מן היום הזה פילוסופיית הטבע, ובמיוחד הכימיה, במובן הרחב ביותר של המונח, נעשו כמעט לעיסוקי היחיד. קראתי בלהט את היצירות ההן, מלאות הגאונות וההבחנה, שחוקרים מודרניים כתבו בנושאים האלה. השתתפתי בהרצאות וטיפחתי את ההיכרות עם אנשי המדע של האוניברסיטה, ומצאתי אפילו במר קרמפה הרבה שכל ישר ומידע אמיתי, משולבים, נכון, בחזות ובנימוסים דוחים, אבל לא בשל כך פחות יקרי ערך. במר ולדמן מצאתי חבר אמיתי. עדינותו מעולם לא נצבעה בדוגמטיות, והדרכותיו ניתנו באווירה של גילוי לב וטוב לב שגירשה כל רעיון של קפדנות מלומדת. באלף דרכים הוא יישר לי את שביל הידע ועשה את החקירות הסתומות ביותר ברורות וקלות להבנתי. שקידתי הייתה בהתחלה מתנודדת ולא בטוחה; היא התחזקה כשהתקדמתי ועד מהרה נעשתה לוהטת ולהוטה כל כך שהכוכבים נעלמו לעתים קרובות באור הבוקר בעודי עסוק במעבדתי.
מאחר ששקדתי כל כך, אפשר להבין בקלות שהתקדמותי הייתה מהירה. להטי היה באמת לפליאת הסטודנטים, ובקיאותי לפליאת המורים. פרופסור קרמפה שאל אותי לעתים קרובות, בחיוך ערמומי, מה שלום קורנליוס אגריפה, בעוד מר ולדמן הביע את הצהלה הכנה ביותר על התקדמותי. שנתיים עברו כך, שבמהלכן לא ביקרתי בז'נבה, אלא הייתי עסוק, בלב ובנפש, במרדף אחר כמה תגליות שקיוויתי לגלות. איש מלבד אלה שחוו אותם אינו יכול לתפוס את פיתויי המדע. בלימודים אחרים אתה הולך עד המקום שאחרים הלכו לפניך, ואין עוד מה לדעת; אבל במרדף מדעי יש מזון מתמיד לגילוי ולפליאה. שכל בעל יכולת מתונה העוסק בצמידות בלימוד אחד חייב בהכרח להגיע לבקיאות גדולה בלימוד הזה; ואני, שביקשתי תמיד להשיג מטרה אחת ועטפתי את עצמי בה בלבד, השתפרתי כל כך מהר שבתום שנתיים גיליתי כמה תגליות בשיפור כמה מכשירים כימיים, שהעניקו לי הערכה והערצה רבה באוניברסיטה. כשהגעתי לנקודה הזאת ונעשיתי בקיא בתיאוריה ובמעשה של פילוסופיית הטבע ככל שהדבר היה תלוי בשיעורי כל אחד מן הפרופסורים באינגולשטט, ומאחר שמגוריי שם כבר לא תרמו להשתפרותי, חשבתי לחזור אל חבריי ואל עיר מולדתי, כשקרה מקרה שהאריך את שהותי.
אחת התופעות שמשכו במיוחד את תשומת לבי הייתה מבנה גוף האדם, ולמעשה, של כל בעל חיים שניחן בחיים. מאין, שאלתי את עצמי לעתים קרובות, בא עקרון החיים? זו הייתה שאלה נועזת, ושנחשבה תמיד לתעלומה; ובכל זאת עם כמה דברים אנחנו על סף היכרות, אילו הפחדנות או הרישול לא עצרו את חקירותינו. הפכתי את הנסיבות האלה במחשבתי והחלטתי מאז להקדיש את עצמי במיוחד לאותם ענפים של פילוסופיית הטבע הנוגעים לפיזיולוגיה. אלמלא הייתי מונע בהתלהבות כמעט על-טבעית, שקידתי בלימוד הזה הייתה מייגעת וכמעט בלתי נסבלת. כדי לבחון את סיבות החיים, עלינו לפנות תחילה אל המוות. התוודעתי למדע האנטומיה, אבל זה לא הספיק; עליי גם להתבונן בריקבון ובהתכלות הטבעיים של גוף האדם. בחינוכי נקט אבי את אמצעי הזהירות הגדולים ביותר שמחשבתי לא תוטבע באימות על-טבעיות. אינני זוכר שאי פעם רעדתי מסיפור של אמונה טפלה או פחדתי מהופעת רוח. החושך לא השפיע על דמיוני, ובית קברות היה בשבילי רק כלי קיבול לגופות שנשללו מהן החיים, שממשכן של יופי וכוח נעשו מזון לתולעת. עכשיו הובלתי לבחון את הסיבה וההתקדמות של הריקבון הזה ונאלצתי לבלות ימים ולילות במרתפי קבורה ובבתי עצמות. תשומת לבי נעוצה בכל דבר שאינו נסבל ביותר לעדינות הרגשות האנושיים. ראיתי איך צורתו הנאה של האדם הושפלה ונמקה; ראיתי את ריקבון המוות יורש את הלחי הפורחת של החיים; ראיתי איך התולעת יורשת את פלאי העין והמוח. עצרתי, בוחן ומנתח את כל פרטי הסיבתיות, כפי שהם מודגמים במעבר מחיים למוות, וממוות לחיים, עד שמתוך החושך הזה אור פתאומי פרץ אליי: אור מבריק ומופלא כל כך, ובכל זאת פשוט כל כך, שבעוד שנעשיתי סחרחר מעוצמת המראה שהאיר, הופתעתי שבין אנשי גאונות רבים כל כך שכיוונו את חקירותיהם אל אותו מדע, אני לבדי נשמרתי לגלות סוד מדהים כל כך.
זכור, אינני רושם חזון של משוגע. השמש אינה זורחת בשמים בוודאות רבה יותר ממה שמה שאני מאשר עכשיו הוא אמת. אולי איזה נס יצר אותו, ובכל זאת שלבי הגילוי היו ברורים ומתקבלים על הדעת. אחרי ימים ולילות של עמל ועייפות שאין להאמין, הצלחתי לגלות את סיבת ההולדה והחיים; לא, יותר מזה, נעשיתי בעצמי מסוגל להעניק חיים לחומר דומם.
התדהמה שחוויתי בהתחלה מן התגלית הזאת פינתה עד מהרה מקום לעונג ולאקסטזה. אחרי זמן רב כל כך שבוזבז בעמל מכאיב, להגיע בבת אחת לפסגת משאלותיי היה הסיום המספק ביותר לעמלי. אבל התגלית הזאת הייתה גדולה ומציפה כל כך שכל הצעדים שבהם הובלתי אליה בהדרגה נמחקו, וראיתי רק את התוצאה. מה שהיה לימודם ומשאלתם של החכמים שבבני האדם מאז בריאת העולם היה עכשיו בהישג ידי. לא שכמו מחזה קסם, הכול נפתח לפניי בבת אחת: המידע שהשגתי היה מטבע כזה שנועד יותר לכוון את מאמציי ברגע שאפנה אותם אל מושא חיפושי מאשר להציג את המושא הזה כבר מושלם. הייתי כמו הערבי שנקבר עם המתים ומצא מעבר לחיים, בעזרת אור אחד מהבהב ולכאורה חסר תועלת בלבד.
אני רואה בלהיטותך ובפליאה ובתקווה שעיניך מביעות, ידידי, שאתה מצפה שיודיעו לך את הסוד שאני מכיר; זה לא ייתכן; הקשב בסבלנות עד סוף סיפורי, ותבחין בקלות מדוע אני מסתייג בנושא הזה. לא אוביל אותך, חסר זהירות ולוהט כפי שהייתי אז, אל חורבנך ואל אומללות בטוחה. למד ממני, אם לא מצוויי, לפחות מדוגמתי, כמה מסוכנת רכישת הידע וכמה מאושר יותר האדם המאמין שעיר מולדתו היא העולם, מזה השואף להיות גדול יותר משטבעו ירשה.
כשמצאתי כוח מדהים כל כך מונח בידיי, היססתי זמן רב לגבי האופן שבו עליי להשתמש בו. אף שהייתה לי היכולת להעניק חיים, להכין גוף לקבלתם, עם כל סבכי הסיבים, השרירים והוורידים שבו, נשאר עדיין עבודה בקושי ובעמל שאין לתפוס. פקפקתי בהתחלה אם עליי לנסות את יצירתו של יצור כמוני, או של אחד בעל מבנה פשוט יותר; אבל דמיוני היה מרומם מדי מהצלחתי הראשונה מכדי להרשות לי לפקפק ביכולתי לתת חיים לבעל חיים מורכב ונפלא כמו האדם. החומרים שהיו כרגע ברשותי בקושי נראו מתאימים למפעל קשה כל כך, אבל לא פקפקתי שבסופו של דבר אצליח. הכנתי את עצמי להמון כישלונות; פעולותיי עלולות להיכשל בלי הרף, ולבסוף עבודתי תהיה לא מושלמת, ובכל זאת כששקלתי את השיפור שחל כל יום במדע ובמכניקה, התעודדתי לקוות שניסיונותיי הנוכחיים לפחות יניחו את היסודות להצלחה עתידית. וגם לא יכולתי לראות בגודל תוכניתי ובמורכבותה שום טיעון לאי ישימותה. ברגשות האלה התחלתי את יצירתו של בן אדם. מאחר שזעירות החלקים הייתה מכשול גדול למהירותי, החלטתי, בניגוד לכוונתי הראשונה, לעשות את היצור בעל קומה ענקית, כלומר, בגובה של כשני מטרים וחצי, וגדול בהתאם. אחרי שקיבלתי את ההחלטה הזאת וביליתי כמה חודשים באיסוף ובסידור חומריי בהצלחה, התחלתי.
איש אינו יכול לתפוס את מגוון הרגשות שנשאו אותי קדימה, כמו סופה, בהתלהבות הראשונה של ההצלחה. החיים והמוות נראו לי גבולות מדומים, שעליי לפרוץ אותם תחילה, ולשפוך שטף של אור אל עולמנו האפל. מין חדש יברך אותי כבוראו וכמקורו; טבעים מאושרים ומצוינים רבים יחבו לי את קיומם. שום אב לא יוכל לתבוע את הכרת התודה של ילדו במלואה כמו שאני אהיה ראוי לשלהם. בהמשך ההרהורים האלה, חשבתי שאם אוכל להעניק חיים לחומר דומם, אולי בבוא הזמן (אף שעכשיו מצאתי זאת בלתי אפשרי) אחדש חיים במקום שבו המוות כנראה הקדיש את הגוף לריקבון.
המחשבות האלה תמכו ברוחי, בזמן שהמשכתי במפעלי בלהט בלתי פוסק. לחיי החווירה מלימוד, וגופי נעשה כחוש מכליאה. לפעמים, ממש על סף הוודאות, נכשלתי; ובכל זאת עדיין נאחזתי בתקווה שהיום הבא או השעה הבאה עשויים לממש. סוד אחד שהיה לי לבדי היה התקווה שלה הקדשתי את עצמי; והירח הביט בעמלי בחצות, בעוד, בלהיטות בלתי מרפה וחסרת נשימה, רדפתי את הטבע אל מחבואיו. מי יתפוס את זוועות עמלי הסודי כששכשכתי בין הלחויות הבלתי מקודשות של הקבר או עיניתי את בעל החיים החי כדי להחיות את החימר הדומם? איבריי רועדים עכשיו, ועיניי שוחות בזיכרון; אבל אז דחף שאין לעמוד בפניו וכמעט תזזיתי דחק אותי קדימה; נראה שאיבדתי כל נשמה או תחושה מלבד למרדף האחד הזה. זה היה באמת רק טראנס חולף, שרק גרם לי להרגיש בחריפות מחודשת ברגע שהגירוי הלא טבעי חדל לפעול, וחזרתי להרגליי הישנים. אספתי עצמות מבתי עצמות והפרעתי, באצבעות מחללות, את הסודות האדירים של גוף האדם. בחדר בודד, או יותר נכון תא, בראש הבית, ומופרד מכל שאר הדירות בגלריה ובגרם מדרגות, החזקתי את בית המלאכה שלי ליצירה מטונפת; גלגלי עיניי בלטו מחוריהם בעיסוק בפרטי עבודתי. חדר הניתוחים ובית המטבחיים סיפקו רבים מחומריי; ולעתים קרובות הטבע האנושי שלי פנה בגועל מעיסוקי, בעוד, מונע עדיין בלהיטות שגברה בלי הרף, קירבתי את עבודתי לסיומה.
חודשי הקיץ עברו בזמן שהייתי עסוק כך, בלב ובנפש, במרדף אחד. זו הייתה עונה יפה ביותר; מעולם לא העניקו השדות יבול שופע יותר או הגפנים בציר עשיר יותר, אבל עיניי היו בלתי רגישות לקסמי הטבע. ואותם רגשות שגרמו לי להזניח את הנופים סביבי גרמו לי גם לשכוח את החברים ההם שהיו רחוקים קילומטרים רבים כל כך, ושלא ראיתי זמן רב כל כך. ידעתי ששתיקתי מטרידה אותם, וזכרתי היטב את דברי אבי: "אני יודע שכל עוד אתה מרוצה מעצמך תחשוב עלינו בחיבה, ונשמע ממך בקביעות. עליך לסלוח לי אם אראה בכל הפסקה בהתכתבותך הוכחה שחובותיך האחרות מוזנחות באותה מידה."
לכן ידעתי היטב מה יהיו רגשותיו של אבי, אבל לא יכולתי לקרוע את מחשבותיי מעיסוקי, מתועב כשלעצמו, אבל שאחז אחיזה שאין לעמוד בפניה בדמיוני. רציתי, כביכול, לדחות כל מה שנוגע לרגשות החיבה שלי עד שהמטרה הגדולה, שבלעה כל הרגל של טבעי, תושלם.
אז חשבתי שאבי יהיה לא הוגן אם ייחס את הזנחתי לחטא או לפגם מצדי, אבל עכשיו אני משוכנע שהיה מוצדק לחשוב שלא אהיה חף לגמרי מאשמה. אדם מושלם צריך תמיד לשמור על רוח שקטה ושלווה ולעולם לא להרשות לתשוקה או לרצון חולף להפר את שלוותו. אינני חושב שהמרדף אחר הידע הוא יוצא מן הכלל לכלל הזה. אם הלימוד שאתה מקדיש לו את עצמך נוטה להחליש את חיבותיך ולהרוס את טעמך לתענוגות הפשוטים שאין שום סיג יכול להתערבב בהם, אז הלימוד הזה בוודאי אסור, כלומר, אינו הולם את הרוח האנושית. אילו הכלל הזה נשמר תמיד; אילו שום אדם לא הרשה לשום מרדף שהוא להפריע לשלוות חיבותיו הביתיות, יוון לא הייתה משועבדת, קיסר היה חס על ארצו, אמריקה הייתה מתגלה בהדרגה רבה יותר, והאימפריות של מקסיקו ופרו לא היו מושמדות.
אבל אני שוכח שאני מטיף מוסר בחלק המעניין ביותר של סיפורי, ומבטיך מזכירים לי להמשיך.
אבי לא הטיח שום תוכחה במכתביו ורק שם לב לשתיקתי בכך ששאל על עיסוקיי בפירוט רב יותר מקודם. החורף, האביב והקיץ חלפו במהלך עמלי; אבל לא התבוננתי בפריחה או בעלים המתפתחים: מראות שקודם תמיד העניקו לי עונג עילאי: עמוק כל כך הייתי שקוע בעיסוקי. עלי אותה שנה נבלו לפני שעבודתי התקרבה לסיומה, ועכשיו כל יום הראה לי בבירור רב יותר כמה טוב הצלחתי. אבל התלהבותי נבלמה בחרדתי, ונראיתי יותר כמו מי שנגזר עליו בעבדות לעמול במכרות, או בכל מקצוע לא בריא אחר, מאשר כמו אמן העסוק בעיסוקו האהוב. כל לילה הוכבדתי בקדחת איטית, ונעשיתי עצבני במידה מכאיבה ביותר; נפילת עלה הבהילה אותי, ונמנעתי מבני מיני כאילו הייתי אשם בפשע. לפעמים נבהלתי מן ההריסה שהבחנתי שנעשיתי; מרץ מטרתי לבדו קיים אותי: עמלי ייגמר בקרוב, והאמנתי שפעילות ושעשוע יגרשו אז את המחלה המתחילה; והבטחתי לעצמי את שניהם כשיצירתי תושלם.