בשובי, מצאתי את המכתב הבא מאבי:
"ויקטור יקירי,
"כנראה חיכית בקוצר רוח למכתב שיקבע את תאריך שובך אלינו; ובהתחלה התפתיתי לכתוב רק כמה שורות, ולהזכיר רק את היום שבו אצפה לך. אבל זה היה חסד אכזרי, ואינני מעז לעשותו. מה תהיה הפתעתך, בני, כשציפית לקבלת פנים מאושרת ושמחה, לראות, להפך, דמעות ואומללות? ואיך, ויקטור, אוכל לספר את אסוננו? היעדרות לא יכלה לעשות אותך קהה לשמחותינו ולצערנו; ואיך אגרום כאב לבני שנעדר זמן רב כל כך? אני רוצה להכין אותך לבשורה העגומה, אבל אני יודע שזה בלתי אפשרי; אפילו עכשיו עינך מרפרפת על הדף כדי לחפש את המילים שעומדות למסור לך את הבשורה הנוראה.
"ויליאם מת!: הילד המתוק ההוא, שחיוכיו שימחו וחיממו את לבי, שהיה כה עדין, ובכל זאת כה עליז! ויקטור, הוא נרצח!
"לא אנסה לנחם אותך; אלא רק אספר את נסיבות המעשה.
"ביום חמישי שעבר (7 במאי), אני, אחייניתי ושני אחיך, יצאנו לטייל בפליינפאלה. הערב היה חמים ושליו, והארכנו את הטיול שלנו יותר מן הרגיל. כבר היו דמדומים לפני שחשבנו לחזור; ואז גילינו שוויליאם וארנסט, שהלכו לפנינו, אינם בנמצא. לכן נחנו על ספסל עד שיחזרו. עד מהרה בא ארנסט, ושאל אם ראינו את אחיו; הוא אמר, ששיחק איתו, שוויליאם רץ להסתתר, ושחיפש אותו לשווא, ואחר כך חיכה זמן רב, אבל הוא לא חזר.
"הדיווח הזה הבהיל אותנו למדי, והמשכנו לחפש אותו עד שירד הלילה, כשאליזבת שיערה שאולי חזר הביתה. הוא לא היה שם. חזרנו שוב, עם לפידים; כי לא יכולתי לנוח, כשחשבתי שילדי המתוק הלך לאיבוד, וחשוף לכל הלחות והטל של הלילה; גם אליזבת סבלה ייסורים קיצוניים. בערך בחמש בבוקר גיליתי את ילדי היפה, שבערב הקודם ראיתי פורח ופעיל בבריאות, שרוע על הדשא כחלחל וללא תנועה; טביעת אצבעו של הרוצח הייתה על צווארו.
"הוא הובא הביתה, והייסורים שנראו על פניי הסגירו את הסוד לאליזבת. היא התעקשה מאוד לראות את הגופה. בהתחלה ניסיתי למנוע ממנה אבל היא התעקשה, ובכניסתה לחדר שבו שכבה, בחנה בחיפזון את צווארו של הקורבן, וספקה כפיים וקראה, 'הו אלוהים! אני רצחתי את ילדי האהוב!'
"היא התעלפה, והושבה לעצמה בקושי רב. כשחיתה שוב, היה זה רק כדי לבכות ולהיאנח. היא סיפרה לי, שבאותו ערב עצמו ויליאם הציק לה שתרשה לו לענוד תמונה זעירה יקרת ערך מאוד של אמך שהייתה ברשותה. התמונה הזאת נעלמה, והיא בלי ספק הפיתוי שדחף את הרוצח למעשה. אין לנו כרגע שום עקבות שלו, אף שמאמצינו לגלות אותו אינם פוסקים; אבל הם לא יחזירו את ויליאם האהוב שלי!
"בוא, ויקטור היקר מכול; אתה לבדך יכול לנחם את אליזבת. היא בוכה בלי הרף, ומאשימה את עצמה שלא בצדק כסיבת מותו; מילותיה פולחות את לבי. כולנו אומללים; אבל האם זה לא יהיה מניע נוסף בשבילך, בני, לחזור ולהיות מנחמנו? אמך היקרה! אבוי, ויקטור! עכשיו אני אומר, תודה לאל שהיא לא חיה לראות את המוות האכזרי והאומלל של יקירה הצעיר ביותר!
"בוא, ויקטור; לא בהרהורי נקמה מעיקים נגד המתנקש, אלא ברגשות של שלום ועדינות, שירפאו, במקום לפצוע עוד, את פצעי נפשנו. היכנס לבית האבל, ידידי, אבל בחסד ובחיבה לאלה שאוהבים אותך, ולא בשנאה לאויביך.
"אביך האוהב והמיוסר,
"אלפונס פרנקנשטיין.
"ז'נבה, 12 במאי, 17--."
קלרוול, שהתבונן בפניי כשקראתי את המכתב הזה, הופתע להבחין בייאוש שבא אחרי השמחה שהבעתי בהתחלה בקבלת חדשות מחבריי. השלכתי את המכתב על השולחן, וכיסיתי את פניי בידיי.
"פרנקנשטיין היקר שלי," קרא הנרי, כשהבחין שאני בוכה במרירות, "האם תמיד תהיה אומלל? ידידי היקר, מה קרה?"
סימנתי לו לקחת את המכתב, בזמן שהלכתי הלוך ושוב בחדר בסערה הקיצונית ביותר. דמעות פרצו גם מעיני קלרוול, כשקרא את הדיווח על אסוני.
"אינני יכול להציע לך שום נחמה, ידידי," אמר; "האסון שלך אינו ניתן לתיקון. מה אתה מתכוון לעשות?"
"לנסוע מיד לז'נבה: בוא איתי, הנרי, להזמין את הסוסים."
במהלך הליכתנו, קלרוול השתדל לומר כמה מילות נחמה; הוא יכול היה רק להביע את אהדתו הלבבית. "ויליאם המסכן!" אמר, "ילד יקר ומקסים, הוא ישן עכשיו עם אמו המלאכית! מי שראה אותו בהיר ועליז ביופיו הצעיר, איך לא יבכה על אובדנו בטרם עת! למות באומללות כזאת; להרגיש את אחיזת הרוצח! כמה יותר רוצח שיכול להשמיד תום זוהר! בחור קטן ומסכן! נחמה אחת בלבד יש לנו; חבריו מתאבלים ובוכים, אבל הוא במנוחה. הכאב עבר, סבלותיו הגיעו לקצן לעולם. רגב מכסה את גופו העדין, והוא אינו יודע כאב. הוא כבר לא יכול להיות מושא לרחמים; עלינו לשמור אותם לשורדיו האומללים."
קלרוול דיבר כך כשמיהרנו ברחובות; המילים הוטבעו במחשבתי וזכרתי אותן אחר כך בבדידות. אבל עכשיו, ברגע שהסוסים הגיעו, מיהרתי לכרכרה קלה, ונפרדתי מידידי.
מסעי היה עצוב מאוד. בהתחלה רציתי למהר, כי השתוקקתי לנחם את חבריי האהובים והמתאבלים ולהשתתף בצערם; אבל כשהתקרבתי לעיר מולדתי, האטתי את התקדמותי. בקושי יכולתי לשאת את המון הרגשות שנדחקו למחשבתי. עברתי בנופים מוכרים מנעוריי, אבל שלא ראיתי כמעט שש שנים. כמה הכול אולי השתנה במשך הזמן הזה! שינוי פתאומי ומשמם אחד חל; אבל אלף נסיבות קטנות אולי חוללו בהדרגה שינויים אחרים, שאף שנעשו בשקט רב יותר, אולי לא היו פחות מכריעים. פחד הכריע אותי; לא העזתי להתקדם, חושש מאלף רעות חסרות שם שגרמו לי לרעוד, אף שלא יכולתי להגדיר אותן.
נשארתי יומיים בלוזאן, במצב הנפשי המכאיב הזה. התבוננתי באגם: המים היו שלווים; הכול מסביב היה שקט; וההרים המושלגים, "ארמונות הטבע," לא השתנו. בהדרגה המראה השקט והשמימי השיב אותי לעצמי, והמשכתי את מסעי לעבר ז'נבה.
הדרך עברה לצד האגם, שנעשה צר יותר ככל שהתקרבתי לעיר מולדתי. הבחנתי בבירור רב יותר בצלעות השחורות של הז'ורה, ובפסגה הבוהקת של המון בלאן. בכיתי כמו ילד. "הרים יקרים! האגם היפה שלי! איך אתם מקבלים את פני הנודד שלכם? פסגותיכם בהירות; השמים והאגם כחולים ושלווים. האם זה כדי לבשר שלום, או כדי ללעוג לאומללותי?"
אני חושש, ידידי, שאעשה את עצמי משעמם בהתעכבותי על הנסיבות המקדימות האלה; אבל אלה היו ימים של אושר יחסי, ואני חושב עליהם בהנאה. ארצי, ארצי האהובה! מי מלבד בן המקום יכול לספר את העונג שהיה לי בראותי שוב את נחלייך, את הרייך, ויותר מכול, את אגמך היפה!
ובכל זאת, כשהתקרבתי הביתה, צער ופחד הכריעו אותי שוב. גם הלילה סגר מסביב; וכשבקושי יכולתי לראות את ההרים האפלים, הרגשתי קודר עוד יותר. התמונה נראתה זירה עצומה ועמומה של רע, וחזיתי במעומעם שנגזר עליי להיעשות האומלל שבבני האדם. אבוי! ניבאתי נכונה, ונכשלתי רק בנסיבה אחת בודדת, שבכל האומללות שדמיינתי ושממנה פחדתי, לא תפסתי את החלק המאה של הייסורים שנגזר עליי לשאת.
היה חושך גמור כשהגעתי לסביבות ז'נבה; שערי העיר כבר נסגרו; ונאלצתי לבלות את הלילה בסשרון, כפר במרחק כשני קילומטרים וחצי מן העיר. השמים היו שלווים; ומאחר שלא יכולתי לנוח, החלטתי לבקר את המקום שבו ויליאם המסכן שלי נרצח. מאחר שלא יכולתי לעבור דרך העיר, נאלצתי לחצות את האגם בסירה כדי להגיע לפליינפאלה. במהלך ההפלגה הקצרה הזאת ראיתי את הברק משתעשע על פסגת המון בלאן בצורות היפות ביותר. הסערה נראתה מתקרבת במהירות, ובנחיתתי עליתי על גבעה נמוכה, כדי שאוכל להתבונן בהתקדמותה. היא התקדמה; השמים התעננו, ועד מהרה הרגשתי את הגשם בא לאט בטיפות גדולות, אבל עוצמתו גברה מהר.
עזבתי את מושבי, והלכתי הלאה, אף שהחושך והסערה גברו מדי דקה, והרעם פרץ בנפץ אדיר מעל ראשי. הוא הדהד מן הסאלב, מהרי הז'ורה, ומהאלפים של סבויה; הבזקי ברק חיים סנוורו את עיניי, מאירים את האגם, גורמים לו להיראות כמו יריעת אש עצומה; ואז לרגע הכול נראה בחושך כזפת, עד שהעין התאוששה מן ההבזק הקודם. הסערה, כמו שקורה לעתים קרובות בשווייץ, הופיעה בבת אחת בחלקים שונים של השמים. הסערה האלימה ביותר ריחפה בדיוק צפונית לעיר, מעל חלק האגם השוכן בין כף בלריב לכפר קופה. סערה אחרת האירה את הז'ורה בהבזקים קלושים; ואחרת החשיכה ולפעמים חשפה את המול, הר מחודד ממזרח לאגם.
בזמן שהתבוננתי בסערה, יפה כל כך ובכל זאת מפחידה, נדדתי הלאה בצעד חפוז. המלחמה האצילית הזאת בשמים רוממה את רוחי; שילבתי את ידיי, וקראתי בקול, "ויליאם, מלאך יקר! זו הלווייתך, זה קינתך!" כשאמרתי את המילים האלה, הבחנתי באפלה בדמות שהתגנבה מאחורי גוש עצים קרוב אליי; עמדתי משותק, בוהה בריכוז: לא יכולתי לטעות. הבזק ברק האיר את הדבר, וחשף לי את צורתו בבירור; קומתו הענקית, ועיוות מראהו המזוויע יותר משהולם את האנושות, הודיעו לי מיד שזה האומלל, השד המטונף, שלו נתתי חיים. מה עשה שם? האם ייתכן שהוא (רעדתי מן המחשבה) הרוצח של אחי? ברגע שהרעיון הזה חלף בדמיוני, השתכנעתי באמיתותו; שיניי נקשו, ונאלצתי להישען על עץ לתמיכה. הדמות עברה על פניי מהר, ואיבדתי אותה באפלה. שום דבר בצורת אדם לא יכול היה להשמיד את הילד היפה. הוא היה הרוצח! לא יכולתי לפקפק בזה. עצם נוכחות הרעיון הייתה הוכחה שאין לעמוד בפניה לעובדה. חשבתי לרדוף אחרי השטן; אבל זה היה לשווא, כי הבזק נוסף חשף אותו לי תלוי בין הסלעים של המעלה הכמעט אנכי של הר הסאלב, גבעה הגובלת בפליינפאלה מדרום. עד מהרה הגיע לפסגה, ונעלם.
נשארתי ללא תנועה. הרעם פסק; אבל הגשם עדיין נמשך, והמראה היה עטוף בחושך שאין לחדור בו. הפכתי במחשבתי את המאורעות שעד עכשיו ביקשתי לשכוח: כל רצף התקדמותי לקראת הבריאה; הופעת מעשה ידיי שלי ליד מיטתי; עזיבתו. כמעט שנתיים עברו עכשיו מאז הלילה שבו קיבל חיים לראשונה; והאם זה היה פשעו הראשון? אבוי! שחררתי לעולם אומלל מושחת, שעונגו בטבח ובאומללות; האם לא רצח את אחי?
איש אינו יכול לתפוס את הייסורים שסבלתי במשך שארית הלילה, שביליתי, קר ורטוב, באוויר הפתוח. אבל לא הרגשתי את אי הנוחות של מזג האוויר; דמיוני היה עסוק במחזות של רע וייאוש. שקלתי את היצור שהשלכתי בין בני האדם, והענקתי לו את הרצון והכוח לבצע מטרות של זוועה, כמו המעשה שעשה עכשיו, כמעט כערפד שלי, כרוחי שלי שהשתחררה מן הקבר, ונאלצה להשמיד כל מה שיקר לי.
היום עלה; והפניתי את צעדיי לעבר העיר. השערים היו פתוחים, ומיהרתי לבית אבי. מחשבתי הראשונה הייתה לגלות את מה שידעתי על הרוצח, ולגרום למרדף מיידי. אבל עצרתי כשהרהרתי בסיפור שהיה עליי לספר. יצור שאני עצמי עיצבתי, והענקתי לו חיים, פגש אותי בחצות בין תהומות של הר שאין לגשת אליו. נזכרתי גם בקדחת העצבים שאחזה בי בדיוק בזמן שתיארכתי את בריאתי, ושתעניק אווירה של הזיה לסיפור שאחרת אינו מתקבל על הדעת לגמרי. ידעתי היטב שאילו מישהו אחר היה מוסר לי סיפור כזה, הייתי רואה בו הזיות של טירוף. חוץ מזה, טבעה המוזר של החיה יחמוק מכל מרדף, גם אם יאמינו לי עד כדי כך שאשכנע את קרוביי להתחיל בו. ואז מה התועלת במרדף? מי יוכל לעצור יצור המסוגל לטפס על הצלעות התלויות של הר הסאלב? ההרהורים האלה הכריעו אותי, והחלטתי לשתוק.
השעה הייתה בערך חמש בבוקר כשנכנסתי לבית אבי. אמרתי למשרתים לא להפריע למשפחה, ונכנסתי לספרייה לחכות לשעת קימתם הרגילה.
שש שנים חלפו, עברו כחלום מלבד עקבה אחת שאינה נמחקת, ועמדתי באותו מקום שבו חיבקתי לאחרונה את אבי לפני עזיבתי לאינגולשטט. הורה אהוב ונכבד! הוא עדיין נשאר לי. הבטתי בתמונת אמי, שעמדה מעל האח. זה היה נושא היסטורי, שצויר לבקשת אבי, והוא תיאר את קרוליין בופור בייסורי ייאוש, כורעת ליד ארון אביה המת. לבושה היה כפרי, ולחייה חיוורת; אבל הייתה אווירה של הדר ויופי, שבקושי הרשתה את רגש הרחמים. מתחת לתמונה הזאת הייתה תמונה זעירה של ויליאם; ודמעותיי זלגו כשהבטתי בה. בזמן שהייתי עסוק כך, ארנסט נכנס: הוא שמע אותי מגיע, ומיהר לקבל את פניי: "ברוך הבא, ויקטור היקר מכול," אמר. "אה! הלוואי שהיית בא לפני שלושה חודשים, ואז היית מוצא את כולנו עליזים ומאושרים. אתה בא אלינו עכשיו להשתתף באומללות ששום דבר לא יכול להקל עליה; ובכל זאת נוכחותך, אני מקווה, תחיה את אבינו, שנראה שוקע תחת אסונו; ושכנועיך יניעו את אליזבת המסכנה לחדול מהאשמות העצמיות המענות והשווא שלה.: ויליאם המסכן! הוא היה יקירנו וגאוותנו!"
דמעות, חסרות רסן, נפלו מעיני אחי; תחושה של ייסורי מוות זחלה על גופי. קודם רק דמיינתי את האומללות של ביתי השומם; המציאות באה עליי כאסון חדש, ולא פחות נורא. ניסיתי להרגיע את ארנסט; שאלתי בפירוט רב יותר על אבי, וכאן הזכרתי את בת דודתי.
"היא יותר מכולם," אמר ארנסט, "זקוקה לנחמה; היא האשימה את עצמה שגרמה למות אחי, וזה עשה אותה אומללה מאוד. אבל מאז שהרוצח נמצא..."
"הרוצח נמצא! אלוהים אדירים! איך זה ייתכן? מי יכול לנסות לרדוף אחריו? זה בלתי אפשרי; כמו לנסות להשיג את הרוחות, או לכלוא נחל הרים בקש. גם אני ראיתי אותו; הוא היה חופשי אתמול בלילה!"
"אינני יודע למה אתה מתכוון," ענה אחי, בטון של פליאה, "אבל בשבילנו התגלית שגילינו משלימה את אומללותנו. איש לא האמין בה בהתחלה; ואפילו עכשיו אליזבת לא תשתכנע, למרות כל הראיות. אכן, מי היה מאמין שז'וסטין מוריץ, שהייתה כל כך חביבה, ואהבה את כל המשפחה, יכולה פתאום להיעשות מסוגלת לפשע מפחיד, מחריד כל כך?"
"ז'וסטין מוריץ! נערה מסכנה, מסכנה, היא הנאשמת? אבל זה שלא בצדק; כולם יודעים את זה; איש אינו מאמין בזה, בוודאי, ארנסט?"
"איש לא האמין בהתחלה; אבל כמה נסיבות התגלו, שכמעט כפו עלינו שכנוע; והתנהגותה שלה הייתה מבולבלת כל כך, עד שהוסיפה לראיות העובדות משקל שאני חושש שאינו משאיר תקווה לספק. אבל היא תישפט היום, ואז תשמע הכול."
אז סיפר שבבוקר שבו התגלה רצחו של ויליאם המסכן, ז'וסטין חלתה, ושכבה במיטה כמה ימים. בפרק הזמן הזה, אחת המשרתות, שבחנה במקרה את הבגדים שלבשה בליל הרצח, גילתה בכיסה את תמונת אמי, שנחשבה לפיתוי של הרוצח. המשרתת הראתה אותה מיד לאחת האחרות, שבלי לומר מילה לאיש מן המשפחה, הלכה לשופט; ועל סמך עדותן, ז'וסטין נעצרה. כשהואשמה במעשה, הנערה המסכנה אישרה את החשד במידה רבה בבלבול הקיצוני של התנהגותה.
זה היה סיפור מוזר, אבל הוא לא ערער את אמונתי; ועניתי ברצינות, "כולכם טועים; אני יודע מי הרוצח. ז'וסטין, ז'וסטין המסכנה והטובה, חפה מפשע."
ברגע זה אבי נכנס. ראיתי אומללות מוטבעת עמוק בפניו, אבל הוא השתדל לקבל את פניי בעליזות; ואחרי שהחלפנו את ברכתנו העצובה, היה פותח בנושא אחר מלבד אסוננו, אלמלא קרא ארנסט, "אלוהים אדירים, אבא! ויקטור אומר שהוא יודע מי היה הרוצח של ויליאם המסכן."
"גם אנחנו יודעים, למרבה הצער," ענה אבי, "כי באמת הייתי מעדיף להיות בור לעולם מאשר לגלות שחיתות וכפיות טובה כאלה במישהי שהערכתי כל כך."
"אבי היקר, אתה טועה; ז'וסטין חפה מפשע."
"אם היא כזאת, חלילה שתסבול כאשמה. היא תישפט היום, ואני מקווה, אני מקווה בכנות, שהיא תזוכה."
הנאום הזה הרגיע אותי. הייתי משוכנע בתוקף במחשבתי שז'וסטין, ולמעשה כל בן אדם, חף מן הרצח הזה. לכן לא פחדתי שאפשר יהיה להביא ראיה נסיבתית כלשהי חזקה מספיק כדי להרשיע אותה. הסיפור שלי לא היה כזה שאפשר להכריז עליו בפומבי; אימתו המדהימה תיראה כטירוף בעיני ההמון. האם אכן התקיים מישהו, מלבדי, הבורא, שהיה מאמין, אלא אם כן חושיו שכנעו אותו, בקיומה של המצבה החיה ליהירות ולבורות פזיזה ששחררתי על העולם?
עד מהרה הצטרפה אלינו אליזבת. הזמן שינה אותה מאז שראיתי אותה לאחרונה; הוא העניק לה חן העולה על יופי שנות ילדותה. היו אותו גילוי לב, אותה חיוניות, אבל הם חוברו להבעה מלאה יותר ברגישות ובתבונה. היא קיבלה את פניי בחיבה הגדולה ביותר. "בואך, בן דודי היקר," אמרה, "ממלא אותי תקווה. אולי אתה תמצא אמצעי כלשהו להצדיק את ז'וסטין המסכנה וחפת הפשע שלי. אבוי! מי בטוח, אם היא תורשע בפשע? אני סומכת על חפותה בוודאות כמו על חפותי שלי. האסון שלנו קשה לנו כפליים; לא רק שאיבדנו את הילד היקר והמקסים ההוא, אלא הנערה המסכנה הזאת, שאני אוהבת בכנות, עומדת להיקרע בגורל גרוע אפילו יותר. אם היא תורשע, לעולם לא אדע עוד שמחה. אבל היא לא תורשע, אני בטוחה שלא; ואז אהיה מאושרת שוב, אפילו אחרי מותו העצוב של ויליאם הקטן שלי."
"היא חפה מפשע, אליזבת שלי," אמרתי, "וזה יוכח; אל תפחדי משום דבר, אלא תני לרוחך להתעודד בביטחון שהיא תזוכה."
"כמה אתה טוב ונדיב! כל השאר מאמינים באשמתה, וזה עשה אותי אומללה, כי ידעתי שזה בלתי אפשרי: ולראות את כל השאר משוחדים בדעה קדומה באופן קטלני כל כך עשה אותי חסרת תקווה ומיואשת." היא בכתה.
"אחייניתי היקרה מכול," אמר אבי, "נגבי את דמעותייך. אם היא, כפי שאת מאמינה, חפה מפשע, סמכי על צדק חוקינו, ועל הפעילות שבה אמנע את הצל הקל ביותר של משוא פנים."