כשהגעתי לגיל שבע עשרה הוריי החליטו שאהיה סטודנט באוניברסיטת אינגולשטט. עד אז למדתי בבתי הספר של ז'נבה, אבל אבי חשב שלהשלמת חינוכי נחוץ שאכיר מנהגים אחרים מאלה של ארץ מולדתי. לכן נקבעה עזיבתי למועד מוקדם, אבל לפני שהיום שנקבע הגיע, קרה האסון הראשון בחיי: מבשר, כביכול, של אומללותי העתידה.
אליזבת חלתה בשנית; מחלתה הייתה קשה, והיא הייתה בסכנה גדולה ביותר. במהלך מחלתה הועלו טיעונים רבים כדי לשכנע את אמי להימנע מלטפל בה. בהתחלה נכנעה להפצרותינו, אבל כששמעה שחייה של אהובתה מאוימים, לא יכלה עוד לשלוט בחרדתה. היא טיפלה בה ליד מיטת חוליה; תשומת לבה הדרוכה גברה על ממאירות המחלה: אליזבת ניצלה, אבל תוצאות חוסר הזהירות הזה היו קטלניות למצילתה. ביום השלישי אמי חלתה; הקדחת שלה לוותה בסימנים המדאיגים ביותר, ומבטי רופאיה ניבאו את הגרוע מכול. על ערש מותה עוז רוחה וטוב לבה של הטובה בנשים לא נטשו אותה. היא חיברה את ידיה של אליזבת ואת ידיי. "ילדיי," אמרה, "תקוותיי האיתנות ביותר לאושר עתידי הושמו בסיכוי של איחודכם. הציפייה הזאת תהיה עכשיו נחמתו של אביכם. אליזבת, אהובתי, את חייבת למלא את מקומי לילדיי הצעירים. אבוי! אני מצטערת שאני נלקחת מכם; ומאושרת ואהובה כפי שהייתי, האם לא קשה לעזוב את כולכם? אבל אלה לא מחשבות ההולמות אותי; אשתדל להשלים בעליזות עם המוות ואתפנק בתקווה לפגוש אתכם בעולם אחר."
היא מתה בשלווה, ופניה הביעו חיבה אפילו במותה. אינני צריך לתאר את רגשותיהם של אלה שקשריהם היקרים ביותר נקרעים ברעה הבלתי ניתנת לתיקון ההיא, את החלל המציג את עצמו לנפש, ואת הייאוש המוצג על הפנים. עובר זמן רב כל כך לפני שהנפש יכולה לשכנע את עצמה שזו שראינו כל יום ושעצם קיומה נראה חלק מקיומנו יכולה להיות הלכה לעולם: שזוהר עין אהובה יכול לכבות וקול מוכר ויקר כל כך לאוזן יכול להשתתק, ולא להישמע עוד. אלה הרהורי הימים הראשונים; אבל כשחלוף הזמן מוכיח את ממשות הרעה, אז מתחילה מרירות הצער האמיתית. ובכל זאת ממי לא קרעה היד הגסה ההיא קשר יקר כלשהו? ולמה עליי לתאר צער שכולם הרגישו, וחייבים להרגיש? לבסוף מגיע הזמן שבו הצער הוא יותר פינוק מאשר צורך; והחיוך המשחק על השפתיים, אף שאולי ייחשב לחילול קודש, אינו מגורש. אמי מתה, אבל עדיין היו לנו חובות שעלינו למלא; עלינו להמשיך במסלולנו עם השאר וללמוד לחשוב את עצמנו בני מזל כל עוד נשאר מי שהשודד לא תפס.
עזיבתי לאינגולשטט, שנדחתה בגלל המאורעות האלה, הוחלטה עכשיו שוב. השגתי מאבי ארכה של כמה שבועות. נראה לי חילול קודש לעזוב כל כך מהר את המנוחה, הקרובה למוות, של בית האבל ולמהר אל עובי החיים. הייתי חדש בצער, אבל הוא לא הבהיל אותי פחות. לא רציתי לעזוב את מראה אלה שנשארו לי, ומעל לכל, רציתי לראות את אליזבת המתוקה שלי מנוחמת במידה מסוימת.
היא אכן הסתירה את צערה והשתדלה לשמש מנחמת לכולנו. היא הביטה ביציבות בחיים ולקחה על עצמה את חובותיהם באומץ ובלהט. היא הקדישה את עצמה לאלה שלימדו אותה לקרוא להם דודה ובני דודיה. מעולם לא הייתה מקסימה כל כך כמו בזמן הזה, כשהחזירה את שמש חיוכיה והוציאה אותם עלינו. היא שכחה אפילו את צערה שלה במאמציה לגרום לנו לשכוח.
יום עזיבתי הגיע לבסוף. קלרוול בילה איתנו את הערב האחרון. הוא ניסה לשכנע את אביו להרשות לו ללוות אותי ולהיות חברי ללימודים, אבל לשווא. אביו היה סוחר צר אופקים וראה בטלה וחורבן בשאיפותיו ובשאפתנותו של בנו. הנרי הרגיש עמוקות את האסון של שנמנע ממנו חינוך רחב. הוא אמר מעט, אבל כשדיבר קראתי בעינו המתלקחת ובמבטו הנלהב החלטה מרוסנת אך איתנה לא להיות כבול לפרטים העלובים של המסחר.
ישבנו עד מאוחר. לא יכולנו לקרוע את עצמנו זה מזה ולא לשכנע את עצמנו לומר את המילה "שלום!" היא נאמרה, ופרשנו באמתלה של חיפוש מנוחה, כל אחד מדמיין שהאחר שולל; אבל כשבשחר הבוקר ירדתי לכרכרה שעמדה להסיע אותי, כולם היו שם: אבי לברך אותי שוב, קלרוול ללחוץ את ידי פעם נוספת, אליזבת שלי לחדש את הפצרותיה שאכתוב לעתים קרובות ולהעניק את תשומת הלב הנשית האחרונה לחבר משחקה וידידה.
השלכתי את עצמי לכרכרה שעמדה להסיע אותי והתמסרתי להרהורים העצובים ביותר. אני, שתמיד הוקפתי בחברים נעימים, עסוקים תמיד בניסיון להעניק הנאה הדדית: הייתי עכשיו לבד. באוניברסיטה שאליה הלכתי עליי ליצור לעצמי חברים ולהיות המגן של עצמי. חיי היו עד אז מבודדים וביתיים במיוחד, וזה נתן לי סלידה בלתי מנוצחת מפנים חדשות. אהבתי את אחיי, את אליזבת ואת קלרוול; אלה היו "פנים ישנות ומוכרות", אבל האמנתי שאני בלתי מתאים לגמרי לחברת זרים. כאלה היו הרהוריי כשהתחלתי את מסעי; אבל כשהתקדמתי, רוחי ותקוותיי עלו. השתוקקתי בלהט לרכישת ידע. לעתים קרובות, כשהייתי בבית, חשבתי שקשה להישאר בנעוריי כלוא במקום אחד והשתוקקתי להיכנס לעולם ולתפוס את מקומי בין בני אדם אחרים. עכשיו רצונותיי נענו, ובאמת היה זה איוולת להתחרט.
היה לי פנאי מספיק להרהורים האלה ולרבים אחרים במהלך מסעי לאינגולשטט, שהיה ארוך ומייגע. לבסוף הצריח הלבן והגבוה של העיר נגלה לעיניי. ירדתי והובלתי לדירתי הבודדה לבלות את הערב כרצוני.
למחרת בבוקר מסרתי את מכתבי ההמלצה שלי וביקרתי כמה מן הפרופסורים הראשיים. המקרה: או ליתר דיוק ההשפעה הרעה, מלאך החורבן, שהפעיל עליי שלטון כל-יכול מן הרגע שבו הפניתי את צעדיי הממאנים מדלת אבי: הוביל אותי תחילה למר קרמפה, פרופסור לפילוסופיית הטבע. הוא היה איש גס, אבל ספוג עמוקות בסודות מדעו. הוא שאל אותי כמה שאלות על התקדמותי בענפי המדע השונים השייכים לפילוסופיית הטבע. עניתי ברישול, ובחלקו בבוז, הזכרתי את שמות האלכימאים שלי כמחברים העיקריים שלמדתי. הפרופסור בהה. "האם באמת," אמר, "בילית את זמנך בלימוד שטויות כאלה?"
עניתי בחיוב. "כל דקה," המשיך מר קרמפה בחום, "כל רגע שבזבזת על הספרים האלה אבד כליל ולגמרי. העמסת על זיכרונך שיטות שהופרכו ושמות חסרי תועלת. אלוהים אדירים! באיזו ארץ מדבר חיית, שאיש לא היה טוב מספיק להודיע לך שהדמיונות האלה שספגת בתאוותנות כזאת הם בני אלף שנה ומעופשים כמו שהם עתיקים? מעט ציפיתי, בעידן הנאור והמדעי הזה, למצוא תלמיד של אלברטוס מגנוס ושל פרצלסוס. אדוני היקר, אתה חייב להתחיל את לימודיך מחדש לגמרי."
באומרו זאת, צעד הצידה ורשם רשימה של כמה ספרים העוסקים בפילוסופיית הטבע שרצה שאשיג, ושחרר אותי אחרי שהזכיר שבתחילת השבוע הבא הוא מתכוון להתחיל סדרת הרצאות על פילוסופיית הטבע ביחסיה הכלליים, ושמר ולדמן, פרופסור עמית, ירצה על כימיה בימים שלסירוגין שבהם הוא לא ירצה.
חזרתי הביתה לא מאוכזב, כי אמרתי שכבר זמן רב ראיתי כחסרי תועלת את המחברים שהפרופסור גינה; אבל חזרתי לא נוטה יותר בכלל לחזור ללימודים האלה בשום צורה. מר קרמפה היה איש קטן וגוץ עם קול גס ופנים דוחות; לכן, המורה לא הטה את לבי לטובת עיסוקיו. בנימה פילוסופית ומקושרת מדי, אולי, מסרתי דין וחשבון על המסקנות שהגעתי אליהן לגביהם בשנותיי המוקדמות. כילד לא הסתפקתי בתוצאות שהבטיחו הפרופסורים המודרניים למדעי הטבע. בבלבול רעיונות שאפשר להסבירו רק בצעירותי הקיצונית ובהיעדר מדריך בעניינים כאלה, חזרתי על צעדי הידע לאורך שבילי הזמן והחלפתי את תגליות החוקרים החדשים בחלומות של אלכימאים נשכחים. חוץ מזה, בזתי לשימושים של פילוסופיית הטבע המודרנית. זה היה שונה מאוד כשאדוני המדע ביקשו אלמוות וכוח; השקפות כאלה, אף שהיו עקרות, היו גדולות; אבל עכשיו התמונה השתנתה. שאפתנותו של החוקר נראתה מגבילה את עצמה להשמדת החזיונות שעליהם בעיקר הושתת העניין שלי במדע. נדרשתי להחליף הזיות של גדולה חסרת גבולות במציאויות בעלות ערך מועט.
כאלה היו הרהוריי במהלך היומיים או שלושת הימים הראשונים של מגוריי באינגולשטט, שבילו בעיקר בהיכרות עם המקומות ועם התושבים הראשיים במשכני החדש. אבל כשהשבוע הבא התחיל, חשבתי על המידע שמר קרמפה נתן לי על ההרצאות. ואף שלא יכולתי להסכים ללכת ולשמוע את הבחור הקטן והיהיר ההוא נושא משפטים מעל דוכן, נזכרתי במה שאמר על מר ולדמן, שמעולם לא ראיתי, כי עד אז היה מחוץ לעיר.
חלקית מסקרנות וחלקית מבטלה, נכנסתי לאולם ההרצאות, שמר ולדמן נכנס אליו זמן קצר אחר כך. הפרופסור הזה היה שונה מאוד מעמיתו. הוא נראה כבן חמישים, אבל במראה המביע את הנדיבות הגדולה ביותר; כמה שערות אפורות כיסו את רקותיו, אבל אלה שבעורפו היו כמעט שחורות. גופו היה נמוך אבל זקוף להפליא וקולו המתוק ביותר ששמעתי אי פעם. הוא התחיל את הרצאתו בסיכום תולדות הכימיה והשיפורים השונים שעשו מלומדים שונים, ובטא בלהט את שמות המגלים הבולטים ביותר. אחר כך סקר בחטף את מצבו הנוכחי של המדע והסביר רבים ממונחי היסוד שלו. אחרי שערך כמה ניסויים מקדימים, סיים בשיר הלל לכימיה המודרנית, שאת מילותיו לעולם לא אשכח:
"המורים הקדמונים של המדע הזה," אמר, "הבטיחו דברים בלתי אפשריים ולא ביצעו דבר. האדונים המודרניים מבטיחים מעט מאוד; הם יודעים שאי אפשר להפוך מתכות ושסם החיים הוא הזיה, אבל הפילוסופים האלה, שידיהם נראות עשויות רק לשכשך בלכלוך, ועיניהם להתבונן במיקרוסקופ או בכור ההיתוך, אכן חוללו ניסים. הם חודרים אל סתרי הטבע ומראים איך הוא פועל במחבואיו. הם עולים לשמים; הם גילו איך הדם זורם, ואת טבעו של האוויר שאנו נושמים. הם רכשו כוחות חדשים וכמעט בלתי מוגבלים; הם יכולים לצוות על רעמי השמים, לחקות את רעידת האדמה, ואפילו ללעוג לעולם הבלתי נראה בצלליו שלו."
כאלה היו דברי הפרופסור: או יותר נכון הבה אומר כאלה היו דברי הגורל: שהוכרזו כדי להשמיד אותי. כשהמשיך הרגשתי כאילו נפשי נאבקת באויב מוחשי; אחד אחד הוקשו המקשים השונים שיצרו את מנגנון ישותי; מיתר אחר מיתר נפרט, ועד מהרה מחשבתי התמלאה במחשבה אחת, תפיסה אחת, מטרה אחת. כל כך הרבה נעשה, קראה נפשו של פרנקנשטיין: יותר, הרבה יותר, אני אשיג; בהליכה בעקבות שכבר סומנו, אפלס דרך חדשה, אחקור כוחות לא ידועים, ואפרוש לפני העולם את התעלומות העמוקות ביותר של הבריאה.
לא עצמתי את עיניי באותו לילה. ישותי הפנימית הייתה במצב של מרד ומהומה; הרגשתי שסדר יקום מזה, אבל לא היה לי כוח ליצור אותו. בהדרגה, אחרי שחר הבוקר, באה השינה. התעוררתי, ומחשבותיי מאמש היו כחלום. נשארה רק החלטה לחזור ללימודיי העתיקים ולהקדיש את עצמי למדע שהאמנתי שיש לי כישרון טבעי אליו. באותו יום ביקרתי את מר ולדמן. נימוסיו בפרטיות היו עדינים ומושכים אפילו יותר מאשר בציבור, כי היה הדר מסוים בהליכותיו בזמן ההרצאה שבביתו שלו הוחלף בנעימות ובחסד הגדולים ביותר. נתתי לו כמעט אותו דין וחשבון על עיסוקיי הקודמים שנתתי לעמיתו הפרופסור. הוא שמע בקשב את הסיפור הקטן על לימודיי וחייך לשמות קורנליוס אגריפה ופרצלסוס, אבל בלי הבוז שהפגין מר קרמפה. הוא אמר ש"אלה היו אנשים שלקנאותם הבלתי נלאית חבים הפילוסופים המודרניים את רוב יסודות ידיעתם. הם השאירו לנו, כמשימה קלה יותר, לתת שמות חדשים ולסדר בסיווגים מקושרים את העובדות שהם במידה רבה היו הכלים להוציאן לאור. עמלם של אנשי גאונות, גם אם כוון בטעות, כמעט אף פעם אינו נכשל בסופו של דבר בהפיכה לתועלת ממשית לאנושות." הקשבתי להצהרתו, שנמסרה בלי שום יומרה או התחסדות, ואז הוספתי שהרצאתו הסירה את דעותיי הקדומות נגד הכימאים המודרניים; התבטאתי במילים מדודות, בצניעות ובכבוד שצעיר חב למורהו, בלי לתת לחמוק (חוסר הניסיון בחיים היה מביך אותי) שום דבר מן ההתלהבות שעוררה את עמלי המתוכנן. ביקשתי את עצתו לגבי הספרים שעליי להשיג.
"אני שמח," אמר מר ולדמן, "שרכשתי תלמיד; ואם שקידתך שווה ליכולתך, אין לי ספק בהצלחתך. כימיה היא הענף של פילוסופיית הטבע שבו נעשו ועשויים להיעשות השיפורים הגדולים ביותר; בגלל זה עשיתי אותה ללימודי המיוחד; אבל באותו זמן, לא הזנחתי את ענפי המדע האחרים. אדם היה עושה כימאי עלוב מאוד אילו עסק בתחום הזה של הידע האנושי בלבד. אם רצונך להיות באמת איש מדע ולא רק נסיין זוטר, הייתי מייעץ לך לעסוק בכל ענף של פילוסופיית הטבע, כולל המתמטיקה."
אחר כך לקח אותי למעבדתו והסביר לי את השימושים של מכונותיו השונות, מדריך אותי מה עליי להשיג ומבטיח לי שימוש במכונות שלו כשאתקדם מספיק במדע כדי לא לשבש את מנגנונן. הוא גם נתן לי את רשימת הספרים שביקשתי, ונפרדתי ממנו.
כך נגמר יום זכור לי; הוא הכריע את גורלי העתידי.