אני ז'נבי מלידה, ומשפחתי היא מן המכובדות ביותר ברפובליקה ההיא. אבותיי היו במשך שנים רבות יועצים ונשיאי מועצה, ואבי מילא כמה תפקידים ציבוריים בכבוד ובמוניטין. כל מי שהכיר אותו כיבד אותו על יושרו ועל תשומת לבו הבלתי נלאית לעסקי הציבור. הוא בילה את ימי צעירותו עסוק כל הזמן בענייני ארצו; מגוון נסיבות מנע ממנו להתחתן מוקדם, ורק בדעיכת חייו נעשה בעל ואב למשפחה.
מאחר שנסיבות נישואיו ממחישות את אופיו, אינני יכול להימנע מלספר אותן. אחד מחבריו הקרובים ביותר היה סוחר שממצב משגשג נפל, בגלל תקלות רבות, לעוני. האיש הזה, ששמו היה בופור, היה בעל אופי גאה ובלתי נכנע ולא יכול היה לשאת לחיות בעוני ובשכחה באותה ארץ שבה היה פעם מכובד במעמדו ובהדרו. לכן, אחרי שפרע את חובותיו בדרך המכובדת ביותר, נסוג עם בתו לעיר לוצרן, שם חי באלמוניות ובאומללות. אבי אהב את בופור בידידות הכנה ביותר והצטער עמוקות על נסיגתו בנסיבות האומללות האלה. הוא קונן במרירות על הגאווה הכוזבת שהובילה את ידידו להתנהגות כה לא ראויה לחיבה שאיחדה אותם. הוא לא איבד זמן בניסיון לחפש אותו, בתקווה לשכנע אותו להתחיל את העולם מחדש באשראי ובעזרה שלו.
בופור נקט אמצעים יעילים כדי להסתתר, ועברו עשרה חודשים לפני שאבי גילה את מקום מגוריו. שמח מאוד על הגילוי הזה, מיהר לבית, שהיה ממוקם ברחוב עלוב ליד נהר הרויס. אבל כשנכנס, רק אומללות וייאוש קיבלו את פניו. בופור הציל רק סכום כסף קטן מאוד מחורבן הונו, אבל הוא הספיק כדי לספק לו מחיה לכמה חודשים, ובינתיים קיווה להשיג עבודה מכובדת כלשהי בבית מסחר. לכן, פרק הזמן עבר בחוסר מעש; צערו רק העמיק וכרסם יותר כשהיה לו פנאי להרהר, ולבסוף אחז במחשבתו בחוזקה כזאת שבתום שלושה חודשים הוא שכב על ערש חולי, חסר יכולת לכל מאמץ.
בתו טיפלה בו ברוך הגדול ביותר, אבל ראתה בייאוש שהקרן הקטנה שלהם פוחתת במהירות ושאין שום סיכוי אחר למחיה. אבל לקרוליין בופור הייתה רוח מתבנית לא רגילה, ואומץ לבה עלה לתמוך בה במצוקתה. היא השיגה עבודת תפירה פשוטה; היא קלעה קש ובאמצעים שונים הצליחה להרוויח פרוטות שבקושי הספיקו לקיום.
כמה חודשים עברו כך. אביה החמיר; זמנה הוקדש כולו לטיפול בו; אמצעי מחייתה פחתו; ובחודש העשירי אביה מת בזרועותיה, והשאיר אותה יתומה וקבצנית. המכה האחרונה הזאת הכריעה אותה, והיא כרעה ליד ארונו של בופור בוכה במרירות, כשאבי נכנס לחדר. הוא בא כמו רוח מגינה לנערה המסכנה, שהפקידה את עצמה בהשגחתו; ואחרי קבורת ידידו הוביל אותה לז'נבה והעמיד אותה תחת חסותו של קרוב. שנתיים אחרי המאורע הזה קרוליין נעשתה לאשתו.
היה הבדל ניכר בין גילי הוריי, אבל נראה שהנסיבה הזאת רק איחדה אותם יותר בקשרי חיבה מסורה. הייתה תחושת צדק ברוחו הישרה של אבי שחייבה שיעריך מאוד כדי לאהוב בעוצמה. אולי בשנים קודמות סבל מחוסר ראויותו של אהוב שהתגלתה מאוחר ולכן נטה לייחס ערך גדול יותר למעלה שנבחנה. היה ביטוי של הכרת תודה והערצה בדבקותו באמי, שונה לגמרי מחיבתו המטופשת של הגיל, כי היא נבעה מיראת כבוד למעלותיה ומרצון להיות האמצעי, במידה מסוימת, לפצות אותה על הצרות שסבלה, אבל היא העניקה חן שאין לבטא להתנהגותו כלפיה. הכול הוכפף לרצונותיה ולנוחותה. הוא השתדל לגונן עליה, כמו שגנן מגונן על צמח אקזוטי נאה, מכל רוח מחוספסת יותר ולהקיף אותה בכל מה שעשוי לעורר רגש נעים ברוחה הרכה והנדיבה. בריאותה, ואפילו השלווה של רוחה שהייתה איתנה עד אז, התערערו ממה שעברה. במשך השנתיים שחלפו לפני נישואיהם אבי ויתר בהדרגה על כל תפקידיו הציבוריים; ומיד אחרי איחודם ביקשו את האקלים הנעים של איטליה, ואת שינוי הנוף והעניין הנלווים לסיור בארץ הפלאות ההיא, כתרופה לגופה המוחלש.
מאיטליה ביקרו בגרמניה ובצרפת. אני, ילדם הבכור, נולדתי בנאפולי, וכתינוק ליוויתי אותם בנדודיהם. נשארתי במשך כמה שנים ילדם היחיד. ככל שהיו קשורים זה לזה, נראה שהם שואבים מאגרים בלתי נדלים של חיבה ממכרה של אהבה ממש כדי להעניק אותם לי. הליטופים הרכים של אמי וחיוך ההנאה הנדיבה של אבי כשהתבונן בי הם זיכרונותיי הראשונים. הייתי הצעצוע שלהם והאליל שלהם, ומשהו טוב יותר: ילדם, היצור התמים וחסר הישע שהשמים העניקו להם, שאותו עליהם לגדל לטוב, ושאת גורלו העתידי היה בידיהם לכוון לאושר או לאומללות, לפי מידת מילוי חובותיהם כלפיי. עם המודעות העמוקה הזאת למה שהם חבים ליצור שנתנו לו חיים, נוסף על רוח הרוך הפעילה שהפיחה את שניהם, אפשר לדמיין שבעוד שבכל שעה של ינקותי קיבלתי שיעור בסבלנות, בצדקה ובשליטה עצמית, הודרכתי כך בחוט משי שהכול נראה לי רק רצף אחד של הנאה.
זמן רב הייתי דאגתם היחידה. אמי רצתה מאוד שתהיה לה בת, אבל נשארתי צאצאם היחיד. כשהייתי כבן חמש, במהלך טיול מעבר לגבולות איטליה, הם בילו שבוע על חופי אגם קומו. נטייתם הנדיבה גרמה להם לעתים קרובות להיכנס לבקתות העניים. זה היה, בשביל אמי, יותר מחובה; זה היה צורך, תשוקה: בזכרה מה סבלה, ואיך הוקל לה: לשמש בתורה מלאך שומר לנדכאים. באחד מטיוליהם בקתה עלובה בקפלי עמק משכה את תשומת לבם כעגומה במיוחד, בעוד מספר הילדים הלבושים למחצה שהתקבצו סביבה העיד על עוני בצורתו הגרועה ביותר. יום אחד, כשאבי נסע לבדו למילאנו, אמי, מלווה בי, ביקרה במשכן הזה. היא מצאה איכר ואשתו, עובדים קשה, כפופים מדאגה ומעמל, מחלקים ארוחה דלה לחמישה תינוקות רעבים. ביניהם הייתה אחת שמשכה את אמי הרבה מעל כל השאר. היא נראתה מגזע אחר. ארבעת האחרים היו נוודים קטנים כהי עיניים וחסונים; הילדה הזאת הייתה רזה ובהירה מאוד. שערה היה הזהב החי הבוהק ביותר, ולמרות עוני לבושה, נראה כמניח כתר של הבדל על ראשה. מצחה היה בהיר ורחב, עיניה הכחולות ללא ענן, ושפתיה ועיצוב פניה הביעו רגישות ומתיקות כאלה שאיש לא יכול היה להתבונן בה בלי לראות בה מין נפרד, יצור שנשלח מן השמים, הנושא חותם שמימי בכל תוויה.
האיכרה, כשהבחינה שאמי נועצת עיני פליאה והערצה בילדה המקסימה הזאת, סיפרה בלהיטות את תולדותיה. היא לא הייתה ילדתה, אלא בתו של אציל ממילאנו. אמה הייתה גרמנייה ומתה בלידתה. התינוקת הופקדה בידי האנשים הטובים האלה להיניק: הם היו אז במצב טוב יותר. הם לא היו נשואים זמן רב, וילדם הבכור רק נולד. אביה של חניכתם היה מאותם איטלקים שגדלו על זיכרון תהילתה העתיקה של איטליה: אחד מן "העבדים הרוטטים תמיד", שהתאמץ להשיג את חירות ארצו. הוא נעשה קורבן לחולשתה. אם מת או שעדיין נמק בצינוקי אוסטריה לא היה ידוע. רכושו הוחרם; ילדתו נעשתה יתומה וקבצנית. היא נשארה עם הוריה המאמצים ופרחה במשכנם הגס, נאה יותר מוורד גן בין קוצים כהי עלים.
כשאבי חזר ממילאנו, הוא מצא משחקת איתי באולם הווילה שלנו ילדה נאה יותר מכרוב מצויר: יצור שנראה כמפיץ זוהר ממבטיו ושגופו ותנועותיו קלים יותר מיעל ההרים. ההופעה הוסברה עד מהרה. ברשותו שכנעה אמי את שומריה הכפריים למסור לה את חניכתם. הם אהבו את היתומה המתוקה. נוכחותה נראתה להם ברכה, אבל לא יהיה הוגן כלפיה להחזיק אותה בעוני ובמחסור כשההשגחה מעניקה לה הגנה רבת עוצמה כזאת. הם התייעצו עם כומר הכפר שלהם, והתוצאה הייתה שאליזבת לבנצה נעשתה לבת בית הוריי: יותר מאחות לי: חברתי היפה והנערצת בכל עיסוקיי והנאותיי.
כולם אהבו את אליזבת. הדבקות הנלהבת וכמעט היראתית שבה התייחסו אליה כולם נעשתה, בזמן שהשתתפתי בה, לגאוותי ולשמחתי. בערב שלפני שהובאה לביתי, אמרה אמי בשעשוע, "יש לי מתנה יפה בשביל ויקטור שלי: מחר הוא יקבל אותה." וכשלמחרת הציגה לפניי את אליזבת כמתנתה המובטחת, אני, ברצינות ילדותית, פירשתי את דבריה כפשוטם וראיתי באליזבת את שלי: שלי להגן, לאהוב ולהוקיר. כל השבחים שהורעפו עליה קיבלתי כאילו נאמרו על רכוש שלי. קראנו זה לזו בקרבה בשם בן דוד ובת דודה. שום מילה, שום ביטוי לא יכלו לגלם את סוג הקשר שבו עמדה כלפיי: יותר מאחות לי, כי עד המוות הייתה אמורה להיות שלי בלבד.