אל גברת סאוויל, אנגליה.
סנט פטרסבורג, 11 בדצמבר, 17--.
תשמחי לשמוע ששום אסון לא ליווה את תחילתו של מפעל שהבטת בו בחששות רעים כל כך. הגעתי לכאן אתמול, ומשימתי הראשונה היא להבטיח לאחותי היקרה שאני בריא ושביטחוני בהצלחת המפעל שלי גובר.
אני כבר הרחק צפונית ללונדון, וכשאני מהלך ברחובות פטרסבורג, אני מרגיש רוח צפונית קרה משתעשעת על לחיי, שמחשלת את עצביי וממלאת אותי עונג. האם את מבינה את התחושה הזאת? הרוח הזאת, שנדדה מן האזורים שאליהם אני מתקדם, נותנת לי טעימה מוקדמת מן האקלים הקפוא ההוא. מעודד ברוח ההבטחה הזאת, חלומות היום שלי נעשים לוהטים וחיים יותר. אני מנסה לשווא לשכנע את עצמי שהקוטב הוא משכן הכפור והשממה; הוא תמיד מציג את עצמו לדמיוני כאזור של יופי ועונג. שם, מרגרט, השמש נראית לעולם, הדיסקה הרחבה שלה רק מלטפת את האופק ומפיצה הדר נצחי. שם: כי ברשותך, אחותי, אתן מעט אמון בנווטים שקדמו לי: שם השלג והכפור מגורשים; ובהפלגה על ים שקט, אולי נישא אל ארץ העולה בפלאיה וביופייה על כל אזור שהתגלה עד כה על כדור הארץ המיושב. תוצרתה ותוויה אולי יהיו ללא דוגמה, כמו שתופעות גרמי השמים הן בלי ספק בבדידויות שלא התגלו ההן. מה אי אפשר לצפות בארץ של אור נצחי? אולי אגלה שם את הכוח הפלאי המושך את המחט ואסדיר אלף תצפיות שמימיות שזקוקות רק למסע הזה כדי לעשות את מוזרויותיהן לכאורה עקביות לעולם. אשביע את סקרנותי הלוהטת במראה חלק של העולם שלא בוקר בו מעולם, ואולי אדרוך על ארץ שכף רגל אדם לא הטביעה בה את חותמה מעולם. אלה הם הפיתויים שלי, והם מספיקים כדי לכבוש כל פחד מסכנה או ממוות ולהניע אותי להתחיל את המסע המפרך הזה בשמחה שילד מרגיש כשהוא עולה לסירה קטנה, עם חבריו לחופשה, למסע גילוי במעלה נהר מולדתו. אבל גם אם נניח שכל ההשערות האלה שגויות, אינך יכולה לערער על התועלת שאין לאמוד את ערכה שאביא לכל האנושות, עד הדור האחרון, בגילוי מעבר ליד הקוטב אל הארצות ההן, שכדי להגיע אליהן כיום נדרשים חודשים רבים כל כך; או בבירור סוד המגנט, שאם הוא אפשרי בכלל, אפשר להשיגו רק במפעל כמו שלי.
ההרהורים האלה פיזרו את הסערה שבה התחלתי את מכתבי, ואני מרגיש את לבי לוהט בהתלהבות שמרוממת אותי לשמים, כי שום דבר אינו תורם כל כך להרגעת הנפש כמו מטרה יציבה: נקודה שהנפש יכולה לנעוץ בה את עינה השכלית. המסע הזה היה החלום האהוב של שנותיי המוקדמות. קראתי בלהט את התיאורים של המסעות השונים שנעשו בתקווה להגיע לצפון האוקיינוס השקט דרך הימים המקיפים את הקוטב. אולי את זוכרת שתולדות כל המסעות שנעשו לשם גילוי היו כל הספרייה של דודנו הטוב תומס. חינוכי הוזנח, ובכל זאת אהבתי בתשוקה לקרוא. הכרכים האלה היו לימודי יום ולילה, וההיכרות שלי איתם הגדילה את הצער שהרגשתי, בילדותי, כשנודע לי שצוואתו של אבי על ערש מותו אסרה על דודי להרשות לי לצאת לחיי ים.
החזיונות האלה דעכו כשקראתי, בפעם הראשונה, את המשוררים ההם שפרצי שירתם כישפו את נפשי והרימו אותה לשמים. גם אני נעשיתי משורר ובמשך שנה אחת חייתי בגן עדן שיצרתי בעצמי; דמיינתי שגם אני אולי אשיג גומחה במקדש שבו מקודשים שמות הומרוס ושייקספיר. את מכירה היטב את כישלוני ואת הכובד שבו נשאתי את האכזבה. אבל בדיוק באותו זמן ירשתי את הונו של בן דודי, ומחשבותיי הופנו לאפיק נטייתן המוקדמת.
שש שנים עברו מאז שהחלטתי על המפעל הנוכחי שלי. אני יכול, גם עכשיו, לזכור את השעה שממנה הקדשתי את עצמי למפעל הגדול הזה. התחלתי בהרגלת גופי לתלאות. ליוויתי את ציידי הלווייתנים בכמה מסעות לים הצפוני; נשאתי מרצוני קור, רעב, צמא וחוסר שינה; לעתים קרובות עבדתי קשה יותר מן המלחים הפשוטים ביום והקדשתי את לילותיי ללימוד מתמטיקה, תורת הרפואה, ואותם ענפים של מדעי הטבע שהרפתקן ימי יכול להפיק מהם את התועלת המעשית הגדולה ביותר. פעמיים אף שכרתי את עצמי כחובל משנה בספינת ציד לווייתנים לגרינלנד, ועמדתי במשימה להפליא. עליי להודות שהרגשתי מעט גאווה כשהקברניט שלי הציע לי את התפקיד השני במעלה בספינה והתחנן בפניי ברצינות רבה להישאר, כל כך יקרים היו בעיניו שירותיי.
ועכשיו, מרגרט היקרה, האם אינני ראוי להגשים מטרה גדולה כלשהי? חיי היו יכולים לעבור בנוחות ובמותרות, אבל העדפתי תהילה על כל פיתוי שהעושר הציב בדרכי. הו, אילו איזה קול מעודד היה עונה בחיוב! אומץ לבי ונחישותי איתנים; אבל תקוותיי מתנודדות, ורוחי שפופה לעתים קרובות. אני עומד לצאת למסע ארוך וקשה, שמצבי החירום שבו ידרשו את כל עוז רוחי: נדרש ממני לא רק לרומם את רוחם של אחרים, אלא לפעמים לתמוך ברוחי שלי, כשרוחם כושלת.
זו העונה הנוחה ביותר לנסיעה ברוסיה. הם טסים מהר על השלג במזחלותיהם; התנועה נעימה, ולדעתי, ערבה הרבה יותר מזו של כרכרת דואר אנגלית. הקור אינו מופרז, אם אתה עטוף בפרוות: לבוש שכבר אימצתי, כי יש הבדל גדול בין הליכה על הסיפון לבין ישיבה ללא תנועה במשך שעות, כששום פעילות אינה מונעת מן הדם לקפוא ממש בעורקיך. אין לי שום שאיפה לאבד את חיי בדרך הדואר שבין סנט פטרסבורג לארכנגלסק.
אצא לעיר האחרונה בעוד שבועיים או שלושה; וכוונתי לשכור שם ספינה, מה שאפשר לעשות בקלות בתשלום הביטוח לבעלים, ולגייס מלחים ככל שאחשוב לנחוץ מבין אלה הרגילים לציד לווייתנים. אינני מתכוון להפליג עד חודש יוני; ומתי אחזור? אה, אחותי היקרה, איך אוכל לענות על השאלה הזאת? אם אצליח, חודשים רבים, רבים, אולי שנים, יעברו לפני שאת ואני ניפגש. אם אכשל, תראי אותי שוב בקרוב, או לעולם לא.
שלום, מרגרט היקרה והנפלאה שלי. השמים ימטירו עלייך ברכות, ויצילו אותי, כדי שאוכל שוב ושוב להעיד על הכרת תודתי על כל אהבתך וחסדך.
אחיך האוהב,
ר. וולטון