גדלנו יחד; לא הייתה אפילו שנה הפרש בגילינו. אינני צריך לומר שהיינו זרים לכל סוג של פירוד או מריבה. הרמוניה הייתה נשמת חברותנו, והגיוון והניגוד שהתקיימו באופיינו קירבו אותנו יותר. אליזבת הייתה בעלת נטייה שקטה ומרוכזת יותר; אבל אני, בכל להטי, הייתי מסוגל לשקידה עזה יותר והייתי מוכה עמוק יותר בצימאון לידע. היא העסיקה את עצמה במעקב אחר יצירותיהם האווריריות של המשוררים; ובנופים המלכותיים והנפלאים שהקיפו את ביתנו בשווייץ: הצורות הנשגבות של ההרים, חילופי העונות, סערה ושקט, דממת החורף, והחיים והסערה של קיצי האלפים שלנו: היא מצאה מרחב נרחב להערצה ולעונג. בעוד חברתי התבוננה ברוח רצינית ומסופקת במראות המפוארים של הדברים, אני התענגתי על חקירת סיבותיהם. העולם היה בשבילי סוד שרציתי לפענח. סקרנות, מחקר רציני כדי ללמוד את חוקי הטבע הנסתרים, שמחה קרובה לאקסטזה, כשהם נפרשו לפניי, הם מן התחושות המוקדמות ביותר שאני יכול לזכור.
בהולדת בן שני, צעיר ממני בשבע שנים, הוריי ויתרו לגמרי על חיי הנדודים שלהם וקבעו את מושבם בארץ מולדתם. היה לנו בית בז'נבה, ואחוזה כפרית בבלריב, החוף המזרחי של האגם, במרחק של קצת יותר מחמישה קילומטרים מן העיר. גרנו בעיקר באחרונה, וחיי הוריי עברו בהתבודדות ניכרת. היה זה טבעי להימנע מהמון ולהתקשר בלהט למעטים. לכן הייתי אדיש לחבריי ללימודים באופן כללי; אבל התאחדתי בקשרי הידידות הקרובים ביותר עם אחד מהם. הנרי קלרוול היה בנו של סוחר מז'נבה. הוא היה ילד בעל כישרון ודמיון יוצאי דופן. הוא אהב יוזמה, תלאות, ואפילו סכנה לשמה. הוא היה בקיא עמוקות בספרי אבירות ורומנטיקה. הוא חיבר שירי גבורה והתחיל לכתוב סיפורים רבים של כישוף והרפתקאות אבירים. הוא ניסה לגרום לנו להציג מחזות ולהשתתף בנשפי מסכות, שבהם הדמויות נלקחו מגיבורי רונסבו, מן השולחן העגול של המלך ארתור, ומן השיירה האבירית ששפכה את דמה כדי לגאול את הקבר הקדוש מידי הכופרים.
שום בן אדם לא יכול היה לעבור ילדות מאושרת משלי. הוריי היו אחוזים ברוח החסד והוותרנות ממש. הרגשנו שהם לא העריצים ששולטים בגורלנו לפי גחמתם, אלא הסוכנים והיוצרים של כל התענוגות הרבים שנהנינו מהם. כשהתערבתי במשפחות אחרות הבחנתי בבירור כמה בר מזל במיוחד היה גורלי, והכרת התודה סייעה להתפתחות אהבת הבן להוריו.
מזגי היה לפעמים אלים, ותשוקותיי עזות; אבל בחוק כלשהו של טבעי הן הופנו לא לעיסוקים ילדותיים אלא לרצון נלהב ללמוד, ולא ללמוד את כל הדברים בלי הבחנה. אני מודה שלא מבנה השפות, לא חוקת הממשלות, ולא הפוליטיקה של מדינות שונות היו בעלי משיכה בשבילי. סודות השמים והארץ הם שרציתי ללמוד; ובין שהיה זה החומר החיצוני של הדברים או הרוח הפנימית של הטבע והנפש המסתורית של האדם שהעסיקו אותי, עדיין חקירותיי כוונו אל הסודות המטפיזיים, או במובנם הנעלה ביותר, הפיזיים, של העולם.
בינתיים קלרוול העסיק את עצמו, כביכול, ביחסים המוסריים של הדברים. במת החיים ההומה, מעלות הגיבורים ומעשי בני האדם היו נושאו; ותקוותו וחלומו היו להיות אחד מאלה ששמותיהם רשומים בסיפור כמיטיבים האמיצים וההרפתקנים של מיננו. נפשה הקדושה של אליזבת זרחה כמו מנורה המוקדשת למקדש בביתנו השליו. אהדתה הייתה שלנו; חיוכה, קולה הרך, המבט המתוק של עיניה השמימיות, היו תמיד שם לברך ולעורר אותנו. היא הייתה רוח האהבה החיה, המרככת והמושכת; אולי הייתי נעשה זועף בלימודיי, מחוספס בגלל להט טבעי, אלמלא היא הייתה שם להכניע אותי לדמיון של עדינותה שלה. וקלרוול: האם משהו רע יכול לחדור לרוחו האצילית של קלרוול? ובכל זאת אולי לא היה אנושי כל כך בשלמות, מתחשב כל כך בנדיבותו, מלא חסד ורוך כל כך בתוך תשוקתו למעללים הרפתקניים, אלמלא היא גילתה לו את היופי האמיתי של הטבת חסד ועשתה את עשיית הטוב לתכלית ולמטרה של שאיפתו הנישאת.
אני מרגיש הנאה עילאית בהתעכבות על זיכרונות הילדות, לפני שהאסון הכתים את רוחי ושינה את חזיונותיה הבהירים של תועלת רחבה להרהורים קודרים וצרים על עצמי. חוץ מזה, בשרטוט תמונת ימיי המוקדמים, אני גם רושם את המאורעות שהובילו, בצעדים בלתי מורגשים, לסיפור אומללותי המאוחר, כי כשאני מבקש להסביר לעצמי את הולדת התשוקה ששלטה אחר כך בגורלי אני מוצא שהיא עולה, כמו נהר הרים, ממקורות שפלים וכמעט נשכחים; אבל, בהתנפחה כשהתקדמה, היא נעשתה לשטף שבמהלכו סחף את כל תקוותיי ושמחותיי.
פילוסופיית הטבע היא הגאון שהסדיר את גורלי; לכן אני רוצה, בסיפור הזה, לציין את העובדות שהובילו לנטייתי למדע הזה. כשהייתי בן שלוש עשרה נסענו כולנו לטיול של הנאה למרחצאות ליד טונון; סגריריות מזג האוויר אילצה אותנו להישאר כלואים יום בפונדק. בבית הזה מצאתי במקרה כרך מכתבי קורנליוס אגריפה. פתחתי אותו באדישות; התיאוריה שהוא מנסה להוכיח והעובדות הנפלאות שהוא מספר שינו עד מהרה את התחושה הזאת להתלהבות. אור חדש נראה כמפציע במוחי, ומקפץ משמחה, מסרתי את תגליתי לאבי. אבי העיף מבט בלי עניין בדף השער של ספרי ואמר, "אה! קורנליוס אגריפה! ויקטור יקירי, אל תבזבז את זמנך על זה; זה זבל עצוב."
אילו, במקום ההערה הזאת, אבי היה טורח להסביר לי שעקרונותיו של אגריפה הופרכו לגמרי ושהונהגה שיטת מדע מודרנית שיש לה כוחות גדולים בהרבה מן העתיקה, כי כוחות האחרונה היו דמיוניים, בעוד אלה של הראשונה ממשיים ומעשיים, בנסיבות כאלה הייתי בוודאי זורק את אגריפה הצידה ומספק את דמיוני, מחומם כפי שהיה, בחזרה בלהט רב יותר ללימודיי הקודמים. ייתכן אפילו שרצף רעיונותיי לעולם לא היה מקבל את הדחף הגורלי שהוביל לחורבני. אבל המבט החטוף שהעיף אבי בכרך שלי בשום אופן לא הבטיח לי שהוא מכיר את תוכנו, והמשכתי לקרוא בתאוותנות הגדולה ביותר.
כשחזרתי הביתה דאגתי הראשונה הייתה להשיג את כל כתביו של המחבר הזה, ואחר כך של פרצלסוס ושל אלברטוס מגנוס. קראתי ולמדתי את הדמיונות הפראיים של הכותבים האלה בעונג; הם נראו לי אוצרות הידועים למעטים מלבדי. תיארתי את עצמי כמי שתמיד היה ספוג בכמיהה לוהטת לחדור לסודות הטבע. למרות העמל העז והתגליות הנפלאות של הפילוסופים המודרניים, תמיד יצאתי מלימודיי לא מרוצה ולא מסופק. אומרים שסר אייזק ניוטון הודה שהרגיש כמו ילד המלקט צדפים ליד האוקיינוס הגדול והלא נחקר של האמת. אלה מממשיכיו בכל ענף של פילוסופיית הטבע שהכרתי נראו אפילו להבנתי הנערית כטירונים העוסקים באותו עיסוק.
האיכר הבור התבונן ביסודות שסביבו והכיר את שימושיהם המעשיים. הפילוסוף המלומד ביותר ידע מעט יותר. הוא חשף חלקית את פני הטבע, אבל תוויה הנצחיים היו עדיין פלא ותעלומה. הוא יכול לנתח, לבתר ולתת שמות; אבל, שלא לדבר על סיבה סופית, סיבות בדרגותיהן המשניות והשלישוניות היו בלתי ידועות לו לגמרי. בהיתי בביצורים ובמכשולים שנראו כמונעים מבני האדם להיכנס למצודת הטבע, ובפזיזות ובבורות התלוננתי.
אבל כאן היו ספרים, וכאן היו אנשים שחדרו עמוק יותר וידעו יותר. קיבלתי את דברם על כל מה שטענו, ונעשיתי לתלמידם. אולי ייראה מוזר שדבר כזה יקום במאה השמונה עשרה; אבל בזמן שהלכתי בשגרת החינוך בבתי הספר של ז'נבה, הייתי, במידה רבה, אוטודידקט בכל הנוגע ללימודיי האהובים. אבי לא היה איש מדע, והושארתי להיאבק בעיוורון של ילד, נוסף על צימאונו של תלמיד לידע. בהדרכת מוריי החדשים נכנסתי בשקידה הגדולה ביותר לחיפוש אבן החכמים וסם החיים; אבל האחרון קיבל עד מהרה את כל תשומת לבי. עושר היה מטרה נחותה, אבל איזו תהילה תלווה את התגלית אם אוכל לגרש מחלה מגוף האדם ולעשות את האדם חסין לכל מוות מלבד מוות אלים!
וגם לא אלה היו חזיונותיי היחידים. העלאת רוחות רפאים או שדים הייתה הבטחה שמחבריי האהובים העניקו בנדיבות, ואת מימושה ביקשתי בלהיטות רבה ביותר; ואם לחשיי תמיד לא הצליחו, ייחסתי את הכישלון לחוסר הניסיון ולטעות שלי ולא לחוסר מיומנות או נאמנות של מוריי. וכך לזמן מה הייתי עסוק בשיטות שהופרכו, מערבב, כמו מי שאינו בקיא, אלף תיאוריות סותרות ומתבוסס בייאוש בביצה ממש של ידע מגוון, מודרך בדמיון לוהט ובהיגיון ילדותי, עד שמקרה שינה שוב את זרם רעיונותיי.
כשהייתי כבן חמש עשרה פרשנו לביתנו ליד בלריב, כשראינו סופת רעמים אלימה ונוראה ביותר. היא התקדמה מאחורי הרי הז'ורה, והרעם פרץ בבת אחת בעוצמה מפחידה מכיוונים שונים בשמים. נשארתי, כל עוד הסערה נמשכה, להתבונן בהתקדמותה בסקרנות ובעונג. כשעמדתי בדלת, פתאום ראיתי זרם של אש יוצא מאלון זקן ויפה שעמד כעשרים מטרים מביתנו; וברגע שהאור המסנוור נעלם, האלון נעלם, ולא נשאר דבר מלבד גדם מפוחם. כשביקרנו בו למחרת בבוקר, מצאנו את העץ מרוסק בדרך יוצאת דופן. הוא לא נבקע מן המכה, אלא הפך לגמרי לסרטים דקים של עץ. מעולם לא ראיתי דבר שהושמד כליל כל כך.
לפני זה לא הייתי בלתי מכיר את חוקי החשמל הגלויים יותר. בהזדמנות הזאת היה איתנו איש בעל מחקר רב בפילוסופיית הטבע, ונרגש מן האסון הזה, הוא פתח בהסבר של תיאוריה שגיבש בנושא החשמל והגלווניזם, שהייתה בבת אחת חדשה ומדהימה בשבילי. כל מה שאמר העמיד בצל רב את קורנליוס אגריפה, את אלברטוס מגנוס ואת פרצלסוס, אדוני דמיוני; אבל בגזרת גורל כלשהי הפלתם של האנשים האלה הניאה אותי מלהמשיך בלימודיי הרגילים. נראה לי כאילו שום דבר לא ייוודע ולא יוכל להיוודע לעולם. כל מה שהעסיק את תשומת לבי זמן רב כל כך נעשה פתאום בזוי. באחת מאותן גחמות של הנפש שאנו אולי נתונים להן ביותר בנעורים המוקדמים, ויתרתי בבת אחת על עיסוקיי הקודמים, ראיתי בתולדות הטבע ובכל צאצאיה יצירה מעוותת ומוחמצת, ורחשתי את הבוז הגדול ביותר למדע מתיימר שלעולם לא יוכל אפילו לדרוך על סף הידע האמיתי. במצב רוח זה פניתי אל המתמטיקה ואל ענפי הלימוד השייכים למדע ההוא כבנויים על יסודות בטוחים, ולכן ראויים לתשומת לבי.
כך מוזר בנויות נפשותינו, ובקשרים דקים כאלה אנחנו קשורים לשגשוג או לחורבן. כשאני מביט לאחור, נראה לי כאילו השינוי הכמעט נסי הזה של נטייה ורצון היה הצעתו הישירה של המלאך השומר של חיי: המאמץ האחרון שעשתה רוח השמירה כדי להרחיק את הסערה שכבר אז ריחפה בכוכבים ומוכנה לעטוף אותי. ניצחונה הוכרז בשלווה ובשמחת נפש לא רגילות שבאו אחרי הוויתור על לימודיי העתיקים, שבזמן האחרון ייסרו אותי. כך הייתי אמור ללמוד לקשר רע עם העיסוק בהם, ואושר עם הזנחתם.
זה היה מאמץ חזק של רוח הטוב, אבל הוא לא הועיל. הגורל היה חזק מדי, וחוקיו הבלתי משתנים גזרו את חורבני המוחלט והנורא.