קפטן ואני היינו חברים גדולים. הוא היה בחור זקן ואציל, והיה חברה טובה מאוד. מעולם לא חשבתי שהוא יצטרך לעזוב את ביתו ולרדת במדרון; אבל תורו הגיע, וכך זה קרה. אני לא הייתי שם, אבל שמעתי הכול על זה.
הוא וג'רי לקחו חבורה לתחנת הרכבת הגדולה מעבר לגשר לונדון, וחזרו, איפשהו בין הגשר לאנדרטה, כשג'רי ראה עגלת משא ריקה של מבשלת בירה באה, רתומה לשני סוסים חזקים. עגלון המשא הצליף בסוסיו בשוטו הכבד; העגלה הייתה קלה, והם יצאו בקצב זועם; לאיש לא הייתה שליטה בהם, והרחוב היה מלא תנועה.
נערה צעירה אחת הופלה ונדרסה, וברגע הבא הם נתקלו במונית שלנו; שני הגלגלים נתלשו והמונית התהפכה. קפטן נגרר למטה, היצולים התנפצו, ואחד מהם נכנס לצידו. גם ג'רי הושלך, אבל רק נחבל; איש לא יכול היה לומר איך נמלט; הוא תמיד אמר שזה היה נס. כשהרימו את קפטן המסכן מצאו שהוא חתוך ומוכה מאוד. ג'רי הוביל אותו הביתה בעדינות, ומראה עצוב היה לראות את הדם נספג בפרוותו הלבנה ונוטף מצידו ומכתפו. הוכח שעגלון המשא היה שיכור מאוד, והוא נקנס, והמבשל נאלץ לשלם פיצויים לאדוננו; אבל לא היה מי שישלם פיצויים לקפטן המסכן.
הפרזל וג'רי עשו כמיטב יכולתם להקל על כאבו ולעשות לו נוח. המונית הייתה צריכה תיקון, וכמה ימים לא יצאתי, וג'רי לא הרוויח דבר. בפעם הראשונה שהלכנו לתחנה אחרי התאונה בא המושל לשמוע מה שלום קפטן.
"הוא לעולם לא יתגבר על זה," אמר ג'רי, "לפחות לא בשביל העבודה שלי, כך אמר הפרזל הבוקר. הוא אומר שאולי יתאים להובלה, ולעבודה מן הסוג הזה. זה הרגיז אותי מאוד. הובלה, באמת! ראיתי מה קורה לסוסים בעבודה הזאת מסביב ללונדון. הלוואי שאפשר היה לשים את כל השיכורים במוסד סגור במקום לתת להם להתנגש באנשים מפוכחים. אילו היו שוברים את עצמותיהם שלהם, ומנפצים את עגלותיהם שלהם, ומשתקים את סוסיהם שלהם, זה היה העניין שלהם, ויכולנו להניח להם, אבל נראה לי שהחפים מפשע תמיד סובלים; ואז הם מדברים על פיצויים! אי אפשר לפצות; יש את כל הטרחה, והעוגמת נפש, ואובדן הזמן, מלבד אובדן סוס טוב שהוא כמו חבר ותיק: זה שטויות לדבר על פיצויים! אם יש שד אחד שהייתי רוצה לראות בתהום שאין לה תחתית יותר מכל אחר, זה שד השתייה."
"תשמע, ג'רי," אמר המושל, "אתה דורך די חזק על האצבעות שלי, אתה יודע; אני לא טוב כמוך, חבל עליי; הלוואי שהייתי."
"ובכן," אמר ג'רי, "למה אתה לא נפרד מזה, מושל? אתה אדם טוב מדי מכדי להיות עבד לדבר כזה."
"אני טיפש גדול, ג'רי, אבל ניסיתי פעם יומיים, וחשבתי שאמות; איך אתה עשית?"
"עבדתי על זה קשה כמה שבועות; אתה מבין, אף פעם לא השתכרתי, אבל מצאתי שאני לא אדון לעצמי, ושכשהתשוקה באה, היה קשה לומר 'לא'. ראיתי שאחד מאיתנו חייב להיכנע, שד השתייה או ג'רי בארקר, ואמרתי שזה לא יהיה ג'רי בארקר, בעזרת השם; אבל זה היה מאבק, והייתי צריך את כל העזרה שיכולתי לקבל, כי עד שניסיתי לשבור את ההרגל לא ידעתי כמה הוא חזק; אבל אז פולי טרחה כל כך שיהיה לי אוכל טוב, וכשהתשוקה באה נהגתי לשתות כוס קפה, או קצת מנטה, או לקרוא קצת בספר שלי, וזה עזר לי; לפעמים הייתי צריך לומר לעצמי שוב ושוב, 'עזוב את השתייה או אבד את נשמתך! עזוב את השתייה או שבור את ליבה של פולי!' אבל תודה לאל, ולאשתי היקרה, השלשלאות שלי נשברו, ועכשיו כבר עשר שנים לא טעמתי טיפה, ואף פעם לא משתוקק לה."
"יש לי חשק גדול לנסות," אמר גרנט, "כי זה דבר עלוב לא להיות אדון לעצמך."
"עשה זאת, מושל, עשה, לעולם לא תתחרט, ואיזו עזרה זו תהיה לכמה מן הבחורים המסכנים בשורה שלנו אם יראו אותך מסתדר בלי. אני יודע שיש שניים או שלושה שהיו רוצים להתרחק מבית המרזח ההוא אילו יכלו."
בהתחלה נראה שקפטן מתאושש היטב, אבל הוא היה סוס זקן מאוד, ורק מבנה גופו המופלא, וטיפולו של ג'רי, החזיקו אותו בעבודת המונית זמן רב כל כך; עכשיו הוא נשבר מאוד. הפרזל אמר שאולי יתאושש מספיק כדי להימכר בכמה לירות, אבל ג'רי אמר, לא! כמה לירות שהושגו במכירת משרת זקן וטוב לעבודה קשה ולסבל היו מרקיבים את כל שאר כספו, והוא חשב שהדבר הטוב ביותר שיוכל לעשות לבחור הזקן והנאה יהיה לשלוח כדור בטוח לראשו, ואז לא יסבול עוד לעולם; כי לא ידע איפה למצוא אדון טוב לשארית ימיו.
ביום שאחרי שזה הוחלט לקח אותי הארי לנפחייה לפרסות חדשות; כשחזרתי, קפטן כבר לא היה. אני וכל המשפחה הרגשנו את זה מאוד.
ג'רי היה צריך עכשיו לחפש סוס אחר, ועד מהרה שמע על אחד דרך מכר שהיה סייס משנה באורוות של אציל. הוא היה סוס צעיר ויקר ערך, אבל הוא ברח, התנגש בכרכרה אחרת, השליך את הלורד החוצה, ונחתך ונפגם כל כך שלא היה עוד כשיר לאורוות של ג'נטלמן, והעגלון קיבל הוראה לחפש ולמכור אותו כמיטב יכולתו.
"אני יכול להסתדר עם רוח נלהבת," אמר ג'רי, "אם הסוס לא מרושע או קשה פה."
"אין בו שמץ של מידה רעה," אמר האיש; "פיו רגיש מאוד, ואני חושב בעצמי שזו הייתה הסיבה לתאונה; אתה מבין, בדיוק גזזו אותו, ומזג האוויר היה רע, והוא לא התאמן מספיק, וכשיצא הוא היה מלא קפיציות כמו כדור פורח. המושל שלנו (העגלון, אני מתכוון) רתם אותו הדוק וחזק ככל שיכול, עם רצועת החזה, ורצועת הריסון, רצועת סנטר חדה מאוד, והמושכות מחוברות בחור התחתון. אני מאמין שזה שיגע את הסוס, כשהוא רגיש בפה ומלא רוח כל כך."
"סביר למדי; אבוא לראות אותו," אמר ג'רי.
למחרת הגיע הוטספר, זה היה שמו, הביתה; הוא היה סוס חום נאה, בלי שערה לבנה אחת, גבוה כמו קפטן, עם ראש נאה מאוד, ורק בן חמש. בירכתי אותו בידידות לשם רעות טובה, אבל לא שאלתי אותו שום שאלות. בלילה הראשון היה חסר מנוחה מאוד. במקום לשכב, המשיך למשוך את חבל האפסר שלו למעלה ולמטה דרך הטבעת, ולהקיש בגוש העץ על האבוס עד שלא יכולתי לישון. אולם, למחרת, אחרי חמש או שש שעות במונית, נכנס שקט ונבון. ג'רי טפח עליו ודיבר אליו הרבה, ועד מהרה הבינו זה את זה, וג'רי אמר שעם מתג נוח והרבה עבודה הוא יהיה עדין כמו כבש; ושאין רוח רעה שאינה מביאה טוב למישהו, כי אם הלורד איבד אהוב בשווי מאה גיני, העגלון הרוויח סוס טוב עם כל כוחו בו.
הוטספר חשב שזו ירידה גדולה להיות סוס מונית, ונגעל לעמוד בשורה, אבל הודה בפניי בסוף השבוע שפה נוח וראש חופשי מפצים על הרבה, ובסופו של דבר, העבודה לא הייתה משפילה כמו שראשך וזנבך קשורים זה לזה באוכף. למעשה, הוא השתלב היטב, וג'רי חיבב אותו מאוד.