עברו עלינו כמה שעות עצובות עד אחת עשרה, כשהמשפט היה אמור להתחיל. מאחר שאבי ושאר המשפחה נאלצו להיות נוכחים כעדים, ליוויתי אותם לבית המשפט. במשך כל הלעג האומלל הזה לצדק סבלתי עינוי חי. היה אמור להיות מוכרע אם תוצאת סקרנותי ותחבולותיי חסרות החוק תגרום למותם של שניים מבני מיני: אחד תינוק מחייך מלא תום ושמחה, השנייה נרצחת באופן נורא הרבה יותר, עם כל החמרה של קלון שיכולה לעשות את הרצח לזכור באימתו. גם ז'וסטין הייתה נערה בעלת מעלות והיו לה תכונות שהבטיחו לעשות את חייה מאושרים; עכשיו הכול עמד להימחק בקבר של חרפה, ואני הסיבה! אלף פעמים הייתי מעדיף להודות שאני אשם בפשע שיוחס לז'וסטין, אבל לא הייתי שם כשנעשה, והצהרה כזאת הייתה נחשבת להזיות של משוגע ולא הייתה מנקה את זו שסבלה בגללי.
ז'וסטין נראתה שקטה. היא הייתה לבושה בבגדי אבל, ופניה, שתמיד היו מושכים, נעשו, בחגיגיות רגשותיה, יפים להפליא. ובכל זאת היא נראתה בטוחה בחפותה ולא רעדה, אף שאלפים הביטו בה וקיללו אותה, כי כל החסד שיופייה אחרת היה עשוי לעורר נמחק במחשבות הצופים בדמיון הזוועה שהניחו שביצעה. היא הייתה שלווה, ובכל זאת שלוותה הייתה בבירור מאולצת; ומאחר שבלבולה הובא קודם כהוכחה לאשמתה, היא הכינה את רוחה למראה של אומץ. כשנכנסה לבית המשפט הטילה את עיניה סביבו וגילתה מהר איפה ישבנו. דמעה נראתה מעמעמת את עינה כשראתה אותנו, אבל היא התאוששה מהר, ומבט של חיבה עצובה נראה כמעיד על חפותה הגמורה.
המשפט התחיל, ואחרי שהתובע נגדה הציג את האישום, נקראו כמה עדים. כמה עובדות מוזרות התחברו נגדה, שהיו עשויות להדהים כל מי שלא הייתה לו הוכחה כזאת לחפותה כמו שהייתה לי. היא הייתה בחוץ כל הלילה שבו בוצע הרצח ולקראת הבוקר נראתה בידי מוכרת בשוק לא רחוק מן המקום שבו נמצאה אחר כך גופת הילד הנרצח. האישה שאלה אותה מה היא עושה שם, אבל היא נראתה מוזרה מאוד והשיבה רק תשובה מבולבלת ובלתי מובנת. היא חזרה לבית בערך בשמונה, וכששאלו אותה איפה בילתה את הלילה, ענתה שחיפשה את הילד ושאלה ברצינות אם נשמע משהו עליו. כשהראו לה את הגופה, נפלה בהתקף היסטריה אלים ושכבה במיטה כמה ימים. אז הוצגה התמונה שהמשרתת מצאה בכיסה; וכשאליזבת, בקול רועד, הוכיחה שזו אותה תמונה ששעה לפני שהילד נעדר תלתה על צווארו, מלמול של אימה וזעם מילא את בית המשפט.
ז'וסטין נקראה להגן על עצמה. ככל שהמשפט התקדם, פניה השתנו. הפתעה, אימה ואומללות הובעו בעוצמה. לפעמים נאבקה בדמעותיה, אבל כשנתבקשה לטעון, אספה את כוחותיה ודיברה בקול נשמע אף שמשתנה.
"אלוהים יודע," אמרה, "כמה אני חפה מפשע לגמרי. אבל אינני מתיימרת שהצהרותיי יזכו אותי; אני מבססת את חפותי על הסבר פשוט ותמים של העובדות שהובאו נגדי, ואני מקווה שהאופי שנשאתי תמיד יטה את שופטיי לפירוש טוב בכל מקום שבו נסיבה כלשהי נראית מפוקפקת או חשודה."
אז סיפרה שברשותה של אליזבת, בילתה את ערב הלילה שבו בוצע הרצח בבית דודה בשן, כפר השוכן כחמישה קילומטרים מז'נבה. בשובה, בערך בתשע, פגשה אדם ששאל אותה אם ראתה משהו מן הילד שאבד. היא נבהלה מן הדיווח הזה ובילתה כמה שעות בחיפוש אחריו, כששערי ז'נבה נסגרו, והיא נאלצה להישאר כמה שעות של הלילה ברפת השייכת לבקתה, משום שלא רצתה להעיר את התושבים, שהכירו אותה היטב. את רוב הלילה בילתה כאן ערה; לקראת הבוקר האמינה שישנה כמה דקות; כמה צעדים הפריעו לה, והיא התעוררה. היה שחר, והיא עזבה את מקלטה, כדי שתוכל לנסות שוב למצוא את אחי. אם הלכה קרוב למקום שבו שכבה גופתו, היה זה בלי ידיעתה. שהייתה מבולבלת כשנשאלה בידי מוכרת השוק לא היה מפתיע, כי בילתה לילה בלי שינה וגורלו של ויליאם המסכן עדיין לא היה ודאי. לגבי התמונה לא יכלה לתת שום הסבר.
"אני יודעת," המשיכה הקורבן האומללה, "כמה כבד וקטלני הנסיבה האחת הזאת מכבידה עליי, אבל אין לי כוח להסביר אותה; וכשהבעתי את בורותי הגמורה, נשאר לי רק לשער על האפשרויות שבהן אולי הונחה בכיסי. אבל גם כאן אני נבלמת. אני מאמינה שאין לי אויב עלי אדמות, ואיש בוודאי לא היה רשע כל כך להשמיד אותי לשווא. האם הרוצח הניח אותה שם? אינני יודעת על שום הזדמנות שניתנה לו לעשות זאת; או, אילו ידעתי, למה היה גונב את התכשיט, כדי להיפרד ממנו שוב מהר כל כך?
"אני מפקידה את ענייני בידי צדקם של שופטיי, ובכל זאת אינני רואה מקום לתקווה. אני מבקשת רשות שייחקרו כמה עדים על אופיי, ואם עדותם לא תכריע את אשמתי המשוערת, אני חייבת להיות מורשעת, אף שהייתי ממשכנת את ישועתי על חפותי."
נקראו כמה עדים שהכירו אותה שנים רבות, והם דיברו עליה טובות; אבל פחד ושנאה לפשע שהניחו שהיא אשמה בו עשו אותם ביישנים ולא מוכנים להתייצב. אליזבת ראתה שאפילו המשאב האחרון הזה, נטיותיה המצוינות והתנהגותה ללא דופי, עומד לבגוד בנאשמת, כשאף שהייתה נסערת מאוד, ביקשה רשות לפנות לבית המשפט.
"אני," אמרה, "בת דודו של הילד האומלל שנרצח, או יותר נכון אחותו, כי חונכתי בידי הוריו וגרתי איתם מאז ואפילו הרבה לפני לידתו. לכן אולי ייחשב בלתי הולם מצדי להתייצב בהזדמנות הזאת, אבל כשאני רואה יצור אנושי עומד לגווע בגלל פחדנותם של חבריה המדומים, אני רוצה שירשו לי לדבר, כדי שאוכל לומר מה אני יודעת על אופייה. אני מכירה היטב את הנאשמת. גרתי באותו בית איתה, פעם חמש שנים ופעם כמעט שנתיים. במשך כל התקופה הזאת היא נראתה לי החביבה והנדיבה שבבני האדם. היא טיפלה במדאם פרנקנשטיין, דודתי, במחלתה האחרונה, בחיבה ובקפידה הגדולות ביותר ואחר כך טיפלה באמה שלה במחלה ממושכת, באופן שעורר את הערצת כל מי שהכיר אותה, ואחרי זה גרה שוב בבית דודי, שם הייתה אהובה על כל המשפחה. היא הייתה קשורה בחום לילד שמת עכשיו והתנהגה כלפיו כמו אם אוהבת ביותר. מצדי, אינני מהססת לומר שלמרות כל הראיות שהובאו נגדה, אני מאמינה וסומכת על חפותה המושלמת. לא היה לה שום פיתוי למעשה כזה; לגבי הקישוט שעליו נשענת ההוכחה העיקרית, אילו השתוקקה אליו ברצינות, הייתי נותנת לה אותו ברצון, כל כך אני מעריכה ומוקירה אותה."
מלמול של הסכמה בא אחרי פנייתה הפשוטה והחזקה של אליזבת, אבל הוא עורר בגלל התערבותה הנדיבה, ולא לטובת ז'וסטין המסכנה, שעליה הופנה זעם הציבור בעוצמה מחודשת, שהאשים אותה בכפיות הטובה השחורה ביותר. היא עצמה בכתה כשאליזבת דיברה, אבל לא ענתה. סערתי וייסוריי שלי היו קיצוניים במשך כל המשפט. האמנתי בחפותה; ידעתי אותה. האם השד שרצח (לא פקפקתי בזה אף לרגע) את אחי גם הסגיר בשעשועו השטני את החפה מפשע למוות ולחרפה? לא יכולתי לשאת את אימת מצבי, וכשהבחנתי שקול העם ופני השופטים כבר הרשיעו את קורבני האומללה, מיהרתי החוצה מבית המשפט בייסורים. עינוייה של הנאשמת לא השתוו לשלי; היא נתמכה בחפותה, אבל ניבי החרטה קרעו את חזי ולא הרפו מאחיזתם.
עברתי לילה של אומללות טהורה. בבוקר הלכתי לבית המשפט; שפתיי וגרוני היו צחיחים. לא העזתי לשאול את השאלה הגורלית, אבל הכירו אותי, והפקיד ניחש את סיבת ביקורי. פתקי ההצבעה הוטלו; כולם היו שחורים, וז'וסטין הורשעה.
אינני יכול להתיימר לתאר מה הרגשתי אז. חוויתי קודם תחושות של אימה, והשתדלתי להעניק להן ביטויים הולמים, אבל מילים אינן יכולות להעביר מושג על הייאוש המחליא את הלב שסבלתי אז. האדם שפניתי אליו הוסיף שז'וסטין כבר הודתה באשמתה. "הראיה הזאת," העיר, "כמעט לא נדרשה במקרה בולט כל כך, אבל אני שמח בה, ולמעשה, אף אחד משופטינו אינו אוהב להרשיע פושע על סמך ראיות נסיבתיות, מכריעות ככל שיהיו."
זו הייתה ידיעה מוזרה ובלתי צפויה; מה יכולה הייתה להיות משמעותה? האם עיניי הטעו אותי? והאם הייתי באמת משוגע כפי שכל העולם יאמין שאני אם אגלה את מושא חשדותיי? מיהרתי לחזור הביתה, ואליזבת דרשה בלהיטות את התוצאה.
"בת דודתי," עניתי, "זה הוכרע כפי שאולי ציפית; כל השופטים מעדיפים שעשרה חפים מפשע יסבלו מאשר שאשם אחד יימלט. אבל היא הודתה."
זו הייתה מכה קשה לאליזבת המסכנה, שסמכה בתוקף על חפותה של ז'וסטין. "אבוי!" אמרה. "איך אאמין עוד אי פעם בטוב האנושי? ז'וסטין, שאהבתי והערכתי כאחותי, איך יכלה ללבוש את חיוכי התום האלה רק כדי לבגוד? עיניה העדינות נראו בלתי מסוגלות לשום חומרה או ערמה, ובכל זאת היא ביצעה רצח."
זמן קצר אחר כך שמענו שהקורבן המסכנה הביעה רצון לראות את בת דודתי. אבי רצה שלא תלך אבל אמר שהוא משאיר זאת לשיקול דעתה ולרגשותיה להחליט. "כן," אמרה אליזבת, "אלך, אף שהיא אשמה; ואתה, ויקטור, תלווה אותי; אינני יכולה ללכת לבד." הרעיון של הביקור הזה היה עינוי בשבילי, ובכל זאת לא יכולתי לסרב.
נכנסנו לתא הכלא הקודר וראינו את ז'וסטין יושבת על קצת קש בקצה הרחוק; ידיה היו אזוקות, וראשה נח על ברכיה. היא קמה כשראתה אותנו נכנסים, וכשנשארנו לבד איתה, השליכה את עצמה לרגלי אליזבת, בוכה במרירות. בת דודתי בכתה גם היא.
"הו, ז'וסטין!" אמרה. "למה גזלת ממני את נחמתי האחרונה? סמכתי על חפותך, ואף שהייתי אז אומללה מאוד, לא הייתי אומללה כמו שאני עכשיו."
"וגם את מאמינה שאני רעה כל כך, כל כך? גם את מצטרפת לאויביי לרסק אותי, להרשיע אותי כרוצחת?" קולה נחנק ביבבות.
"קומי, נערה מסכנה שלי," אמרה אליזבת; "למה את כורעת, אם את חפה מפשע? אינני אחת מאויבייך, האמנתי שאת חפה, למרות כל ראיה, עד ששמעתי שאת עצמך הצהרת על אשמתך. הדיווח הזה, את אומרת, כוזב; ותהיי בטוחה, ז'וסטין היקרה, ששום דבר לא יכול לערער את אמוני בך אף לרגע, מלבד הודאתך שלך."
"אכן הודיתי, אבל הודיתי בשקר. הודיתי, כדי שאוכל לקבל מחילה; אבל עכשיו השקר הזה מכביד על לבי יותר מכל חטאיי האחרים. אלוהי השמים יסלח לי! מאז שהורשעתי, המוודה שלי צר עליי; הוא איים והפחיד, עד שכמעט התחלתי לחשוב שאני המפלצת שאמר שאני. הוא איים בנידוי ובאש הגיהינום ברגעיי האחרונים אם אמשיך להתעקש. גברתי היקרה, לא היה לי איש לתמוך בי; כולם ראו בי אומללה שנגזרו עליה חרפה ואבדון. מה יכולתי לעשות? בשעה רעה חתמתי על שקר; ורק עכשיו אני אומללה באמת."
היא עצרה, בוכה, ואז המשיכה, "חשבתי באימה, גברתי המתוקה, שאת תאמיני שז'וסטין שלך, שדודתך המבורכת כיבדה כל כך, ושאת אהבת, היא יצור מסוגל לפשע שאיש מלבד השטן עצמו לא יכול היה לבצע. ויליאם היקר! ילד מבורך יקר מכול! עוד מעט אראה אותך שוב בשמים, שם נהיה כולנו מאושרים; וזה מנחם אותי, כשאני הולכת לסבול חרפה ומוות."
"הו, ז'וסטין! סלחי לי על שלרגע אחד חשדתי בך. למה הודית? אבל אל תתאבלי, נערה יקרה. אל תפחדי. אני אכריז, אני אוכיח את חפותך. אמיס את לבבות האבן של אויבייך בדמעותיי ובתפילותיי. את לא תמותי! את, חברת משחקיי, רעותי, אחותי, תגווע על הגרדום! לא! לא! לעולם לא אוכל לשרוד אסון נורא כל כך."
ז'וסטין הנידה בראשה בעצב. "אינני פוחדת למות," אמרה; "הכאב הזה חלף. אלוהים מרומם את חולשתי ונותן לי אומץ לשאת את הגרוע מכול. אני עוזבת עולם עצוב ומר; ואם תזכרי אותי ותחשבי עליי כעל אחת שהורשעה שלא בצדק, אני משלימה עם הגורל המחכה לי. למדי ממני, גברתי היקרה, להיכנע בסבלנות לרצון השמים!"
במהלך השיחה הזאת נסוגותי לפינת חדר הכלא, שם יכולתי להסתיר את הייסורים המחרידים שאחזו בי. ייאוש! מי העז לדבר על זה? הקורבן המסכנה, שלמחרת עמדה לעבור את הגבול הנורא שבין חיים למוות, לא הרגישה, כמוני, ייסורים עמוקים ומרים כאלה. חרקתי שיניים וטחנתי אותן זו בזו, משמיע אנקה שבאה מעמקי נפשי. ז'וסטין נרתעה. כשראתה מי זה, ניגשה אליי ואמרה, "אדוני היקר, אתה טוב מאוד לבקר אותי; אתה, אני מקווה, אינך מאמין שאני אשמה?"
לא יכולתי לענות. "לא, ז'וסטין," אמרה אליזבת; "הוא משוכנע בחפותך יותר משהייתי אני, כי אפילו כששמע שהודית, הוא לא האמין לזה."
"אני מודה לו באמת. ברגעים האחרונים האלה אני מרגישה את הכרת התודה הכנה ביותר כלפי אלה שחושבים עליי בחסד. כמה מתוקה חיבתם של אחרים לאומללה כמוני! היא מסירה יותר ממחצית אסוני, ואני מרגישה כאילו אוכל למות בשלום עכשיו כשחפותי מוכרת בידייך, גברתי היקרה, ובידי בן דודך."
כך ניסתה הסובלת המסכנה לנחם אחרים ואת עצמה. היא אכן השיגה את ההשלמה שרצתה. אבל אני, הרוצח האמיתי, הרגשתי את התולעת שאינה מתה לעולם חיה בחזי, שלא הרשתה שום תקווה או נחמה. גם אליזבת בכתה והייתה אומללה, אבל גם אומללותה הייתה אומללות התום, שכמו ענן העובר על הירח היפה, מסתיר לזמן מה אבל אינו יכול להכתים את זוהרו. ייסורים וייאוש חדרו לליבת לבי; נשאתי בתוכי גיהינום ששום דבר לא יכול היה לכבות. נשארנו כמה שעות עם ז'וסטין, ורק בקושי רב יכלה אליזבת לקרוע את עצמה משם. "הלוואי," קראה, "שהייתי מתה איתך; אינני יכולה לחיות בעולם האומללות הזה."
ז'וסטין לבשה מראה של עליזות, בעודה מדכאת בקושי את דמעותיה המרות. היא חיבקה את אליזבת ואמרה בקול של רגש מדוכא למחצה, "שלום, גברת מתוקה, אליזבת היקרה מכול, ידידתי האהובה והיחידה; השמים, בטובם, יברכו וישמרו אותך; יהי זה האסון האחרון שתסבלי אי פעם! חיי, והיי מאושרת, ועשי אחרים מאושרים."
ולמחרת ז'וסטין מתה. רהיטותה קורעת הלב של אליזבת לא הצליחה להזיז את השופטים משכנועם המיושב באשמת הסובלת הקדושה. פניותיי הנלהבות והזועמות אבדו עליהם. וכשקיבלתי את תשובותיהם הקרות ושמעתי את ההיגיון הקשה וחסר הרגש של האנשים האלה, ההודאה שתכננתי מתה על שפתיי. כך יכולתי להכריז על עצמי כמשוגע, אבל לא לבטל את גזר הדין שנגזר על קורבני האומללה. היא נספתה על הגרדום כרוצחת!
מעינויי לבי שלי, פניתי להתבונן בצערה העמוק והאילם של אליזבת שלי. גם זה היה מעשה ידיי! וצערו של אבי, ושממת הבית הזה שזה לא כבר חייך כל כך, הכול היה מעשה ידיי הארורות שלוש פעמים! אתם בוכים, אומללים, אבל אלה אינן דמעותיכם האחרונות! שוב תרימו את קינת האבל, וקול נהייתכם יישמע שוב ושוב! פרנקנשטיין, בנכם, קרובכם, חברכם המוקדם והאהוב כל כך; זה שהיה מוציא כל טיפת דם חיונית למענכם, שאין לו מחשבה או תחושת שמחה אלא אם היא משתקפת גם בפניכם היקרות, שהיה ממלא את האוויר בברכות ומבלה את חייו בשירותכם: הוא מצווה עליכם לבכות, לשפוך דמעות לאין מספר; מאושר מעבר לתקוותיו, אם כך יסתפק הגורל שאינו מתרצה, ואם ההרס ייעצר לפני ששלוות הקבר תבוא במקום ייסוריכם העצובים!
כך דיברה נפשי המתנבאת, כשקרוע בחרטה, באימה ובייאוש, ראיתי את אלה שאהבתי מבזבזים צער לשווא על קבריהם של ויליאם וז'וסטין, הקורבנות האומללים הראשונים של אמנויותיי הלא מקודשות.