בשביל אנשים מסוימים חג המולד והשנה החדשה הם זמנים עליזים מאוד; אבל בשביל עגלונים וסוסי עגלונים זה לא חג, אף שזה אולי קציר. יש כל כך הרבה מסיבות, נשפים, ומקומות בילוי פתוחים שהעבודה קשה ולעתים קרובות מאוחרת. לפעמים עגלון וסוס צריכים לחכות שעות בגשם או בכפור, רועדים מקור, בעוד האנשים העליזים שבפנים רוקדים לצלילי המוזיקה. אני תוהה אם הגבירות היפות חושבות אי פעם על העגלון העייף המחכה על מושבו, ועל הבהמה הסבלנית שלו עומדת, עד שרגליה מתקשות מקור.
עכשיו הייתה לי רוב עבודת הערב, כי הייתי רגיל היטב לעמידה, וג'רי גם פחד יותר שהוטספר יצטנן. הייתה לנו הרבה עבודה מאוחרת בשבוע חג המולד, והשיעול של ג'רי היה רע; אבל מאוחר ככל שהיינו, פולי ישבה ערה בשבילו, ויצאה עם פנס לקראתו, נראית מודאגת ומוטרדת.
בערב השנה החדשה היינו צריכים לקחת שני ג'נטלמנים לבית באחת הכיכרות של הווסט אנד. הורדנו אותם בתשע, ונאמר לנו לבוא שוב באחת עשרה, "אבל," אמר אחד, "כיוון שזו מסיבת קלפים, אולי תצטרך לחכות כמה דקות, אבל אל תאחר."
כשהשעון צלצל אחת עשרה היינו בדלת, כי ג'רי תמיד היה דייקן. השעון צלצל את הרבעים, אחד, שניים, שלושה, ואז צלצל שתים עשרה, אבל הדלת לא נפתחה.
הרוח הייתה הפכפכה מאוד, עם משבי גשם במהלך היום, אבל עכשיו באה עם ברד חד ונישא ברוח, שנראה כאילו בא מכל הכיוונים; היה קר מאוד, ולא היה מחסה. ג'רי ירד ממושבו ובא ומשך אחת מהשמיכות שלי מעט יותר על צווארי; אז הלך הלוך ושוב פעם או פעמיים, רוקע ברגליו; אז התחיל להכות בזרועותיו, אבל זה עורר אצלו שיעול; אז פתח את דלת המונית וישב בתחתיתה ורגליו על המדרכה, והיה מוגן מעט. ועדיין השעון צלצל את הרבעים, ואיש לא בא. בשתים עשרה וחצי צלצל בפעמון ושאל את המשרת אם יצטרכו אותו באותו לילה.
"הו, כן, בוודאי יצטרכו אותך," אמר האיש; "אסור לך ללכת, זה ייגמר עוד מעט," ושוב התיישב ג'רי, אבל קולו היה צרוד כל כך שבקושי שמעתי אותו.
באחת ורבע נפתחה הדלת, ושני הג'נטלמנים יצאו; הם נכנסו למונית בלי מילה, ואמרו לג'רי לאן לנסוע, וזה היה כמעט שלושה קילומטרים. רגליי היו קהות מקור, וחשבתי שאמעד. כשהאנשים ירדו, הם לא אמרו שהם מצטערים שגרמו לנו לחכות כל כך הרבה, אלא כעסו על המחיר; אולם, כיוון שג'רי מעולם לא גבה יותר ממה שמגיע לו, כך גם מעולם לא לקח פחות, והם נאלצו לשלם על שעתיים ורבע של המתנה; אבל זה היה כסף שהורווח בקושי בשביל ג'רי.
לבסוף הגענו הביתה; הוא בקושי יכול היה לדבר, והשיעול שלו היה נורא. פולי לא שאלה שאלות, אלא פתחה את הדלת והחזיקה בשבילו את הפנס.
"אני לא יכולה לעשות משהו?" אמרה.
"כן; תביאי לג'ק משהו חם, ואז תבשלי לי דייסה."
זה נאמר בלחישה צרודה; הוא בקושי יכול היה לנשום, אבל שפשף אותי כרגיל, ואפילו עלה לעליית החציר להביא צרור קש נוסף למיטתי. פולי הביאה לי דייסה חמה שעשתה לי נוח, ואז נעלו את הדלת.
היה מאוחר למחרת בבוקר לפני שמישהו בא, ואז זה היה רק הארי. הוא ניקה אותנו והאכיל אותנו, וטאטא את התאים, ואז החזיר את הקש כאילו היה יום ראשון. הוא היה שקט מאוד, ולא שרק ולא שר. בצהריים בא שוב ונתן לנו את האוכל והמים שלנו; הפעם באה דולי איתו; היא בכתה, ויכולתי להבין ממה שאמרו שג'רי חולה אנושות, והרופא אמר שזה מקרה רע. כך עברו יומיים, והייתה צרה גדולה בבית. ראינו רק את הארי, ולפעמים את דולי. אני חושב שהיא באה לחברה, כי פולי הייתה תמיד עם ג'רי, והיה צריך לשמור עליו בשקט רב.
ביום השלישי, בזמן שהארי היה באורווה, נשמעה נקישה בדלת, והמושל גרנט נכנס.
"לא הייתי הולך לבית, בני," אמר, "אבל אני רוצה לדעת מה שלום אביך."
"הוא רע מאוד," אמר הארי, "הוא לא יכול להיות הרבה יותר גרוע; הם קוראים לזה 'ברונכיטיס'; הרופא חושב שזה יתהפך לכאן או לכאן הלילה."
"זה רע, רע מאוד," אמר גרנט, מניד בראשו; "אני מכיר שני אנשים שמתו מזה בשבוע שעבר; זה לוקח אותם תוך רגע; אבל כל עוד יש חיים יש תקווה, אז עליך לשמור על רוחך."
"כן," אמר הארי במהירות, "והרופא אמר שלאבא יש סיכוי טוב יותר מלרוב האנשים, כי הוא לא שתה. הוא אמר אתמול שהקדחת הייתה גבוהה כל כך שאילו היה אבא אדם שותה, היא הייתה שורפת אותו כמו פיסת נייר; אבל אני מאמין שהוא חושב שהוא יתגבר על זה; אתה לא חושב שיתגבר, מר גרנט?"
המושל נראה נבוך.
"אם יש כלל שאנשים טובים צריכים להתגבר על דברים כאלה, אני בטוח שהוא יתגבר, בני; הוא האדם הטוב ביותר שאני מכיר. אקפוץ מוקדם מחר."
מוקדם למחרת בבוקר הוא היה שם.
"נו?" אמר.
"אבא מרגיש טוב יותר," אמר הארי. "אמא מקווה שהוא יתגבר על זה."
"תודה לאל!" אמר המושל, "ועכשיו עליכם לשמור עליו חם, ולשמור על דעתו שלווה, וזה מביא אותי לסוסים; אתה מבין, לג'ק יהיה רק טוב ממנוחה של שבוע או שבועיים באורווה חמה, ואתה יכול בקלות להוליך אותו הלוך ושוב ברחוב כדי למתוח את רגליו; אבל הצעיר הזה, אם לא יקבל עבודה, עד מהרה יעמוד על הרגליים האחוריות, כמו שאומרים, ויהיה די יותר מדי בשבילך; וכשהוא כן ייצא, תהיה תאונה."
"זה ככה כבר עכשיו," אמר הארי. "צמצמתי לו את התבואה, אבל הוא כל כך מלא רוח שאני לא יודע מה לעשות איתו."
"בדיוק," אמר גרנט. "עכשיו תשמע, תגיד לאמך שאם היא מסכימה אבוא לקחת אותו כל יום עד שיסודר משהו, ואקח אותו לפרק עבודה טוב, וכל מה שירוויח, אביא לאמך מחצית ממנו, וזה יעזור במזון הסוסים. אביך חבר בקופת עזרה טובה, אני יודע, אבל זה לא יחזיק את הסוסים, והם יאכלו כל הזמן הזה בלי לעבוד; אבוא בצהריים לשמוע מה היא אומרת," ובלי לחכות לתודתו של הארי הלך.
בצהריים אני חושב שהלך וראה את פולי, כי הוא והארי באו לאורווה יחד, רתמו את הוטספר, והוציאו אותו.
שבוע ויותר בא לקחת את הוטספר, וכשהארי הודה לו או אמר משהו על טוב ליבו, צחק על זה ואמר שזה מזל טוב בשבילו, כי סוסיו היו זקוקים למעט מנוחה שלא היו מקבלים אחרת.
ג'רי הבריא בהתמדה, אבל הרופא אמר שלעולם אסור לו לחזור לעבודת המונית אם הוא רוצה להגיע לזקנה. לילדים היו התייעצויות רבות יחד על מה יעשו אבא ואמא, ואיך הם יכולים לעזור להרוויח כסף.
אחר צהריים אחד הובא הוטספר רטוב ומלוכלך מאוד.
"הרחובות הם רק בוץ ושלג נמס," אמר המושל; "זה יחמם אותך היטב, בני, לנקות ולייבש אותו."
"בסדר, מושל," אמר הארי, "לא אעזוב אותו עד שיהיה; אתה יודע שאומנתי על ידי אבי."
"הלוואי שכל הנערים היו מאומנים כמוך," אמר המושל.
בזמן שהארי ספג את הבוץ מגופו ומרגליו של הוטספר, נכנסה דולי, נראית מלאה במשהו.
"מי גר בפיירסטו, הארי? אמא קיבלה מכתב מפיירסטו; היא נראתה כל כך שמחה, ורצה למעלה לאבא איתו."
"את לא יודעת? הרי זה שם המקום של גברת פאולר: הגבירה הקודמת של אמא, את יודעת: הגברת שאבא פגש בקיץ שעבר, ששלחה לך ולי חמישה שילינג כל אחד."
"הו! גברת פאולר. כמובן, אני יודעת הכול עליה. אני תוהה על מה היא כותבת לאמא."
"אמא כתבה לה בשבוע שעבר," אמר הארי; "את יודעת שהיא אמרה לאבא שאם אי פעם יעזוב את עבודת המונית היא הייתה רוצה לדעת. אני תוהה מה היא אומרת; רוצי פנימה ותראי, דולי."
הארי שפשף את הוטספר ב"הוש! הוש!" כמו כל סייס זקן. כעבור כמה דקות באה דולי רוקדת לתוך האורווה.
"הו! הארי, מעולם לא היה דבר יפה כל כך; גברת פאולר אומרת שכולנו נבוא לגור לידה. יש בית קטן שעומד עכשיו ריק שיתאים לנו בדיוק, עם גינה ולול, ועצי תפוח, והכול! והעגלון שלה עוזב באביב, ואז היא תרצה את אבא במקומו; ויש משפחות טובות מסביב, שבהן תוכל למצוא מקום בגינה או באורווה, או כנער שליח; ויש בית ספר טוב בשבילי; ואמא צוחקת ובוכה לסירוגין, ואבא נראה כל כך מאושר!"
"זה עליז באופן יוצא דופן," אמר הארי, "ובדיוק הדבר הנכון, הייתי אומר; זה יתאים לאבא ולאמא שניהם; אבל אני לא מתכוון להיות נער שליח עם בגדים צמודים ושורות של כפתורים. אהיה סייס או גנן."
עד מהרה הוחלט שברגע שג'רי יבריא מספיק הם יעברו לכפר, ושהמונית והסוסים יימכרו מהר ככל האפשר.
אלה היו חדשות כבדות בשבילי, כי לא הייתי צעיר עכשיו, ולא יכולתי לצפות לשום שיפור במצבי. מאז שעזבתי את בירטוויק מעולם לא הייתי מאושר כמו עם אדוני היקר ג'רי; אבל שלוש שנים של עבודת מונית, אפילו בתנאים הטובים ביותר, משפיעות על כוחו של סוס, והרגשתי שאינני הסוס שהייתי.
גרנט אמר מיד שייקח את הוטספר, והיו אנשים בתחנה שהיו קונים אותי; אבל ג'רי אמר שלא אלך שוב לעבודת מונית עם סתם מישהו, והמושל הבטיח למצוא לי מקום שבו יהיה לי נוח.
היום לעזיבה הגיע. לג'רי עוד לא הורשה לצאת, ומעולם לא ראיתי אותו אחרי ערב השנה החדשה ההוא. פולי והילדים באו להיפרד ממני. "ג'ק הזקן המסכן! ג'ק הזקן היקר! הלוואי שיכולנו לקחת אותך איתנו," אמרה, ואז, בהניחה את ידה על רעמתי, הצמידה את פניה לצווארי ונישקה אותי. דולי בכתה ונישקה אותי גם היא. הארי ליטף אותי הרבה, אבל לא אמר דבר, רק נראה עצוב מאוד, וכך הובלתי למקומי החדש.