היה זה בליל נובמבר עגום שראיתי את השלמת עמלי. בחרדה שכמעט הגיעה לכדי ייסורים, אספתי את מכשירי החיים סביבי, כדי שאוכל להחדיר ניצוץ של קיום בדבר הדומם ששכב לרגליי. כבר הייתה אחת בלילה; הגשם תופף בעגמומיות על השמשות, ונרי כמעט כלה, כשלאור הקלוש של האור הכבה למחצה, ראיתי את העין הצהובה והעמומה של היצור נפקחת; הוא נשם בכבדות, ותנועה עוויתית הרעידה את איבריו.
איך אוכל לתאר את רגשותיי לנוכח האסון הזה, או איך לשרטט את האומלל שבעמל ובקפידה אינסופיים כאלה השתדלתי ליצור? איבריו היו מותאמים, ובחרתי את תוויו כיפים. יפים! אלוהים אדירים! עורו הצהוב בקושי כיסה את מערך השרירים והעורקים שמתחתיו; שערו היה שחור מבריק, וזורם; שיניו בלובן של פנינים; אבל השפע הזה רק יצר ניגוד מחריד יותר עם עיניו המימיות, שנראו כמעט באותו צבע כמו הארובות הלבנות-אפרפרות שבהן היו קבועות, עם עורו המצומק ושפתיו השחורות והישרות.
תהפוכות החיים השונות אינן משתנות כל כך כמו רגשות הטבע האנושי. עבדתי קשה כמעט שנתיים, למטרה היחידה של החדרת חיים לגוף דומם. בשביל זה שללתי מעצמי מנוחה ובריאות. השתוקקתי לזה בלהט שעלה הרבה על המידה; אבל עכשיו כשסיימתי, יופי החלום נעלם, ואימה וגועל חסרי נשימה מילאו את לבי. בלי יכולת לשאת את מראה היצור שבראתי, מיהרתי החוצה מן החדר והמשכתי זמן רב לחצות את חדר השינה שלי, בלי יכולת להרגיע את רוחי לשינה. לבסוף רפיון בא אחרי המהומה שסבלתי קודם, והשלכתי את עצמי על המיטה בבגדיי, מנסה לבקש כמה רגעי שכחה. אבל לשווא; ישנתי, אכן, אבל הוטרדתי בחלומות הפראיים ביותר. חשבתי שראיתי את אליזבת, בפריחת הבריאות, הולכת ברחובות אינגולשטט. מאושר ומופתע, חיבקתי אותה, אבל כשהטבעתי את הנשיקה הראשונה על שפתיה, הן נעשו כחולות בגוון המוות; תוויה נראו משתנים, וחשבתי שאני מחזיק את גוויית אמי המתה בזרועותיי; תכריכים עטפו את גופה, וראיתי את תולעי הקבר זוחלות בקפלי הפלנל. קפצתי משנתי באימה; זיעה קרה כיסתה את מצחי, שיניי נקשו, וכל איבר התכווץ; כשלאור העמום והצהוב של הירח, כשפילס את דרכו דרך תריסי החלון, ראיתי את האומלל: המפלצת העלובה שבראתי. הוא הרים את וילון המיטה; ועיניו, אם אפשר לקרוא להן עיניים, היו נעוצות בי. לסתותיו נפתחו, והוא מלמל כמה קולות לא ברורים, בעוד חיוך עיווה את לחייו. אולי דיבר, אבל לא שמעתי; יד אחת הושטה, כנראה כדי לעכב אותי, אבל נמלטתי ומיהרתי במורד המדרגות. מצאתי מקלט בחצר השייכת לבית שבו גרתי, שם נשארתי במשך שארית הלילה, הולך הלוך ושוב בסערה הגדולה ביותר, מקשיב בדריכות, קולט ופוחד מכל קול כאילו הוא עומד לבשר את התקרבות הגווייה השטנית שלה נתתי חיים באומללות כזאת.
הו! שום בן תמותה לא יכול לשאת את אימת הפנים ההן. מומיה שהוענקו לה חיים שוב לא יכלה להיות מזוויעה כמו האומלל ההוא. הבטתי בו בעודו לא גמור; הוא היה מכוער אז, אבל כשהשרירים והמפרקים ההם נעשו מסוגלים לתנועה, הוא נעשה דבר כזה שאפילו דנטה לא יכול היה להעלות על דעתו.
עברתי את הלילה באומללות. לפעמים הדופק שלי הלם מהר וחזק כל כך שהרגשתי את הפעימה של כל עורק; בפעמים אחרות כמעט שקעתי ארצה מרפיון ומחולשה קיצונית. מעורבת באימה הזאת, הרגשתי את מרירות האכזבה; חלומות שהיו מזוני ומנוחתי הנעימה זמן רב כל כך נעשו עכשיו גיהינום בשבילי; והשינוי היה מהיר כל כך, המפלה שלמה כל כך!
הבוקר, עגום ורטוב, עלה לבסוף וגילה לעיניי חסרות השינה והכואבות את כנסיית אינגולשטט, צריחה הלבן ושעונה, שהראה את השעה השישית. השוער פתח את שערי החצר, שהייתה באותו לילה מקלטי, ויצאתי לרחובות, צועד בהם בצעדים מהירים, כאילו ביקשתי להימנע מן האומלל שפחדתי שכל פנייה ברחוב תציג לעיניי. לא העזתי לחזור לדירה שבה גרתי, אבל הרגשתי דחוף למהר הלאה, אף שהייתי ספוג בגשם שניתך משמים שחורים וחסרי נחמה.
המשכתי ללכת כך זמן מה, מנסה בפעילות גופנית להקל על המשא שהעיק על נפשי. חציתי את הרחובות בלי שום מושג ברור איפה אני או מה אני עושה. לבי הלם בחולי הפחד, ומיהרתי הלאה בצעדים לא סדירים, בלי להעז להביט סביבי:
כמו מי שבדרך בודדה
הולך בפחד ובאימה,
ואחרי שהסתובב פעם, ממשיך ללכת,
ואינו מסובב עוד את ראשו;
כי הוא יודע ששד מפחיד
צועד קרוב מאחוריו.
["הימאי הזקן" של קולרידג'.]
בהמשך כך, הגעתי לבסוף מול הפונדק שבו נהגו לעצור כרכרות הדואר והמרכבות השונות. כאן עצרתי, לא ידעתי למה; אבל נשארתי כמה דקות ועיניי נעוצות בכרכרה שבאה לעברי מן הקצה השני של הרחוב. כשהתקרבה הבחנתי שזו כרכרת הדואר השווייצרית; היא עצרה בדיוק במקום שבו עמדתי, וכשהדלת נפתחה, ראיתי את הנרי קלרוול, שכשראה אותי, קפץ החוצה מיד. "פרנקנשטיין היקר שלי," קרא, "כמה אני שמח לראות אותך! איזה מזל שאתה כאן ממש ברגע שבו אני יורד!"
שום דבר לא יכול היה להשתוות לעונג שלי כשראיתי את קלרוול; נוכחותו החזירה למחשבותיי את אבי, את אליזבת, ואת כל מראות הבית ההם היקרים כל כך לזיכרוני. אחזתי בידו, וברגע שכחתי את אימתי ואת אסוני; הרגשתי פתאום, ובפעם הראשונה במשך חודשים רבים, שמחה שקטה ושלווה. לכן קיבלתי את ידידי בצורה הלבבית ביותר, והלכנו לעבר הקולג' שלי. קלרוול המשיך לדבר זמן מה על חברינו המשותפים ועל מזלו הטוב שהותר לו לבוא לאינגולשטט. "אתה יכול להאמין בקלות," אמר, "כמה גדול היה הקושי לשכנע את אבי שכל הידע הנחוץ אינו כלול באמנות האצילית של הנהלת החשבונות; ולמעשה, אני מאמין שהשארתי אותו ספקן עד הסוף, כי תשובתו הקבועה להפצרותיי הבלתי נלאות הייתה זהה לזו של המורה ההולנדי ב'הכומר מווייקפילד': 'יש לי עשרת אלפים פלורינים בשנה בלי יוונית, אני אוכל בתיאבון בלי יוונית.' אבל חיבתו אליי גברה לבסוף על סלידתו מן הלמדנות, והוא הרשה לי לצאת למסע גילוי לארץ הידע."
"זה גורם לי את העונג הגדול ביותר לראות אותך; אבל ספר לי איך השארת את אבי, את אחיי ואת אליזבת."
"טוב מאוד, ומאושרים מאוד, רק מעט לא רגועים שהם שומעים ממך לעתים רחוקות כל כך. אגב, אני מתכוון להטיף לך קצת בעניינם בעצמי. אבל, פרנקנשטיין היקר שלי," המשיך, עוצר פתאום ומביט ישר בפניי, "לא הבחנתי קודם כמה חולה אתה נראה; רזה וחיוור כל כך; אתה נראה כאילו היית ער כמה לילות."
"ניחשת נכון; לאחרונה הייתי עסוק כל כך בעיסוק אחד שלא הרשיתי לעצמי מנוחה מספקת, כפי שאתה רואה; אבל אני מקווה, אני מקווה בכנות, שכל העיסוקים האלה הגיעו עכשיו לקצם ושאני סוף סוף חופשי."
רעדתי מאוד; לא יכולתי לשאת לחשוב על, וכל שכן לרמוז על, מאורעות הלילה הקודם. הלכתי בצעד מהיר, ועד מהרה הגענו לקולג' שלי. אז הרהרתי, והמחשבה גרמה לי לרעוד, שהיצור שהשארתי בדירתי אולי עדיין שם, חי ומסתובב. פחדתי לראות את המפלצת הזאת, אבל פחדתי עוד יותר שהנרי יראה אותו. לכן, בהפצרה שיישאר כמה דקות בתחתית המדרגות, זינקתי למעלה לחדרי. ידי כבר הייתה על מנעול הדלת לפני שהתעשתתי. אז עצרתי, וצמרמורת קרה עברה בי. פתחתי את הדלת בכוח, כמו שילדים נוהגים לעשות כשהם מצפים שרוח רפאים עומדת ומחכה להם בצד השני; אבל שום דבר לא הופיע. נכנסתי בפחד: הדירה הייתה ריקה, וגם חדר השינה שלי היה פנוי מאורחו המזוויע. בקושי יכולתי להאמין שמזל טוב גדול כל כך פקד אותי, אבל כשהשתכנעתי שאויבי אכן ברח, מחאתי כפיים משמחה ורצתי למטה אל קלרוול.
עלינו לחדרי, והמשרת הביא עד מהרה ארוחת בוקר; אבל לא יכולתי לרסן את עצמי. לא רק שמחה אחזה בי; הרגשתי את בשרי מעקצץ מרוב רגישות, ודופקי הלם במהירות. לא יכולתי להישאר אף רגע אחד באותו מקום; קפצתי מעל הכיסאות, מחאתי כפיים, וצחקתי בקול רם. קלרוול ייחס בהתחלה את מצב רוחי הלא רגיל לשמחה על בואו, אבל כשהתבונן בי בתשומת לב רבה יותר, ראה פראות בעיניי שלא יכול היה להסביר, וצחוקי הרם, חסר הרסן וחסר הלב הבהיל והדהים אותו.
"ויקטור יקירי," קרא, "מה, למען השם, קרה? אל תצחק כך. כמה אתה חולה! מה הסיבה לכל זה?"
"אל תשאל אותי," קראתי, ושמתי את ידיי לפני עיניי, כי חשבתי שראיתי את רוח הרפאים המפחידה גולשת לתוך החדר; "הוא יכול לספר. הו, הצל אותי! הצל אותי!" דמיינתי שהמפלצת תפסה אותי; נאבקתי בזעם ונפלתי בהתקף.
קלרוול המסכן! מה ודאי היו רגשותיו? פגישה, שציפה לה בשמחה כזאת, הפכה באופן מוזר כל כך למרירות. אבל לא הייתי עד לצערו, כי הייתי חסר חיים ולא חזרתי להכרתי זמן רב, רב מאוד.
זו הייתה תחילתה של קדחת עצבים שריתקה אותי כמה חודשים. כל אותו זמן הנרי היה האח היחיד שלי. אחר כך נודע לי שבידעו את גילו המתקדם של אבי ואת אי התאמתו למסע ארוך כל כך, ואת האומללות שמחלתי תגרום לאליזבת, הוא חסך מהם את הצער הזה בהסתרת היקף מחלתי. הוא ידע שלא יכול להיות לי אח טוב וקשוב ממנו; ואיתן בתקווה שהרגיש להחלמתי, לא פקפק שבמקום לגרום נזק, הוא עושה כלפיהם את המעשה הטוב ביותר שיכול.
אבל במציאות הייתי חולה מאוד, ובוודאי שום דבר מלבד תשומת הלב חסרת הגבול והבלתי פוסקת של ידידי לא יכול היה להחזיר אותי לחיים. דמות המפלצת שלה העניקה קיום הייתה לעולם לנגד עיניי, והזיתי עליה בלי הרף. בלי ספק מילותיי הפתיעו את הנרי; בהתחלה האמין שהן נדודי דמיוני המופרע, אבל העקשנות שבה חזרתי שוב ושוב לאותו נושא שכנעה אותו שמחלתי אכן מקורה באיזה מאורע לא רגיל ונורא.
בהדרגה איטית מאוד, ועם חזרות תכופות של המחלה שהבהילו וציערו את ידידי, החלמתי. אני זוכר את הפעם הראשונה שנעשיתי מסוגל להתבונן בעצמים שבחוץ בהנאה כלשהי, הבחנתי שהעלים הנושרים נעלמו ושהניצנים הצעירים פורצים מן העצים שהצלו על חלוני. זה היה אביב אלוהי, והעונה תרמה רבות להחלמתי. הרגשתי גם רגשות של שמחה וחיבה מתעוררים בחזי; קדרותי נעלמה, ובזמן קצר נעשיתי עליז כמו לפני שהותקפתי בתשוקה הקטלנית.
"קלרוול היקר מכול," קראתי, "כמה טוב, כמה טוב מאוד אתה אליי. כל החורף הזה, במקום שיבלה בלימודים, כפי שהבטחת לעצמך, כלה בחדר חוליי. איך אשלם לך אי פעם? אני מרגיש את ייסורי המצפון הגדולים ביותר על האכזבה שגרמתי, אבל תסלח לי."
"תשלם לי במלואו אם לא תסעיר את עצמך, אלא תבריא מהר ככל שתוכל; ומאחר שאתה נראה במצב רוח טוב כל כך, אוכל לדבר איתך על נושא אחד, נכון?"
רעדתי. נושא אחד! מה זה יכול להיות? האם יכול לרמוז על יצור שלא העזתי אפילו לחשוב עליו?
"הירגע," אמר קלרוול, שהבחין בשינוי צבעי, "לא אזכיר זאת אם זה מסעיר אותך; אבל אביך ובת דודך היו שמחים מאוד אילו קיבלו מכתב ממך בכתב ידך. הם בקושי יודעים כמה חולה היית והם לא רגועים בגלל שתיקתך הארוכה."
"זה הכול, הנרי היקר? איך יכולת לשער שמחשבתי הראשונה לא תעוף אל החברים היקרים, היקרים ההם שאני אוהב ושראויים כל כך לאהבתי?"
"אם זה מצב רוחך עכשיו, ידידי, אולי תשמח לראות מכתב שמונח כאן כמה ימים בשבילך; הוא מבת דודך, אני מאמין."