אל גברת סאוויל, אנגליה.
5 באוגוסט, 17--.
מקרה מוזר כל כך קרה לנו שאינני יכול להימנע מלרשום אותו, אף שסביר מאוד שתראי אותי לפני שהניירות האלה יגיעו לרשותך.
ביום שני שעבר (31 ביולי) היינו מוקפים כמעט בקרח, שסגר על הספינה מכל הצדדים, ובקושי השאיר לה מרחב ים שבו צפה. מצבנו היה מסוכן במידת מה, במיוחד משום שהיינו מוקפים בערפל סמיך מאוד. לכן עצרנו את הספינה, בתקווה שיחול שינוי כלשהו באוויר ובמזג האוויר.
בערך בשתיים הערפל התפזר, וראינו, פרושים לכל כיוון, מישורי קרח עצומים ולא סדירים, שנראו חסרי סוף. כמה מחבריי נאנקו, ומחשבתי שלי התחילה להיות דרוכה במחשבות מודאגות, כשמראה מוזר משך פתאום את תשומת לבנו והסיט את דאגתנו ממצבנו שלנו. ראינו כרכרה נמוכה, קבועה על מזחלת וגרורה בידי כלבים, עוברת לעבר הצפון, במרחק של קילומטר; יצור שהייתה לו צורת אדם, אבל כנראה בעל קומה ענקית, ישב במזחלת והנהיג את הכלבים. התבוננו בהתקדמותו המהירה של הנוסע בטלסקופים שלנו עד שאבד בין אי הסדירויות הרחוקות של הקרח.
המראה הזה עורר את פליאתנו הגמורה. היינו, כך האמנו, מאות רבות של קילומטרים מכל יבשה; אבל ההופעה הזאת נראתה כמעידה שהיא לא הייתה, במציאות, רחוקה כפי ששיערנו. סגורים, בכל זאת, בקרח, לא היה אפשר ללכת בעקבותיו, שעקבנו אחריהם בתשומת הלב הגדולה ביותר.
כשעתיים אחרי המקרה הזה שמענו את גלי הקרקע, ולפני הלילה הקרח נשבר ושחרר את ספינתנו. בכל זאת, נשארנו בעצירה עד הבוקר, מחשש להיתקל בחושך בגושים הגדולים והמשוחררים שצפים מסביב אחרי שבירת הקרח. ניצלתי את הזמן הזה לנוח כמה שעות.
בבוקר, בכל זאת, ברגע שהאיר, עליתי לסיפון ומצאתי את כל המלחים עסוקים בצד אחד של הספינה, כנראה מדברים עם מישהו בים. זו הייתה, למעשה, מזחלת, כמו זו שראינו קודם, שנסחפה אלינו בלילה על שבר קרח גדול. רק כלב אחד נשאר בחיים; אבל היה בה בן אדם שהמלחים שכנעו אותו לעלות לספינה. הוא לא היה, כפי שנראה הנוסע האחר, תושב פרא של איזה אי שלא התגלה, אלא אירופי. כשהופעתי על הסיפון אמר רב החובל, "הנה הקברניט שלנו, והוא לא ירשה לך לגווע בים הפתוח."
כשראה אותי, פנה אליי הזר בעברית, אף שבמבטא זר. "לפני שאעלה על ספינתך," אמר, "האם תואיל להודיע לי לאן אתם מפליגים?"
את יכולה לתאר לעצמך את תדהמתי כששמעתי שאלה כזאת מופנית אליי מאדם על סף אבדון, ושהייתי משער שספינתי הייתה בשבילו משאב שלא היה מחליף בעושר היקר ביותר שהארץ יכולה להעניק. עניתי, בכל זאת, שאנחנו במסע גילוי לעבר הקוטב הצפוני.
כששמע זאת נראה מרוצה והסכים לעלות לסיפון. אלוהים אדירים! מרגרט, אילו ראית את האיש שנכנע כך לשם הצלתו, הפתעתך הייתה חסרת גבול. איבריו היו קפואים כמעט, וגופו כחוש להחריד מעייפות ומסבל. מעולם לא ראיתי אדם במצב אומלל כל כך. ניסינו לשאת אותו לתא, אבל ברגע שעזב את האוויר הצח הוא התעלף. לכן החזרנו אותו לסיפון והשבנו אותו לחיים בשפשופו בברנדי ובהכרחתו לבלוע כמות קטנה. ברגע שהראה סימני חיים עטפנו אותו בשמיכות והנחנו אותו ליד הארובה של תנור המטבח. בהדרגה איטית הוא התאושש ואכל מעט מרק, שהשיב אותו להפליא.
יומיים עברו כך לפני שהיה מסוגל לדבר, ולעתים קרובות פחדתי שסבלותיו שללו ממנו את בינתו. כשהתאושש במידה מסוימת, העברתי אותו לתא שלי וטיפלתי בו ככל שחובתי הרשתה. מעולם לא ראיתי יצור מעניין יותר: לעיניו יש בדרך כלל הבעה של פראות, ואפילו של טירוף, אבל יש רגעים שבהם, אם מישהו עושה כלפיו מעשה חסד או עושה לו שירות כלשהו, אפילו הקטן ביותר, כל פניו מוארות, כביכול, בקרן של נדיבות ומתיקות שמעולם לא ראיתי כמותה. אבל בדרך כלל הוא עצוב ומיואש, ולפעמים הוא חורק שיניים, כאילו אינו סובל את משקל הצרות המעיק עליו.
כשאורחי התאושש מעט היה לי קושי גדול להרחיק את האנשים, שרצו לשאול אותו אלף שאלות; אבל לא הרשיתי שיעונה בסקרנותם הבטלה, במצב גוף ונפש שהחלמתו תלויה בבירור במנוחה מוחלטת. פעם אחת, בכל זאת, שאל הסגן מדוע הגיע רחוק כל כך על הקרח בכלי רכב מוזר כל כך.
פניו לבשו מיד הבעה של הקדרות העמוקה ביותר, והוא ענה, "כדי לחפש את מי שברח ממני."
"והאם האיש שרדפת אחריו נסע באותה דרך?"
"כן."
"אז נדמה לי שראינו אותו, כי ביום שלפני שאספנו אותך ראינו כמה כלבים מושכים מזחלת, ואדם בתוכה, על פני הקרח."
זה עורר את תשומת לבו של הזר, והוא שאל המון שאלות על הדרך שבה הלך השד, כפי שקרא לו. זמן קצר אחר כך, כשהיה לבד איתי, אמר, "עוררתי, בלי ספק, את סקרנותך, כמו גם את זו של האנשים הטובים האלה; אבל אתה מתחשב מדי מכדי לשאול שאלות."
"בוודאי; זה היה באמת חצוף ובלתי אנושי מצדי להטריד אותך בסקרנות כלשהי שלי."
"ובכל זאת חילצת אותי ממצב מוזר ומסוכן; החזרת אותי לחיים בנדיבות."
זמן קצר אחרי זה שאל אם אני חושב ששבירת הקרח השמידה את המזחלת האחרת. עניתי שאינני יכול לענות במידה כלשהי של ודאות, כי הקרח לא נשבר עד קרוב לחצות, והנוסע אולי הגיע למקום מבטחים לפני הזמן הזה; אבל על זה לא יכולתי לשפוט.
מן הזמן הזה רוח חיים חדשה הפיחה את גופו הנובל של הזר. הוא הראה להיטות עצומה לעלות לסיפון כדי לצפות במזחלת שהופיעה קודם; אבל שכנעתי אותו להישאר בתא, כי הוא חלש הרבה יותר מכדי לשאת את חריפות האוויר. הבטחתי שמישהו ישגיח בשבילו ויודיע לו מיד אם יופיע מראה חדש כלשהו.
כזה הוא יומני על המקרה המוזר הזה עד היום הזה. הזר השתפר בבריאותו בהדרגה אבל הוא שתקן מאוד ונראה לא רגוע כשמישהו מלבדי נכנס לתאו. ובכל זאת נימוסיו כה מפייסים ועדינים שהמלחים כולם מתעניינים בו, אף שהיה להם מגע מועט מאוד איתו. מצדי, אני מתחיל לאהוב אותו כאח, וצערו המתמיד והעמוק ממלא אותי אהדה וחמלה. הוא ודאי היה יצור אציל בימיו הטובים, כשאפילו עכשיו, בחורבנו, הוא מושך ונעים כל כך.
אמרתי באחד ממכתביי, מרגרט היקרה, שלא אמצא שום חבר באוקיינוס הרחב; ובכל זאת מצאתי אדם שלפני שרוחו נשברה באומללות, הייתי שמח שיהיה לי כאח ללבי.
אמשיך את יומני על הזר מדי פעם, אם יהיו לי מאורעות חדשים לרשום.
13 באוגוסט, 17--.
חיבתי לאורחי גוברת מדי יום. הוא מעורר בי בבת אחת הערצה ורחמים במידה מדהימה. איך אוכל לראות יצור אציל כל כך מושמד באומללות בלי להרגיש את הצער החריף ביותר? הוא כה עדין, ובכל זאת כה חכם; רוחו כה מעודנת, וכשהוא מדבר, אף שמילותיו נבחרות באמנות המובחרת ביותר, הן זורמות במהירות וברהיטות שאין כמותה.
עכשיו הוא החלים הרבה ממחלתו והוא נמצא כל הזמן על הסיפון, כנראה צופה במזחלת שקדמה לשלו. ובכל זאת, אף שהוא אומלל, הוא אינו עסוק כל כך באומללותו שלו עד שלא יתעניין עמוקות בתוכניותיהם של אחרים. הוא שוחח איתי לעתים קרובות על תוכניותיי, שמסרתי לו בלי הסתרה. הוא נכנס בקשב לכל טיעוניי בעד הצלחתי הסופית ולכל פרט ופרט של האמצעים שנקטתי כדי להבטיח אותה. הובלתי בקלות בידי האהדה שהפגין להשתמש בשפת לבי, לתת ביטוי ללהט הבוער של נפשי ולומר, בכל הלהט שחימם אותי, באיזו שמחה הייתי מקריב את הוני, את קיומי, כל תקווה שלי, לקידום מפעלי. חייו או מותו של אדם אחד הם רק מחיר קטן לשלם בעבור רכישת הידע שאני מבקש, בעבור השלטון שארכוש ואעביר על אויבי הטבע של מיננו. כשדיברתי, קדרות אפלה התפשטה על פני מאזיני. בהתחלה הבחנתי שהוא מנסה לדכא את רגשו; הוא שם את ידיו לפני עיניו, וקולי רעד ובגד בי כשראיתי דמעות זולגות מהר מבין אצבעותיו; אנקה פרצה מחזהו הגועש. עצרתי; לבסוף דיבר, בהטעמות שבורות: "אומלל! האם אתה שותף לטירופי? האם גם אתה שתית מן המשקה המשכר? שמע אותי; הנח לי לגלות את סיפורי, ותנפץ את הכוס משפתיך!"
מילים כאלה, את יכולה לדמיין, עוררו מאוד את סקרנותי; אבל התקף הצער שאחז בזר הכריע את כוחותיו המוחלשים, ושעות רבות של מנוחה ושיחה שלווה היו נחוצות כדי להשיב את קור רוחו.
אחרי שכבש את עוצמת רגשותיו, נראה שהוא בז לעצמו על שהוא עבד לתשוקה; ובדיכוי העריצות האפלה של הייאוש, הוביל אותי שוב לשוחח על עצמי. הוא שאל אותי על תולדות שנותיי המוקדמות. הסיפור סופר מהר, אבל הוא עורר רצפים שונים של הרהורים. דיברתי על רצוני למצוא חבר, על צימאוני לאהדה אינטימית יותר עם רוח עמית ממה שנפלה אי פעם בחלקי, והבעתי את שכנועי שאדם יכול להתפאר באושר מועט אם אינו נהנה מן הברכה הזאת.
"אני מסכים איתך," ענה הזר; "אנחנו יצורים לא מעוצבים, עשויים רק למחצה, אם אחד חכם יותר, טוב יותר, יקר יותר מאיתנו: כזה צריך חבר להיות: אינו מושיט את עזרתו להשלים את טבענו החלש והפגום. היה לי פעם חבר, האצילי שביצורי האנוש, ולכן אני זכאי לשפוט בענייני ידידות. יש לך תקווה, והעולם לפניך, ואין לך סיבה לייאוש. אבל אני: אני איבדתי הכול ואינני יכול להתחיל את החיים מחדש."
כשאמר זאת פניו הביעו צער שקט ומיושב שנגע ללבי. אבל הוא שתק ועד מהרה פרש לתאו.
אפילו שבור רוח כמו שהוא, איש אינו יכול להרגיש עמוק ממנו את יופיו של הטבע. השמים זרועי הכוכבים, הים, וכל מראה שמעניקים האזורים הנפלאים האלה עדיין נראים בעלי הכוח לרומם את נפשו מן הארץ. לאדם כזה יש קיום כפול: הוא עלול לסבול אומללות ולהיות מוצף באכזבות, ובכל זאת כשהוא פורש אל תוך עצמו, הוא יהיה כמו רוח שמימית שיש סביבה הילה, שאל תוך מעגלה שום צער או איוולת אינם מעזים להיכנס.
האם תחייכי להתלהבות שאני מביע על הנודד האלוהי הזה? לא היית מחייכת אילו ראית אותו. את חונכת ועודנת בספרים ובהתבודדות מן העולם, ולכן את מעט בררנית; אבל זה רק עושה אותך מתאימה יותר להעריך את מעלותיו יוצאות הדופן של האיש הנפלא הזה. לפעמים ניסיתי לגלות מהי התכונה שיש לו שמרוממת אותו לאין שיעור מעל כל אדם אחר שהכרתי. אני מאמין שזו הבחנה אינטואיטיבית, כוח שיפוט מהיר אך שאינו נכשל לעולם, חדירה אל סיבות הדברים, שאין כמוה בבהירות ובדיוק; הוסיפי לזה קלות ביטוי וקול שהטעמותיו המגוונות הן מוזיקה מכניעת נפש.
19 באוגוסט, 17--.
אתמול אמר לי הזר, "אתה יכול להבחין בקלות, קברניט וולטון, שסבלתי אסונות גדולים שאין כמותם. החלטתי בזמן מסוים שזיכרון הרעות האלה ימות איתי, אבל אתה שכנעת אותי לשנות את החלטתי. אתה מבקש ידע וחוכמה, כמו שאני ביקשתי פעם; ואני מקווה בלהט שסיפוק משאלותיך לא יהיה נחש שיכיש אותך, כמו שהיה שלי. אינני יודע אם סיפור אסונותיי יועיל לך; ובכל זאת, כשאני מהרהר שאתה הולך באותו מסלול, וחושף את עצמך לאותן סכנות שעשו אותי למה שאני, אני מדמיין שאולי תסיק מוסר השכל הולם מסיפורי, כזה שאולי ידריך אותך אם תצליח במפעלך וינחם אותך במקרה של כישלון. התכונן לשמוע על מאורעות שבדרך כלל נחשבים למופלאים. אילו היינו בין המראות המאולפים יותר של הטבע אולי הייתי חושש להיתקל בחוסר אמונתך, אולי בלעגך; אבל דברים רבים ייראו אפשריים באזורים הפראיים והמסתוריים האלה שהיו מעוררים את צחוקם של אלה שאינם מכירים את כוחות הטבע המגוונים לעולם; ואינני יכול לפקפק שסיפורי נושא ברצף שלו עדות פנימית לאמיתות המאורעות שהוא מורכב מהם."
את יכולה לדמיין בקלות ששמחתי מאוד על השיתוף שהוצע, ובכל זאת לא יכולתי לשאת שיחדש את צערו בסיפור אסונותיו. הרגשתי את הלהיטות הגדולה ביותר לשמוע את הסיפור המובטח, חלקית מסקרנות וחלקית מרצון עז להקל על גורלו אם יהיה זה בכוחי. הבעתי את הרגשות האלה בתשובתי.
"אני מודה לך," ענה, "על אהדתך, אבל היא חסרת תועלת; גורלי כמעט התמלא. אני מחכה רק למאורע אחד, ואז אנוח בשלום. אני מבין את רגשותיך," המשיך, כשהבחין שאני רוצה להפריע לו; "אבל אתה טועה, ידידי, אם תרשה לי לכנות אותך כך; שום דבר אינו יכול לשנות את גורלי; הקשב לתולדותיי, ותבחין באיזו סופיות הוא נחרץ."
אחר כך אמר לי שיתחיל את סיפורו למחרת כשאהיה פנוי. ההבטחה הזאת הוציאה ממני את התודות החמות ביותר. החלטתי כל לילה, כשאינני עסוק בהכרח בחובותיי, לרשום, קרוב ככל האפשר למילותיו שלו, את מה שסיפר במשך היום. אם אהיה עסוק, לפחות ארשום הערות. כתב היד הזה יעניק לך בלי ספק את ההנאה הגדולה ביותר; אבל אני, שמכיר אותו, ושומע אותו משפתיו שלו: באיזה עניין ובאיזו אהדה אקרא אותו ביום כלשהו בעתיד! אפילו עכשיו, כשאני מתחיל במשימתי, קולו המלא מתנפח באוזניי; עיניו הבוהקות נחות עליי בכל מתיקותן העצובה; אני רואה את ידו הדקה מורמת בהתלהבות, בעוד תווי פניו מוקרנים בנשמה שבפנים. מוזר ומזעזע בוודאי סיפורו, נוראה הסערה שחיבקה את הספינה האמיצה במסלולה וטרפה אותה: כך!