אז הניח קלרוול בידיי את המכתב הבא. הוא היה מאליזבת שלי:
"בן דודי היקר מכול,
"היית חולה, חולה מאוד, ואפילו המכתבים התכופים של הנרי היקר והטוב אינם מספיקים להרגיע אותי לגביך. אסור עליך לכתוב: להחזיק עט; ובכל זאת מילה אחת ממך, ויקטור היקר, נחוצה כדי להשקיט את חששותינו. זמן רב חשבתי שכל דואר יביא את השורה הזאת, ושכנועיי עצרו את דודי מלצאת למסע לאינגולשטט. מנעתי ממנו להיתקל באי הנוחות ואולי בסכנות של מסע ארוך כל כך, ובכל זאת כמה פעמים הצטערתי שאינני יכולה לבצע אותו בעצמי! אני מדמיינת לעצמי שמשימת הטיפול במיטת חוליך נפלה על איזו אחות זקנה שכירה, שלעולם לא תוכל לנחש את משאלותיך ולא לשרת אותן בקפידה ובחיבה של בת דודך המסכנה. אבל זה עבר עכשיו: קלרוול כותב שאתה אכן משתפר. אני מקווה בלהיטות שתאשר את הידיעה הזאת בקרוב בכתב ידך.
"הבריא: וחזור אלינו. תמצא בית מאושר ועליז וחברים שאוהבים אותך מאוד. בריאותו של אביך איתנה, והוא מבקש רק לראות אותך, רק להיות בטוח שאתה בריא; ושום דאגה לא תעיב לעולם על פניו הנדיבות. כמה היית שמח להבחין בשיפור של ארנסט שלנו! הוא עכשיו בן שש עשרה ומלא פעילות ורוח. הוא רוצה להיות שווייצרי אמיתי ולהיכנס לשירות זר, אבל אנחנו לא יכולים להיפרד ממנו, לפחות עד שאחיו הבכור יחזור אלינו. דודי אינו מרוצה מן הרעיון של קריירה צבאית בארץ רחוקה, אבל לארנסט מעולם לא היו כוחות השקידה שלך. הוא רואה בלימודים כבל שנוא; זמנו עובר באוויר הפתוח, בטיפוס על הגבעות או בחתירה באגם. אני חוששת שהוא ייעשה בטלן אלא אם כן ניכנע בנקודה הזאת ונרשה לו להיכנס למקצוע שבחר.
"שינוי מועט, מלבד גדילת ילדינו היקרים, חל מאז שעזבת אותנו. האגם הכחול וההרים עטויי השלג: הם לעולם אינם משתנים; ואני חושבת שביתנו השליו ולבבותינו המרוצים מוסדרים באותם חוקים בלתי משתנים. עיסוקיי הקטנים ממלאים את זמני ומשעשעים אותי, ואני מתוגמלת על כל מאמץ במראה פנים מאושרות וטובות בלבד סביבי. מאז שעזבת אותנו, רק שינוי אחד חל במשק הבית הקטן שלנו. האם אתה זוכר באיזו הזדמנות ז'וסטין מוריץ נכנסה למשפחתנו? כנראה אינך זוכר; לכן אספר את תולדותיה בכמה מילים. מדאם מוריץ, אמה, הייתה אלמנה עם ארבעה ילדים, שז'וסטין הייתה השלישית בהם. הילדה הזאת הייתה תמיד אהובת אביה, אבל בעיקשות מוזרה, אמה לא יכלה לסבול אותה, ואחרי מותו של מסייה מוריץ, התייחסה אליה רע מאוד. דודתי הבחינה בזה, וכשז'וסטין הייתה בת שתים עשרה, שכנעה את אמה להרשות לה לגור בביתנו. המוסדות הרפובליקניים של ארצנו יצרו הליכות פשוטות ומאושרות יותר מאלה השוררות במלוכות הגדולות המקיפות אותה. לכן יש פחות הבדל בין המעמדות השונים של תושביה; והמעמדות הנמוכים, שאינם עניים ובזויים כל כך, הליכותיהם מעודנות ומוסריות יותר. משרתת בז'נבה אינה אותו דבר כמו משרתת בצרפת ובאנגליה. ז'וסטין, שהתקבלה כך במשפחתנו, למדה את חובותיה של משרתת, מעמד שבארצנו ברת המזל אינו כולל את רעיון הבורות והקרבת כבודו של בן אדם.
"ז'וסטין, אולי אתה זוכר, הייתה אהובה מאוד עליך; ואני זוכרת שהערת פעם שאם היית במצב רוח רע, מבט אחד מז'וסטין יכול היה לפזר אותו, מאותה סיבה שאריוסטו נותן לגבי יופייה של אנג'ליקה: היא נראתה כל כך גלוית לב ומאושרת. דודתי פיתחה אליה דבקות גדולה, שבגללה הונעה לתת לה חינוך עדיף על זה שהתכוונה בהתחלה. הטובה הזאת נפרעה במלואה; ז'וסטין הייתה היצור הקטן אסיר התודה ביותר בעולם: אינני מתכוונת שהיא הצהירה הצהרות כלשהן, מעולם לא שמעתי אחת יוצאת משפתיה, אבל אפשר היה לראות בעיניה שהיא כמעט סוגדת למגינתה. אף שמזגה היה עליז ובמובנים רבים פזיז, היא שמה לב בתשומת הלב הגדולה ביותר לכל תנועה של דודתי. היא חשבה אותה למופת כל המעלות והשתדלה לחקות את סגנון דיבורה ואת הליכותיה, כך שגם עכשיו היא מזכירה לי אותה לעתים קרובות.
"כשדודתי היקרה מתה כולם היו עסוקים מדי בצערם שלהם מכדי לשים לב לז'וסטין המסכנה, שטיפלה בה במחלתה בחיבה המודאגת ביותר. ז'וסטין המסכנה הייתה חולה מאוד; אבל ניסיונות אחרים נשמרו לה.
"אחד אחד, אחיה ואחותה מתו; ואמה, מלבד בתה המוזנחת, נשארה בלי ילדים. מצפונה של האישה הוטרד; היא התחילה לחשוב שמות אהוביה הוא משפט מן השמים להעניש את משוא פניה. היא הייתה קתולית; ואני מאמינה שמוודה שלה אישר את הרעיון שהגתה. לכן, כמה חודשים אחרי עזיבתך לאינגולשטט, ז'וסטין נקראה הביתה בידי אמה המתחרטת. נערה מסכנה! היא בכתה כשעזבה את ביתנו; היא השתנתה מאוד מאז מות דודתי; הצער נתן רכות ועדינות מקסימה להליכותיה, שקודם היו בולטות בחיוניותן. וגם מגוריה בבית אמה לא היו מטבע שיחזיר את עליזותה. האישה המסכנה הייתה הפכפכה מאוד בחרטתה. לפעמים התחננה לפני ז'וסטין שתסלח לה על אכזריותה, אבל לעתים קרובות הרבה יותר האשימה אותה שגרמה למות אחיה ואחותה. דאגה מתמדת הפילה לבסוף את מדאם מוריץ לשחפת, שבהתחלה הגבירה את רגזנותה, אבל עכשיו היא במנוחה לעולם. היא מתה עם בוא הקור הראשון, בתחילת החורף האחרון. ז'וסטין בדיוק חזרה אלינו; ואני מבטיחה לך שאני אוהבת אותה ברוך. היא נבונה ועדינה מאוד, ויפה ביותר; כפי שהזכרתי קודם, הליכותיה והבעתה מזכירות לי כל הזמן את דודתי היקרה.
"עליי לומר לך גם כמה מילים, בן דודי היקר, על ויליאם הקטן והמתוק. הלוואי שיכולת לראות אותו; הוא גבוה מאוד לגילו, עם עיניים כחולות מתוקות וצוחקות, ריסים כהים ושיער מתולתל. כשהוא מחייך, שתי גומות קטנות מופיעות בכל לחי, שהן ורודות מבריאות. כבר היו לו אישה קטנה אחת או שתיים, אבל לואיזה בירון היא האהובה עליו, ילדה קטנה ויפה בת חמש.
"עכשיו, ויקטור היקר, אני מעזה לומר שאתה רוצה שיפנקו אותך במעט רכילות על האנשים הטובים של ז'נבה. העלמה מנספילד היפה כבר קיבלה את ביקורי הברכה על נישואיה הקרובים עם אנגלי צעיר, מר ג'ון מלבורן. אחותה המכוערת, מנון, נישאה למסייה דוויאר, הבנקאי העשיר, בסתיו האחרון. חברך האהוב ללימודים, לואי מנואר, סבל כמה אסונות מאז עזיבתו של קלרוול את ז'נבה. אבל הוא כבר החזיר לעצמו את מצב רוחו, ומדווחים שהוא עומד להתחתן עם צרפתייה יפה ותוססת, מדאם טברנייה. היא אלמנה, ומבוגרת בהרבה ממנואר; אבל מעריצים אותה מאוד, והיא אהובה על כולם.
"כתבתי את עצמי למצב רוח טוב יותר, בן דודי היקר; אבל החרדה שלי חוזרת אליי כשאני מסיימת. כתוב, ויקטור היקר מכול: שורה אחת: מילה אחת תהיה ברכה לנו. עשרת אלפים תודות להנרי על טוב לבו, על חיבתו, ועל מכתביו הרבים; אנחנו אסירי תודה בכנות. שלום! בן דודי; שמור על עצמך; ואני מתחננת לפניך, כתוב!
"אליזבת לבנצה.
"ז'נבה, 18 במרץ, 17--."
"אליזבת היקרה, היקרה!" קראתי, כשקראתי את מכתבה: "אכתוב מיד ואשחרר אותם מן החרדה שהם ודאי מרגישים." כתבתי, והמאמץ הזה עייף אותי מאוד; אבל החלמתי התחילה, והתקדמה בסדירות. בתוך שבועיים נוספים יכולתי לעזוב את חדרי.
אחת מחובותיי הראשונות בהחלמתי הייתה להציג את קלרוול לפני הפרופסורים השונים של האוניברסיטה. בעשותי זאת, עברתי מין יחס גס, שלא הלם את הפצעים שנפשי ספגה. מאז הלילה הגורלי, סוף עמלי ותחילת אסונותיי, הגיתי סלידה עזה אפילו משמה של פילוסופיית הטבע. כשהייתי אחרת בריא לגמרי, מראה מכשיר כימי חידש את כל הייסורים של תסמיני העצבים שלי. הנרי ראה זאת, והרחיק את כל המכשירים שלי מעיניי. הוא גם החליף את דירתי; כי הבחין שרכשתי סלידה מן החדר שהיה קודם המעבדה שלי. אבל כל הדאגות האלה של קלרוול לא הועילו כשביקרתי את הפרופסורים. מר ולדמן עינה אותי כששיבח, בחסד ובחום, את ההתקדמות המדהימה שעשיתי במדעים. הוא הבחין עד מהרה שאינני אוהב את הנושא; אבל בלי לנחש את הסיבה האמיתית, ייחס את רגשותיי לצניעות, ושינה את הנושא מהשתפרותי, למדע עצמו, מתוך רצון, כפי שראיתי בבירור, לעודד אותי לדבר. מה יכולתי לעשות? הוא התכוון לרצות, והוא עינה אותי. הרגשתי כאילו הוא הניח בקפידה, אחד אחד, לנגד עיניי את המכשירים שישמשו אחר כך להמית אותי מוות איטי ואכזרי. התפתלתי תחת מילותיו, ובכל זאת לא העזתי להראות את הכאב שהרגשתי. קלרוול, שעיניו ורגשותיו היו תמיד מהירים להבחין בתחושות של אחרים, דחה את הנושא, בתירוץ בורותו הגמורה; והשיחה פנתה לכיוון כללי יותר. הודיתי לידידי מכל לבי, אבל לא דיברתי. ראיתי בבירור שהוא הופתע, אבל הוא מעולם לא ניסה להוציא ממני את סודי; ואף שאהבתי אותו בתערובת של חיבה ויראת כבוד שלא ידעה גבול, לא יכולתי מעולם לשכנע את עצמי לגלות לו את המאורע ההוא שהיה כה תדיר נוכח בזיכרוני, אבל שפחדתי שפירוטו לאחר רק יטביע אותו עמוק יותר.
מר קרמפה לא היה צייתן באותה מידה; ובמצבי באותו זמן, של רגישות כמעט בלתי נסבלת, שבחיו הגסים והבוטים גרמו לי כאב רב אפילו יותר מן האישור הנדיב של מר ולדמן. "לעזאזל עם הבחור!" קרא; "הרי, מסייה קלרוול, אני מבטיח לך שהוא עקף את כולנו. כן, תבהה אם אתה רוצה; אבל זה בכל זאת נכון. צעיר שרק לפני כמה שנים האמין בקורנליוס אגריפה בתוקף כמו בבשורה, העמיד עכשיו את עצמו בראש האוניברסיטה; ואם לא יורידו אותו בקרוב, כולנו נתבייש.: כן, כן," המשיך, כשהבחין בפניי המביעות סבל, "מסייה פרנקנשטיין צנוע; תכונה מצוינת בצעיר. צעירים צריכים להיות ביישנים, אתה יודע, מסייה קלרוול: גם אני הייתי כשהייתי צעיר; אבל זה נשחק בזמן קצר מאוד."
מר קרמפה התחיל עכשיו בשיר הלל לעצמו, שלמרבה המזל הסיט את השיחה מנושא שהיה מעיק עליי כל כך.
קלרוול מעולם לא שיתף בטעמי למדעי הטבע; ועיסוקיו הספרותיים היו שונים לגמרי מאלה שהעסיקו אותי. הוא בא לאוניברסיטה בכוונה להיעשות אדון גמור לשפות המזרח, וכך לפתוח שדה לתוכנית החיים ששרטט לעצמו. נחוש לא ללכת בשום קריירה חסרת תהילה, הוא הפנה את עיניו אל המזרח, כמספק מרחב לרוח היוזמה שלו. השפות הפרסית, הערבית והסנסקריט העסיקו את תשומת לבו, ואני שוכנעתי בקלות להיכנס לאותם לימודים. בטלה תמיד הייתה מייגעת בשבילי, ועכשיו כשרציתי לברוח מהרהורים, ושנאתי את לימודיי הקודמים, הרגשתי הקלה גדולה בהיותי תלמיד עמית עם ידידי, ומצאתי לא רק הוראה אלא נחמה ביצירות המזרחנים. לא ניסיתי, כמוהו, להגיע לידיעה ביקורתית של לשונותיהם, כי לא חשבתי לעשות בהן שימוש אחר מלבד שעשוע זמני. קראתי רק כדי להבין את משמעותן, והן שילמו היטב על עמלי. עצבותן מרגיעה, ושמחתן מרוממת, במידה שמעולם לא חוויתי בלימוד מחברים מארץ אחרת. כשאתה קורא את כתביהם, החיים נראים מורכבים משמש חמה ומגן ורדים: מחיוכיה ומזעפיה של אויבת יפה, ומן האש שמכלה את לבך. כמה שונה מן השירה הגברית וההרואית של יוון ורומא!
הקיץ חלף בעיסוקים האלה, וחזרתי לז'נבה נקבעה לסוף הסתיו; אבל כשהתעכבה בגלל כמה תקלות, החורף והשלג הגיעו, הדרכים נחשבו בלתי עבירות, ומסעי נדחה עד האביב שאחריו. הרגשתי את העיכוב הזה במרירות רבה; כי השתוקקתי לראות את עיר מולדתי ואת חבריי האהובים. חזרתי נדחתה כל כך רק מחוסר רצון להשאיר את קלרוול במקום זר, לפני שהכיר מישהו מתושביו. החורף, בכל זאת, עבר בעליזות; ואף שהאביב איחר באופן לא רגיל, כשבא יופיו פיצה על איחורו.
חודש מאי כבר התחיל, וציפיתי כל יום למכתב שיקבע את תאריך עזיבתי, כשהנרי הציע טיול רגלי בסביבות אינגולשטט, כדי שאוכל להיפרד באופן אישי מן הארץ שגרתי בה זמן רב כל כך. נעניתי בהנאה להצעה הזאת: אהבתי פעילות גופנית, וקלרוול תמיד היה בן לווייתי האהוב בשיטוטים מסוג זה שעשיתי בין נופי ארץ מולדתי.
בילינו שבועיים בשיטוטים האלה: בריאותי ומצב רוחי שבו אליי מזמן, והם קיבלו כוח נוסף מן האוויר הבריא שנשמתי, מן המאורעות הטבעיים של התקדמותנו, ומשיחת ידידי. הלימוד הרחיק אותי קודם מן המגע עם בני מיני, ועשה אותי לא חברותי; אבל קלרוול עורר את הרגשות הטובים יותר של לבי; הוא לימד אותי שוב לאהוב את מראה הטבע, ואת פני הילדים העליזות. חבר מצוין! כמה בכנות אהבת אותי, והשתדלת לרומם את רוחי עד שתהיה בגובה רוחך. מרדף אנוכי כיווץ והצר אותי, עד שעדינותך וחיבתך חיממו ופתחו את חושיי; נעשיתי אותו יצור מאושר שלפני כמה שנים, אוהב ואהוב על כולם, לא ידע צער או דאגה. כשהייתי מאושר, לטבע הדומם היה הכוח להעניק לי את התחושות הנפלאות ביותר. שמים שלווים ושדות ירוקים מילאו אותי באקסטזה. העונה הנוכחית הייתה באמת אלוהית; פרחי האביב פרחו בגדרות החיות, בעוד פרחי הקיץ כבר היו בניצן. לא הוטרדתי במחשבות שבמשך השנה הקודמת העיקו עליי, למרות מאמציי להשליך אותן, כמשא בלתי מנוצח.
הנרי שמח בעליזותי, והשתתף בכנות ברגשותיי: הוא התאמץ לשעשע אותי, בעודו מביע את התחושות שמילאו את נפשו. משאבי רוחו בהזדמנות הזאת היו באמת מדהימים: שיחתו הייתה מלאת דמיון; ולעתים קרובות מאוד, בחיקוי הכותבים הפרסיים והערביים, הוא המציא סיפורים של דמיון ותשוקה נפלאים. בפעמים אחרות חזר על השירים האהובים עליי, או משך אותי לוויכוחים, שתמך בהם בתחכום רב.
חזרנו לקולג' שלנו ביום ראשון אחר הצהריים: האיכרים רקדו, וכל מי שפגשנו נראה עליז ומאושר. מצב רוחי שלי היה מרומם, וקיפצתי בדרכי ברגשות של שמחה ועליזות חסרות רסן.