יום הבחירות בא לבסוף; לא היה מחסור בעבודה לג'רי ולי. תחילה בא ג'נטלמן שמן ומתנשף עם תיק נסיעה; הוא רצה ללכת לתחנת בישופסגייט; אחר כך נקראנו על ידי חבורה שרצתה שייקחו אותה לריג'נטס פארק; והבא בתור, היינו נחוצים ברחוב צדדי שבו חיכתה גברת זקנה ביישנית ומודאגת שייקחו אותה לבנק; שם היינו צריכים לעצור כדי לקחת אותה שוב בחזרה, ובדיוק כשהורדנו אותה, ג'נטלמן אדום פנים, עם חופן ניירות, בא רץ ומתנשף, ולפני שג'רי הספיק לרדת הוא פתח את הדלת, השתחל פנימה, וקרא, "תחנת המשטרה ברחוב בואו, מהר!" אז יצאנו איתו, וכשחזרנו אחרי עוד נסיעה או שתיים, לא הייתה אף מונית אחרת בתחנה. ג'רי שם עליי את שק המספוא שלי, כי כפי שאמר, "אנחנו חייבים לאכול כשאנחנו יכולים בימים כאלה; אז תלעס, ג'ק, ותנצל את הזמן, בחור זקן."
מצאתי שקיבלתי ארוחה טובה של שיבולת שועל כתושה מורטבת עם מעט סובין; זה היה תענוג בכל יום, אבל מרענן מאוד אז. ג'רי היה כל כך מתחשב וחביב: איזה סוס לא היה עושה כמיטב יכולתו בשביל אדון כזה? אז הוציא אחת מפשטידות הבשר של פולי, ובעמדו לידי, התחיל לאכול אותה. הרחובות היו מלאים מאוד, והמוניות, עם צבעי המועמדים עליהן, שעטו בין ההמון כאילו לחיים ולגפיים אין שום חשיבות; ראינו שני אנשים נדרסים באותו יום, ואחת הייתה אישה. לסוסים היה זמן רע, המסכנים! אבל הבוחרים שבפנים לא חשבו על זה כלום; רבים מהם היו שתויים למחצה, מריעים מחלונות המוניות אם המפלגה שלהם חלפה. אלה היו הבחירות הראשונות שראיתי, ואינני רוצה להיות בבחירות נוספות, אף ששמעתי שהדברים טובים יותר עכשיו.
ג'רי ואני לא אכלנו נגיסות רבות לפני שאישה צעירה ומסכנה, נושאת ילד כבד, באה ברחוב. היא הביטה לכאן ולכאן, ונראתה מבולבלת לגמרי. עד מהרה פילסה את דרכה אל ג'רי ושאלה אם יוכל לומר לה את הדרך לבית החולים סנט תומאס, וכמה רחוק זה. היא באה מן הכפר באותו בוקר, אמרה, בעגלת שוק; היא לא ידעה על הבחירות, והייתה זרה לגמרי בלונדון. היא קיבלה הפניה לבית החולים בשביל בנה הקטן. הילד בכה בבכי חלש ומתייסר.
"בחור קטן ומסכן!" אמרה, "הוא סובל הרבה כאב; הוא בן ארבע ולא יכול ללכת יותר מתינוק; אבל הרופא אמר שאם אוכל להכניס אותו לבית החולים אולי יבריא; אנא, אדוני, כמה רחוק זה; ובאיזה כיוון?"
"מה, גברתי," אמר ג'רי, "את לא יכולה להגיע לשם ברגל דרך המונים כאלה! הרי זה חמישה קילומטרים מכאן, והילד הזה כבד."
"כן, שיבורך, הוא כבד; אבל אני חזקה, תודה לאל, ואם הייתי יודעת את הדרך אני חושבת שהייתי מסתדרת איכשהו; אנא אמור לי את הדרך."
"את לא יכולה לעשות את זה," אמר ג'רי, "את עלולה להיות מופלת והילד יידרס. עכשיו תסתכלי, פשוט תיכנסי למונית הזאת, ואסיע אותך בבטחה לבית החולים. את לא רואה שהגשם מתחיל?"
"לא, אדוני, לא; אני לא יכולה לעשות את זה, תודה לך, יש לי רק בדיוק מספיק כסף לחזור. אנא אמור לי את הדרך."
"תסתכלי כאן, גברתי," אמר ג'רי, "יש לי אישה וילדים יקרים בבית, ואני יודע את רגשותיו של אב; עכשיו תיכנסי למונית הזאת, ואקח אותך לשם בחינם. הייתי מתבייש בעצמי לתת לאישה ולילד חולה לקחת סיכון כזה."
"השמים יברכו אותך!" אמרה האישה, ופרצה בבכי.
"נו, נו, התעודדי, יקירתי, עוד מעט אקח אותך לשם; בואי, תני לי להכניס אותך."
כשג'רי הלך לפתוח את הדלת, באו בריצה שני גברים, עם צבעים בכובעיהם ובלולאות הכפתורים שלהם, קוראים, "מונית!"
"תפוסה," קרא ג'רי; אבל אחד הגברים, נדחק על פני האישה, זינק לתוך המונית, והשני אחריו. ג'רי נראה חמור כמו שוטר. "המונית הזאת כבר תפוסה, רבותיי, על ידי הגברת ההיא."
"גברת!" אמר אחד מהם; "הו! היא יכולה לחכות; העניין שלנו חשוב מאוד, ומלבד זאת היינו כאן ראשונים, זו זכותנו, ואנחנו נישאר בפנים."
חיוך משועשע עלה על פניו של ג'רי כשסגר עליהם את הדלת. "בסדר, רבותיי, אנא הישארו בפנים כמה שמתאים לכם; אני יכול לחכות בזמן שאתם נחים." ובהפנותו להם את גבו, ניגש אל האישה הצעירה, שעמדה לידי. "הם ילכו עוד מעט," אמר, צוחק; "אל תדאגי, יקירתי."
והם אכן הלכו עד מהרה, כי כשהבינו את התחבולה של ג'רי, הם יצאו, קוראים לו כל מיני כינויי גנאי ומאיימים על המספר שלו ועל הזמנה לבית המשפט. אחרי העיכוב הקטן הזה היינו עד מהרה בדרכנו לבית החולים, הולכים ככל האפשר ברחובות צדדיים. ג'רי צלצל בפעמון הגדול ועזר לאישה הצעירה לרדת.
"תודה לך אלף פעמים," אמרה; "לעולם לא הייתי מגיעה לכאן לבד."
"בבקשה, בשמחה, ואני מקווה שהילד היקר יבריא בקרוב."
הוא הביט בה נכנסת בדלת, ובעדינות אמר לעצמו, "כל אשר עשיתם לאחד מאחיי הצעירים האלה." אז טפח על צווארי, כדרכו תמיד כשמשהו שימח אותו.
הגשם ירד עכשיו בחוזקה, ובדיוק כשעזבנו את בית החולים נפתחה הדלת שוב, והשוער קרא, "מונית!" עצרנו, וגברת ירדה במדרגות. ג'רי נראה כאילו הכיר אותה מיד; היא הסיטה את הצעיף שלה לאחור ואמרה, "בארקר! ירמיהו בארקר, זה אתה? אני שמחה מאוד למצוא אותך כאן; אתה בדיוק החבר שאני צריכה, כי קשה מאוד להשיג מונית בחלק הזה של לונדון היום."
"אהיה גאה לשרת אותך, גברתי; אני שמח מאוד שבמקרה הייתי כאן. לאן אוכל לקחת אותך, גברתי?"
"לתחנת פדינגטון, ואז אם נגיע בזמן, כפי שאני חושבת שנגיע, תספר לי הכול על מרי והילדים."
הגענו לתחנה בזמן, ובהיותנו תחת מחסה עמדה הגברת זמן רב ודיברה עם ג'רי. גיליתי שהיא הייתה גבירתה של פולי, ואחרי שאלות רבות עליה אמרה:
"איך עבודת המונית מתאימה לך בחורף? אני יודעת שמרי הייתה די מודאגת בגללך בשנה שעברה."
"כן, גברתי, הייתה; היה לי שיעול רע שרדף אותי עד מזג האוויר החם, וכשאני מתעכב בחוץ מאוחר היא דואגת לא מעט. את מבינה, גברתי, זה בכל השעות ובכל מזג אוויר, וזה מעמיד את בריאותו של אדם במבחן; אבל אני מסתדר די טוב, והייתי מרגיש אבוד לגמרי אילו לא היו לי סוסים לטפל בהם. גדלתי על זה, ואני חושש שלא הייתי מצליח כל כך בשום דבר אחר."
"ובכן, בארקר," אמרה, "יהיה חבל מאוד שתסכן ברצינות את בריאותך בעבודה הזאת, לא רק למענך אלא למען מרי והילדים; יש מקומות רבים שבהם צריכים עגלונים טובים או סייסים טובים, ואם אי פעם תחשוב שעליך לעזוב את עבודת המונית הזאת, הודע לי."
אז, בשולחה כמה דרישות שלום חמות למרי, שמה משהו בידו, ואמרה, "הנה חמישה שילינג לכל אחד משני הילדים; מרי תדע איך להוציא אותם."
ג'רי הודה לה ונראה מרוצה מאוד, ובצאתנו מן התחנה הגענו לבסוף הביתה, ואני, לפחות, הייתי עייף.