אל גברת סאוויל, אנגליה.
ארכנגלסק, 28 במרץ, 17--.
כמה לאט עובר כאן הזמן, מוקף כפי שאני בכפור ובשלג! ובכל זאת צעד שני נעשה לקראת המפעל שלי. שכרתי ספינה ואני עסוק באיסוף המלחים שלי; אלה שכבר גייסתי נראים אנשים שאוכל לסמוך עליהם ובוודאי ניחנו באומץ ללא חת.
אבל יש לי מחסור אחד שמעולם לא הצלחתי לספק, והיעדרו אני מרגיש עכשיו כרעה חמורה ביותר: אין לי חבר, מרגרט: כשאלהט בהתלהבות ההצלחה, לא יהיה מי שישתתף בשמחתי; אם תתקוף אותי אכזבה, איש לא ינסה לתמוך בי בדכדוכי. אני אפקיד את מחשבותיי בידי הנייר, נכון; אבל זה אמצעי עלוב להעברת רגש. אני משתוקק לחברתו של אדם שיוכל להזדהות איתי, שעיניו יענו לעיניי. אולי תחשבי אותי רומנטי, אחותי היקרה, אבל אני מרגיש במרירות את המחסור בחבר. אין לי איש לידי, עדין ובכל זאת אמיץ, בעל שכל מעודן ורחב גם יחד, שטעמיו כטעמיי, כדי לאשר או לתקן את תוכניותיי. איך חבר כזה היה מתקן את פגמיו של אחיך המסכן! אני להוט מדי בביצוע וחסר סבלנות מדי לקשיים. אבל רעה גדולה עוד יותר היא בשבילי שאני אוטודידקט: במשך ארבע עשרה השנים הראשונות של חיי השתוללתי באחו ולא קראתי דבר מלבד ספרי המסעות של דודנו תומס. בגיל הזה התוודעתי למשוררים המפורסמים של ארצנו; אבל רק כשכבר לא היה בכוחי להפיק את התועלת החשובה ביותר מן השכנוע הזה הבנתי את הצורך להכיר עוד שפות מלבד שפת ארץ מולדתי. עכשיו אני בן עשרים ושמונה ובמציאות בור יותר מתלמידים רבים בני חמש עשרה. נכון שחשבתי יותר ושחלומות היום שלי רחבים ומפוארים יותר, אבל חסרה להם (כפי שהציירים קוראים לזה) הרמוניה; ואני זקוק מאוד לחבר שיהיה לו מספיק שכל כדי לא לבוז לי כרומנטי, ומספיק חיבה אליי כדי לנסות להסדיר את מחשבתי.
ובכן, אלה תלונות חסרות תועלת; בוודאי לא אמצא שום חבר באוקיינוס הרחב, ואפילו לא כאן בארכנגלסק, בין סוחרים ויורדי ים. ובכל זאת רגשות מסוימים, שאין להם קשר לסיגים של הטבע האנושי, פועמים אפילו בחזות המחוספסים האלה. סגני, למשל, הוא איש בעל אומץ ויוזמה מופלאים; הוא משתוקק בטירוף לתהילה, או יותר נכון, כדי לנסח את המשפט שלי באופן אופייני יותר, לקידום במקצועו. הוא אנגלי, ובתוך דעות קדומות לאומיות ומקצועיות, שלא רוככו בהשכלה, הוא שומר על כמה מן המתנות האצילות ביותר של האנושות. הכרתי אותו לראשונה על סיפון ספינת לווייתנים; כשמצאתי שהוא מובטל בעיר הזאת, גייסתי אותו בקלות לעזור במפעל שלי.
רב החובל הוא אדם בעל אופי מצוין ובולט בספינה בעדינותו ובמתינות משמעתו. הנסיבה הזאת, נוסף על יושרו הידוע ואומץ לבו ללא חת, גרמה לי לרצות מאוד לגייס אותו. נעורים שעברו בבדידות, שנותיי הטובות ביותר שעברו תחת חסותך העדינה והנשית, עידנו כל כך את יסוד אופיי שאינני יכול להתגבר על סלידה עזה מן האכזריות הרגילה הנהוגה על סיפון ספינה: מעולם לא האמנתי שהיא נחוצה, וכששמעתי על ימאי הידוע באותה מידה בטוב לבו ובכבוד ובציות שרוחש לו צוותו, הרגשתי בר מזל במיוחד שיכולתי להבטיח את שירותיו. שמעתי עליו לראשונה בדרך רומנטית למדי, מגברת שחבה לו את אושר חייה. זה, בקצרה, סיפורו. לפני כמה שנים אהב עלמה רוסייה צעירה בעלת הון מתון, ואחרי שצבר סכום ניכר בכספי שלל, אבי הנערה הסכים לשידוך. הוא ראה את אהובתו פעם אחת לפני הטקס המיועד; אבל היא הייתה שטופת דמעות, והשליכה את עצמה לרגליו, והתחננה שיחוס עליה, והודתה באותו זמן שהיא אוהבת אחר, אבל שהוא עני, ושאביה לעולם לא יסכים לנישואים. ידידי הנדיב הרגיע את המתחננת, וכשנודע לו שם אהובה, נטש מיד את חיזוריו. הוא כבר קנה חווה בכספו, שבה תכנן לבלות את שארית חייו; אבל העניק את כולה ליריבו, יחד עם שארית כספי השלל שלו לקניית מקנה, ואז ביקש בעצמו מאבי הצעירה להסכים לנישואיה עם אהובה. אבל הזקן סירב בתוקף, בחושבו את עצמו מחויב בכבודו לידידי, שכאשר מצא שהאב אינו מתרצה, עזב את ארצו, ולא חזר עד ששמע שאהובתו לשעבר נישאה כרצונה. "איזה בחור אציל!" תקראי. הוא כזה; אבל הוא חסר השכלה לגמרי: הוא שתקן כמו תורכי, ומין פזיזות בורה מלווה אותו, שבעוד שהיא עושה את התנהגותו מדהימה יותר, היא גורעת מן העניין ומן האהדה שאחרת היה מעורר.
אבל אל תניחי, משום שאני מתלונן מעט או משום שאני יכול לדמיין נחמה לעמלי שאולי לעולם לא אכיר, שאני מתנודד בהחלטותיי. הן קבועות כמו הגורל, ומסעי רק מתעכב עכשיו עד שמזג האוויר ירשה את הפלגתי. החורף היה קשה להחריד, אבל האביב מבטיח טוב, והוא נחשב לעונה מוקדמת להפליא, כך שאולי אפליג מוקדם משציפיתי. לא אעשה דבר בפזיזות: את מכירה אותי מספיק כדי לבטוח בזהירותי ובשיקול דעתי בכל פעם שביטחונם של אחרים מופקד בידיי.
אינני יכול לתאר לך את תחושותיי לנוכח הסיכוי הקרוב של המפעל שלי. אי אפשר להעביר לך מושג על התחושה הרועדת, חציה מהנה וחציה מפחידה, שבה אני מתכונן לצאת. אני הולך לאזורים שלא נחקרו, אל "ארץ הערפל והשלג", אבל לא אהרוג שום אלבטרוס; לכן אל תיבהלי לשלומי או אם אחזור אלייך שחוק ואומלל כמו "הימאי הזקן". תחייכי לרמז שלי, אבל אגלה לך סוד. לעתים קרובות ייחסתי את דבקותי, את התלהבותי הלוהטת, למסתורי האוקיינוס המסוכנים ליצירה ההיא של המשורר בעל הדמיון הרב ביותר מבין המשוררים המודרניים. יש משהו שפועל בנפשי שאינני מבין. אני חרוץ מבחינה מעשית: קפדן, פועל המבצע בהתמדה ובעמל: אבל מלבד זה יש אהבה למופלא, אמונה במופלא, השזורה בכל תוכניותיי, שמחישה אותי מחוץ לשבילים הרגילים של בני האדם, אפילו אל הים הפראי ואל האזורים שלא בוקרו שאני עומד לחקור.
אבל לחזור לשיקולים יקרים יותר. האם אפגוש אותך שוב, אחרי שאחצה ימים עצומים, ואחזור דרך הכף הדרומי ביותר של אפריקה או אמריקה? אינני מעז לצפות להצלחה כזאת, ובכל זאת אינני יכול לשאת להביט בצדה השני של התמונה. המשיכי לעת עתה לכתוב לי בכל הזדמנות: אולי אקבל את מכתבייך בהזדמנויות שבהן אזדקק להם ביותר כדי לתמוך ברוחי. אני אוהב אותך ברוך רב. זכרי אותי בחיבה, אם לעולם לא תשמעי ממני עוד.
אחיך האוהב,
רוברט וולטון