מאוד; אני בטוחה שהוא עושה כמיטב יכולתו."
"אם כמיטב יכולתו לא יעלה את המשא הזה, עליו לעשות משהו יותר מכמיטב יכולתו; זה כל מה שאני יודע, גברתי," אמר ג'ייקס.
"אבל האם זה לא משא כבד?" אמרה.
"כן, כן, כבד מדי," אמר; "אבל זו לא אשמתי; מנהל העבודה בא בדיוק כשיצאנו, ורצה שיעמיסו עוד מאה וחמישים קילוגרם כדי לחסוך לעצמו טרחה, ואני חייב להתקדם עם זה ככל שאני יכול."
הוא הרים שוב את השוט, כשהגבירה אמרה:
"אנא, עצור; אני חושבת שאני יכולה לעזור לך אם תרשה לי."
האיש צחק.
"אתה מבין," אמרה, "אתה לא נותן לו הזדמנות הוגנת; הוא לא יכול להשתמש בכל כוחו כשראשו מוחזק לאחור כמו שהוא ברצועת הריסון ההיא; אילו היית מסיר אותה, אני בטוחה שהיה מצליח יותר: אנא נסה," אמרה בשכנוע, "הייתי שמחה מאוד אילו עשית זאת."
"נו, נו," אמר ג'ייקס, בצחוק קצר, "כל דבר כדי לרצות גבירה, כמובן. עד כמה למטה היית רוצה אותה, גברתי?"
"למטה לגמרי, תן לו את ראשו כולו."
הרצועה הוסרה, וברגע הורדתי את ראשי עד ברכיי ממש. איזו נחמה זו הייתה! אז הנפתי אותו למעלה ולמטה כמה פעמים כדי להוציא את הנוקשות הכואבת מצווארי.
"בחור מסכן! זה מה שרצית," אמרה, טופחת ומלטפת אותי בידה העדינה; "ועכשיו אם תדבר אליו בטוב ותוביל אותו, אני מאמינה שהוא יוכל להצליח יותר."
ג'ייקס לקח את המושכה. "בוא, שחור." הורדתי את ראשי, והשלכתי את כל משקלי נגד הקולר; לא חסכתי כוח; המשא זז, ומשכתי אותו ביציבות במעלה הגבעה, ואז עצרתי לנשום.
הגבירה הלכה לאורך המדרכה, ועכשיו חצתה אל הכביש. היא ליטפה וטפחה על צווארי, כפי שלא טפחו עליי ימים ארוכים רבים.
"אתה רואה שהוא היה מוכן לגמרי כשנתת לו את ההזדמנות; אני בטוחה שהוא יצור בעל מזג נאה, ואני מעזה לומר שהכיר ימים טובים יותר. לא תשים את הרצועה הזאת שוב, נכון?" כי הוא בדיוק עמד להדק אותה לפי השיטה הישנה.
"ובכן, גברתי, אני לא יכול להכחיש שזה שקיבל את ראשו עזר לו לעלות את הגבעה, ואזכור את זה בפעם אחרת, ותודה לך, גברתי; אבל אם ילך בלי רצועת ריסון אהיה ללעג בפי כל העגלונים; זו האופנה, את מבינה."
"האם לא עדיף," אמרה, "להוביל אופנה טובה מאשר ללכת אחרי רעה? הרבה מאוד ג'נטלמנים לא משתמשים ברצועות ריסון עכשיו; סוסי הכרכרה שלנו לא נשאו אותן חמש עשרה שנים, ועובדים בעייפות הרבה פחותה מאלה שנושאים אותן; מלבד זאת," הוסיפה בקול רציני מאוד, "אין לנו זכות לצער אף אחד מברואי האל בלי סיבה טובה מאוד; אנחנו קוראים להם בעלי חיים אילמים, וכאלה הם, כי הם לא יכולים לומר לנו מה הם מרגישים, אבל הם לא סובלים פחות כי אין להם מילים. אבל אסור לי לעכב אותך עכשיו; אני מודה לך על שניסית את השיטה שלי עם סוסך הטוב, ואני בטוחה שתמצא אותה טובה הרבה יותר מן השוט. יום טוב," ובטפיחה רכה נוספת על צווארי חצתה בקלילות את השביל, ולא ראיתי אותה עוד.
"זו הייתה גבירה אמיתית, אני ערב לזה," אמר ג'ייקס לעצמו; "היא דיברה בנימוס כאילו הייתי ג'נטלמן, ואנסה את השיטה שלה, בעלייה, בכל אופן;" ועליי לעשות עמו צדק ולומר שהוא שחרר את הרצועה שלי בכמה חורים, ובעלייה אחרי זה תמיד נתן לי את ראשי; אבל המשאות הכבדים נמשכו. מזון טוב ומנוחה הוגנת ישמרו על כוחו של סוס בעבודה מלאה, אבל שום סוס לא יכול לעמוד מול העמסת יתר; ונחלשתי כל כך מן הסיבה הזאת שנקנה סוס צעיר יותר במקומי. כדאי שאזכיר כאן מה סבלתי בזמן הזה מסיבה אחרת. שמעתי סוסים מדברים על כך, אבל לא היה לי עצמי ניסיון ברע הזה; זו הייתה אורווה מוארת רע; היה רק חלון קטן מאוד אחד בקצה, והתוצאה הייתה שהתאים היו כמעט חשוכים.
מלבד ההשפעה המדכדכת שהייתה לזה על רוחי, זה החליש מאוד את ראייתי, וכשהוצאתי פתאום מן החושך אל בוהק אור היום, זה הכאיב מאוד לעיניי. כמה פעמים מעדתי על הסף, ובקושי יכולתי לראות לאן אני הולך.
אני מאמין שאילו נשארתי שם זמן רב מאוד, הייתי נעשה כמעט עיוור, וזה היה אסון גדול, כי שמעתי אנשים אומרים שסוס עיוור לגמרי בטוח יותר לנהיגה מאשר אחד שראייתו לקויה, כי זה בדרך כלל עושה אותם ביישנים מאוד. אולם, נמלטתי בלי שום נזק קבוע לראייתי, ונמכרתי לבעל מוניות גדול.