אל גברת סאוויל, אנגליה.
7 ביולי, 17--.
אחותי היקרה,
אני כותב כמה שורות בחיפזון לומר שאני בשלום: והתקדמתי היטב במסעי. המכתב הזה יגיע לאנגליה בספינת סוחר שנמצאת עכשיו במסע חזרתה מארכנגלסק; ברת מזל יותר ממני, שאולי לא אראה את ארץ מולדתי, אולי, במשך שנים רבות. אני, בכל זאת, במצב רוח טוב: אנשיי נועזים וכנראה איתנים במטרתם, וגם יריעות הקרח הצפות שחולפות על פנינו כל הזמן, ומעידות על הסכנות של האזור שאליו אנו מתקדמים, אינן נראות מבהילות אותם. כבר הגענו לקו רוחב גבוה מאוד; אבל זה שיא הקיץ, ואף שלא חם כמו באנגליה, הרוחות הדרומיות, הנושבות אותנו במהירות לעבר החופים שאני משתוקק בלהט כזה להגיע אליהם, נושמות מידה של חום מחדש שלא ציפיתי לה.
שום מאורעות לא קרו לנו עד כה שהיו ראויים למקום במכתב. סערה עזה או שתיים ופריצת דליפה הן תקלות שנווטים מנוסים בקושי זוכרים לרשום, ואהיה מרוצה מאוד אם שום דבר גרוע יותר לא יקרה לנו במהלך מסענו.
שלום, מרגרט היקרה שלי. היי בטוחה שלמעני, כמו גם למענך, לא אתקל בסכנה בפזיזות. אהיה קר רוח, מתמיד וזהיר.
אבל ההצלחה תכתיר את מאמציי. ולמה לא? עד כאן הלכתי, משרטט דרך בטוחה על פני הימים חסרי השבילים, והכוכבים עצמם עדים ומעידים על ניצחוני. למה לא להמשיך על פני היסוד הלא מאולף אך הצייתן? מה יכול לעצור את הלב הנחוש והרצון המוחלט של האדם?
לבי הגואה נשפך כך בעל כורחו. אבל אני חייב לסיים. השמים יברכו את אחותי האהובה!
ר. ו.