שום דבר אינו מכאיב יותר לנפש האדם מאשר, אחרי שהרגשות הוסערו ברצף מהיר של מאורעות, השקט המת של חוסר המעש והוודאות שבא אחריו ושולל מן הנפש גם תקווה וגם פחד. ז'וסטין מתה, היא נחה, ואני הייתי חי. הדם זרם בחופשיות בעורקיי, אבל משקל של ייאוש וחרטה העיק על לבי ששום דבר לא יכול היה להסירו. השינה ברחה מעיניי; נדדתי כמו רוח רעה, כי עשיתי מעשי רשע נוראים מעבר לכל תיאור, ועוד, הרבה עוד (שכנעתי את עצמי) עוד היו לבוא. ובכל זאת לבי גלש בחסד ובאהבת הטוב. התחלתי את החיים בכוונות נדיבות וצמאתי לרגע שבו אשים אותן במעשה ואעשה את עצמי מועיל לבני מיני. עכשיו הכול נשחת; במקום שלוות המצפון שהרשתה לי להביט לאחור על העבר בשביעות רצון עצמית, ומשם לאסוף הבטחה לתקוות חדשות, אחזו בי חרטה ותחושת אשמה, שסחפו אותי לגיהינום של עינויים עזים שאין שפה יכולה לתאר.
מצב רוח זה כרסם בבריאותי, שאולי מעולם לא החלימה לגמרי מן הזעזוע הראשון שספגה. נמנעתי מפני אדם; כל קול של שמחה או שביעות רצון היה עינוי בשבילי; הבדידות הייתה נחמתי היחידה: בדידות עמוקה, אפלה, דמוית מוות.
אבי הבחין בכאב בשינוי הניכר במזגי ובהרגליי והשתדל בטיעונים שהסיק מרגשות מצפונו השליו וחייו חפי הפשע לעורר בי עוז רוח ולהעיר בי את האומץ לפזר את הענן האפל שריחף מעליי. "האם אתה חושב, ויקטור," אמר, "שגם אני אינני סובל? איש לא יכול לאהוב ילד יותר משאהבתי את אחיך": דמעות עלו בעיניו כשדיבר: "אבל האם אין זו חובה כלפי השורדים שנימנע מלהגדיל את אומללותם במראה של צער מופרז? זו גם חובה כלפי עצמך, כי עצב מוגזם מונע השתפרות או הנאה, או אפילו מילוי התועלת היומיומית, שבלעדיה שום אדם אינו ראוי לחברה."
העצה הזאת, אף שהייתה טובה, לא התאימה כלל למקרה שלי; הייתי הראשון להסתיר את צערי ולנחם את חבריי אילו החרטה לא עירבבה את מרירותה, והאימה את בהלתה, עם תחושותיי האחרות. עכשיו יכולתי רק לענות לאבי במבט של ייאוש ולהשתדל להסתתר מעיניו.
בערך בזמן הזה פרשנו לביתנו בבלריב. השינוי הזה היה נעים לי במיוחד. סגירת השערים בקביעות בשעה עשר וחוסר האפשרות להישאר באגם אחרי השעה הזאת עשו את מגורינו בתוך חומות ז'נבה מייגעים מאוד בשבילי. עכשיו הייתי חופשי. לעתים קרובות, אחרי ששאר המשפחה פרשה ללילה, לקחתי את הסירה וביליתי שעות רבות על המים. לפעמים, במפרשים פרושים, נישאתי ברוח; ולפעמים, אחרי שחתרתי לאמצע האגם, השארתי את הסירה ללכת בדרכה שלה והתמסרתי להרהוריי האומללים. לעתים קרובות התפתיתי, כשהכול היה בשלום סביבי, ואני הדבר הלא שקט היחיד שנדד בחוסר מנוחה בנוף יפה ושמימי כל כך: אם אוציא איזה עטלף, או את הצפרדעים, שקרקורן הצורם והמקוטע נשמע רק כשהתקרבתי לחוף: לעתים קרובות, אני אומר, התפתיתי לצלול לאגם הדומם, שהמים ייסגרו עליי ועל אסונותיי לעולם. אבל נעצרתי, כשחשבתי על אליזבת הגיבורה והסובלת, שאהבתי ברוך, ושקיומה היה קשור בשלי. חשבתי גם על אבי ועל אחי השורד; האם בעריקתי השפלה אשאיר אותם חשופים וחסרי הגנה לרשעתו של השד ששחררתי ביניהם?
ברגעים האלה בכיתי במרירות והשתוקקתי ששלום יחזור לבקר את רוחי רק כדי שאוכל להעניק להם נחמה ואושר. אבל זה לא יכול היה להיות. החרטה כיבתה כל תקווה. הייתי מחולל רעות שאין לשנותן, וחייתי בפחד יומיומי פן המפלצת שבראתי תעשה רשעות חדשה כלשהי. הייתה לי תחושה עמומה שלא הכול נגמר ושהוא עוד יבצע איזה פשע בולט, שבגודל זוועתו כמעט ימחק את זיכרון העבר. תמיד היה מקום לפחד כל עוד משהו שאהבתי נשאר. את תיעובי כלפי השד הזה אי אפשר לתפוס. כשחשבתי עליו חרקתי שיניים, עיניי בערו, והשתוקקתי בלהט לכבות את החיים שהענקתי בקלות דעת כזאת. כשהרהרתי בפשעיו וברשעתו, שנאתי ונקמתי פרצו כל גבולות המידה. הייתי עולה לרגל לפסגה הגבוהה ביותר של האנדים, אילו יכולתי, כשאהיה שם, להשליך אותו לתחתיתם. רציתי לראות אותו שוב, כדי שאוכל לשפוך את מלוא התיעוב על ראשו ולנקום את מותם של ויליאם וז'וסטין.
ביתנו היה בית אבל. בריאותו של אבי התערערה עמוקות מאימת המאורעות האחרונים. אליזבת הייתה עצובה ומיואשת; היא כבר לא התענגה על עיסוקיה הרגילים; כל הנאה נראתה לה חילול קודש כלפי המתים; צער ודמעות נצחיים חשבה אז שהם המס הצודק שעליה לשלם לתום שהושחת והושמד כך. היא כבר לא הייתה היצור המאושר ההוא שבנעורים מוקדמים יותר נדד איתי על גדות האגם ודיבר באקסטזה על סיכויינו העתידיים. הראשון מאותם צערים הנשלחים כדי לגמול אותנו מן הארץ ביקר אותה, והשפעתו המעמעמת כיבתה את חיוכיה היקרים ביותר.
"כשאני מהרהרת, בן דודי היקר," אמרה, "במותה האומלל של ז'וסטין מוריץ, אינני רואה עוד את העולם ואת מעשיו כפי שנראו לי קודם. קודם, ראיתי בדיווחים על חטא ועוול שקראתי בספרים או שמעתי מאחרים סיפורים מימים עתיקים או רעות מדומות; לפחות הם היו רחוקים ומוכרים יותר לשכל מאשר לדמיון; אבל עכשיו האומללות הגיעה הביתה, ובני האדם נראים לי כמפלצות הצמאות זו לדמה של זו. ובכל זאת אני בוודאי לא צודקת. כולם האמינו שהנערה המסכנה ההיא אשמה; ואילו הייתה יכולה לבצע את הפשע שבגללו סבלה, בוודאי הייתה המושחתת שבבני האדם. בשביל כמה תכשיטים, לרצוח את בנו של מיטיבה וידידה, ילד שהיא טיפלה בו מלידתו, ונראתה אוהבת אותו כאילו היה שלה! לא יכולתי להסכים למותו של שום בן אדם, אבל בוודאי הייתי חושבת יצור כזה לא ראוי להישאר בחברת בני האדם. אבל היא הייתה חפה מפשע. אני יודעת, אני מרגישה שהיא הייתה חפה מפשע; אתה באותה דעה, וזה מחזק אותי. אבוי! ויקטור, כשהשקר יכול להיראות כל כך כמו האמת, מי יכול להבטיח לעצמו אושר ודאי? אני מרגישה כאילו אני הולכת על שפת תהום, שאליה נדחקים אלפים ומשתדלים להפיל אותי לתהום. ויליאם וז'וסטין נרצחו, והרוצח נמלט; הוא מסתובב בעולם חופשי, ואולי מכובד. אבל גם אילו נגזר עליי לסבול על הגרדום על אותם פשעים, לא הייתי מתחלפת במקום עם אומלל כזה."
הקשבתי לדברים האלה בייסורים הקיצוניים ביותר. אני, לא במעשה, אבל בפועל, הייתי הרוצח האמיתי. אליזבת קראה את ייסוריי בפניי, ובחסד לקחה את ידי, אמרה, "ידידי היקר מכול, אתה חייב להירגע. המאורעות האלה השפיעו עליי, אלוהים יודע כמה עמוק; אבל אני לא אומללה כמוך. יש הבעה של ייאוש, ולפעמים של נקמה, בפניך שגורמת לי לרעוד. ויקטור היקר, גרש את התשוקות האפלות האלה. זכור את החברים סביבך, שמרכזים בך את כל תקוותיהם. האם איבדנו את הכוח לעשות אותך מאושר? אה! כל עוד אנחנו אוהבים, כל עוד אנחנו נאמנים זה לזה, כאן בארץ השלום והיופי הזאת, ארץ מולדתך, אנחנו יכולים לקצור כל ברכה שלווה: מה יכול להפריע לשלוותנו?"
והאם מילים כאלה מזו שהוקרתי בחיבה לפני כל מתנה אחרת של המזל לא יכלו להספיק כדי לגרש את השד שארב בלבי? אפילו כשדיברה התקרבתי אליה, כמו באימה, פן ברגע זה ממש המשחית קרוב כדי לגזול אותה ממני.
כך לא רוך הידידות, לא יופי הארץ, ולא של השמים, יכלו לגאול את נפשי מצער; הטונים עצמם של האהבה לא הועילו. הייתי מוקף בענן ששום השפעה מיטיבה לא יכלה לחדור. האייל הפצוע הגורר את איבריו המתעלפים אל סבך שלא נדרך, שם להביט בחץ שפילח אותו, ולמות, היה רק דמות שלי.
לפעמים יכולתי להתמודד עם הייאוש הקודר שהכריע אותי, אבל לפעמים סופות התשוקות של נפשי דחפו אותי לבקש, בפעילות גופנית ובשינוי מקום, הקלה כלשהי מתחושותיי הבלתי נסבלות. היה זה בהתקף כזה שעזבתי פתאום את ביתי, והפניתי את צעדיי לעבר עמקי האלפים הקרובים, ביקשתי בהדר, בנצחיות של נופים כאלה, לשכוח את עצמי ואת צערי החולף, כי אנושי הוא. נדודיי כוונו לעבר עמק שאמוני. ביקרתי בו לעתים קרובות בילדותי. שש שנים עברו מאז: הייתי חורבה, אבל שום דבר לא השתנה בנופים הפראיים והנצחיים ההם.
את החלק הראשון של מסעי עשיתי על סוס. אחר כך שכרתי פרד, כבטוח יותר ברגליו ופחות עלול להיפגע בדרכים המחוספסות האלה. מזג האוויר היה נאה; היה בערך אמצע חודש אוגוסט, כמעט חודשיים אחרי מותה של ז'וסטין, התקופה האומללה ההיא שממנה תיארכתי את כל צערי. המשקל על רוחי הוקל במידה מורגשת כשצללתי עמוק יותר בערוץ הארב. ההרים והתהומות העצומים שהיו תלויים מעליי מכל צד, קול הנהר המשתולל בין הסלעים, ונפץ המפלים מסביב דיברו על כוח אדיר ככל-יכולת: וחדלתי לפחד או להתכופף לפני כל ישות פחות כל-יכולה מזו שבראה ושלטה ביסודות, המוצגים כאן בדמותם המפחידה ביותר. ובכל זאת, ככל שעליתי גבוה יותר, העמק לבש אופי מפואר ומדהים יותר. טירות הרוסות התלויות על תהומות של הרי אורן, הארב הסוער, ובקתות מציצות פה ושם מבין העצים יצרו נוף ביופי יוצא דופן. אבל הוא הוגדל ונעשה נשגב בידי האלפים האדירים, שפירמידות וכיפות לבנות ובוהקות שלהם התנשאו מעל הכול, כאילו הן שייכות לארץ אחרת, משכנות של גזע אחר של יצורים.
עברתי את גשר פליסייה, שם הערוץ, שהנהר יוצר, נפתח לפניי, והתחלתי לעלות בהר התלוי מעליו. זמן קצר אחר כך נכנסתי לעמק שאמוני. העמק הזה מופלא ונשגב יותר, אבל לא יפה וציורי כמו זה של סרבו, שבו זה עתה עברתי. ההרים הגבוהים והמושלגים היו גבולותיו המיידיים, אבל לא ראיתי עוד טירות הרוסות ושדות פוריים. קרחונים עצומים התקרבו לדרך; שמעתי את רעם הגלגול של המפולת הנופלת וסימנתי את עשן מעברה. המון בלאן, המון בלאן העליון והמפואר, התרומם מן הצוקים המחודדים שמסביב, וכיפתו האדירה השקיפה על העמק.
תחושת הנאה מעקצצת ואבודה זמן רב באה עליי לעתים קרובות במהלך המסע הזה. איזו פנייה בדרך, איזה מראה חדש שנקלט וזוהה פתאום, הזכירו לי ימים שעברו, ונקשרו בעליזות קלת הלב של הילדות. הרוחות עצמן לחשו בטונים מרגיעים, והטבע האימהי ציווה עליי לא לבכות עוד. אז שוב ההשפעה הטובה חדלה לפעול: מצאתי את עצמי כבול שוב לצער ומתמסר לכל אומללות ההרהור. אז דרבנתי את בהמתי, משתדל לשכוח כך את העולם, את פחדיי, ויותר מכול, את עצמי: או, בדרך נואשת יותר, ירדתי והשלכתי את עצמי על הדשא, מוכרע באימה ובייאוש.
לבסוף הגעתי לכפר שאמוני. תשישות באה אחרי העייפות הקיצונית של גוף ונפש שסבלתי. לזמן קצר נשארתי ליד החלון מתבונן בברקים החיוורים ששיחקו מעל המון בלאן ומקשיב לשצף הארב, שהמשיך בדרכו הרועשת למטה. אותם קולות מרדימים פעלו כשיר ערש לתחושותיי החדות מדי; כשהנחתי את ראשי על הכר, השינה זחלה עליי; הרגשתי אותה כשבאה ובירכתי את נותן השכחה.