ביליתי את היום הבא בשיטוט בעמק. עמדתי ליד מקורות הארוורון, העולים מקרחון, המתקדם בצעד איטי מפסגת הגבעות לחסום את העמק. הצלעות התלולות של הרים עצומים היו לפניי; קיר הקרח של הקרחון היה תלוי מעליי; כמה אורנים מנופצים היו פזורים מסביב; והשתיקה החגיגית של אולם הכבוד המפואר הזה של הטבע הקיסרי הופרה רק בגלים הרועשים או בנפילת איזה שבר עצום, קול הרעם של המפולת או הפצפוץ, המהדהד לאורך ההרים, של הקרח המצטבר, שבפעולה השקטה של חוקים בלתי משתנים נקרע ונבקע מדי פעם, כאילו היה רק צעצוע בידיהם. הנופים הנשגבים והמפוארים האלה העניקו לי את הנחמה הגדולה ביותר שהייתי מסוגל לקבל. הם רוממו אותי מכל קטנות של רגש, ואף שלא הסירו את צערי, הם הכניעו והרגיעו אותו. במידה מסוימת, גם, הם הסיטו את מחשבתי מן המחשבות שעליהן דגרה בחודש האחרון. פרשתי לנוח בלילה; תרדמתי, כביכול, שורתה ונשמרה בידי אסופת הצורות הגדולות שהתבוננתי בהן במשך היום. הן התקבצו סביבי; פסגת ההר המושלגת והלא מוכתמת, הצריח הנוצץ, יערות האורן, והערוץ החשוף והמחוספס, הנשר, הדואה בין העננים: כולם התאספו סביבי וציוו עליי להיות בשלום.
לאן ברחו כשהתעוררתי למחרת בבוקר? כל מה שמרומם את הנפש ברח עם השינה, ועצבות אפלה העיבה על כל מחשבה. הגשם ניתך בשטפונות, וערפילים סמיכים הסתירו את פסגות ההרים, כך שאפילו לא ראיתי את פני הידידים האדירים ההם. ובכל זאת אחדור את צעיף הערפל שלהם ואחפש אותם במקלטיהם המעוננים. מה היו גשם וסערה בשבילי? הפרד שלי הובא לדלת, והחלטתי לעלות לפסגת המונטנוור. נזכרתי בהשפעה שמראה הקרחון האדיר והנע תמיד השאיר על רוחי כשראיתי אותו לראשונה. הוא מילא אותי אז באקסטזה נשגבת שנתנה כנפיים לנפש והרשתה לה להמריא מן העולם האפל אל אור ושמחה. מראה הנורא והמלכותי בטבע תמיד השפיע עליי להחגיג את רוחי ולגרום לי לשכוח את דאגות החיים החולפות. החלטתי ללכת בלי מדריך, כי הכרתי היטב את השביל, ונוכחותו של אחר הייתה הורסת את הגדולה הבודדה של הנוף.
העלייה תלולה, אבל השביל חצוב בפיתולים קצרים ורצופים, המאפשרים להתגבר על אנכיות ההר. זה נוף שומם עד אימה. באלף מקומות אפשר להבחין בעקבות מפולת החורף, שבהם עצים שוכבים שבורים ופזורים על האדמה, חלקם מושמדים לגמרי, אחרים כפופים, נשענים על הסלעים הבולטים של ההר או לרוחב על עצים אחרים. השביל, כשעולים גבוה יותר, נחצה בערוצי שלג, שבמורדם מתגלגלות אבנים מלמעלה בלי הרף; אחד מהם מסוכן במיוחד, כי הקול הקל ביותר, כמו אפילו דיבור בקול רם, מייצר זעזוע אוויר המספיק כדי להמיט הרס על ראש הדובר. האורנים אינם גבוהים או שופעים, אבל הם קודרים ומוסיפים אווירה של חומרה לנוף. הבטתי בעמק למטה; ערפילים עצומים עלו מן הנהרות שזרמו בו והתפתלו בזרים עבים סביב ההרים שממול, שפסגותיהם הוסתרו בעננים האחידים, בעוד גשם ניתך מן השמים האפלים והוסיף לרושם העצוב שקיבלתי מן הדברים סביבי. אבוי! מדוע האדם מתפאר ברגישויות עליונות על אלה הניכרות בבהמה; זה רק עושה אותו ליצור תלוי יותר. אילו דחפינו היו מוגבלים לרעב, לצמא ולתשוקה, היינו כמעט חופשיים; אבל עכשיו אנו מונעים בכל רוח הנושבת ובמילה מקרית או במראה שהמילה הזאת עשויה להעביר לנו.
אנו נחים; לחלום יש כוח להרעיל את השינה.
אנו קמים; מחשבה נודדת אחת מטמאת את היום.
אנו מרגישים, הוגים או מנמקים; צוחקים או בוכים,
מחבקים צער אהוב, או משליכים את דאגותינו;
זה אותו דבר: כי, בין שמחה ובין עצב,
דרך יציאתה עדיין פתוחה.
אתמולו של אדם אולי לעולם לא יהיה כמחרתו;
שום דבר לא יעמוד מלבד ההשתנות!
השעה הייתה קרוב לצהריים כשהגעתי לראש העלייה. זמן מה ישבתי על הסלע המשקיף על ים הקרח. ערפל כיסה גם אותו וגם את ההרים שמסביב. עד מהרה משב רוח פיזר את הענן, וירדתי אל הקרחון. פני השטח לא אחידים מאוד, עולים כמו גלי ים סוער, יורדים נמוך, ומשובצים בסדקים השוקעים עמוק. שדה הקרח רחב כמעט חמישה קילומטרים, אבל ביליתי כמעט שעתיים בחצייתו. ההר שממול הוא סלע אנכי חשוף. מן הצד שבו עמדתי עכשיו המונטנוור היה בדיוק ממול, במרחק חמישה קילומטרים; ומעליו התנשא המון בלאן, בהוד מלכות נורא. נשארתי בגומחה של הסלע, מביט בנוף הנפלא והמדהים הזה. הים, או יותר נכון הנהר העצום של קרח, התפתל בין ההרים התלויים בו, שפסגותיהם האווריריות ריחפו מעל נקיקיו. צריחיהם הקפואים והנוצצים זרחו באור השמש מעל העננים. לבי, שהיה קודם עצוב, התנפח עכשיו במשהו דומה לשמחה; קראתי, "רוחות נודדות, אם אכן אתן נודדות, ואינכן נחות במיטותיכן הצרות, הרשו לי את האושר הקלוש הזה, או קחו אותי, כחברכן, הרחק משמחות החיים."
כשאמרתי זאת ראיתי פתאום דמות של אדם, במרחק מה, מתקדמת לעברי במהירות על-אנושית. היא קיפצה מעל הבקיעים בקרח, שביניהם הלכתי בזהירות; גם קומתה, כשהתקרבה, נראתה עולה על זו של אדם. נבהלתי; ערפל עלה על עיניי, והרגשתי חולשה אוחזת בי, אבל התאוששתי מהר ברוח הקרה של ההרים. הבחנתי, כשהצורה התקרבה (מראה אדיר ומתועב!) שזה האומלל שבראתי. רעדתי מזעם ומאימה, והחלטתי לחכות לגישתו ואז להתגושש איתו בקרב מוות. הוא התקרב; פניו הביעו ייסורים מרים, משולבים בבוז ובזדון, בעוד כיעורם הלא ארצי עשה אותם כמעט נוראים מכדי עין אדם. אבל בקושי הבחנתי בזה; זעם ושנאה שללו ממני בהתחלה את הדיבור, והתאוששתי רק כדי להציף אותו במילים המביעות תיעוב ובוז זועמים.
"שטן," קראתי, "אתה מעז להתקרב אליי? ואינך פוחד מנקמת זרועי העזה על ראשך האומלל? הסתלק, חרק נתעב! או יותר נכון, הישאר, כדי שאוכל לרמוס אותך לעפר! והו! אילו יכולתי, בכיבוי קיומך האומלל, להחזיר את הקורבנות שרצחת בשטניות כזאת!"
"ציפיתי לקבלת הפנים הזאת," אמר השד. "כל בני האדם שונאים את האומלל; כמה, אם כן, עליי להיות שנוא, שאני אומלל מעבר לכל דבר חי! ובכל זאת אתה, בוראי, מתעב ובועט בי, ברייתך, שאתה קשור אליה בקשרים שאפשר להתירם רק בהשמדת אחד מאיתנו. אתה מתכוון להרוג אותי. איך אתה מעז להשתעשע כך בחיים? עשה את חובתך כלפיי, ואני אעשה את שלי כלפיך וכלפי שאר האנושות. אם תיענה לתנאיי, אניח להם ולך בשלום; אבל אם תסרב, אמלא את לוע המוות, עד שיתמלא בדם חבריך הנותרים."
"מפלצת מתועבת! שד שכמותך! עינויי הגיהינום הם נקמה מתונה מדי על פשעיך. שטן אומלל! אתה מוכיח אותי על בריאתך, בוא, אם כן, כדי שאכבה את הניצוץ שהענקתי ברשלנות כזאת."
זעמי היה ללא גבול; זינקתי עליו, מונע בכל הרגשות שיכולים לחמש יצור אחד נגד קיומו של אחר.
הוא התחמק ממני בקלות ואמר,
"הירגע! אני מפציר בך לשמוע אותי לפני שתשפוך את שנאתך על ראשי המוקדש. האם לא סבלתי מספיק, שאתה מבקש להגדיל את אומללותי? החיים, אף שאולי הם רק צבירה של ייסורים, יקרים לי, ואגן עליהם. זכור, עשית אותי חזק ממך; קומתי עולה על שלך, מפרקיי גמישים יותר. אבל לא אתפתה להעמיד את עצמי מולך. אני ברייתך, ואהיה אפילו עדין וצייתן לאדוני ולמלכי הטבעי אם גם אתה תמלא את חלקך, שאתה חב לי. הו, פרנקנשטיין, אל תהיה צודק כלפי כל אחר ותרמוס רק אותי, שלי מגיע יותר מכול צדקך, ואפילו רחמיך וחיבתך. זכור שאני ברייתך; הייתי צריך להיות האדם שלך, אבל אני יותר המלאך הנופל, שאתה מגרש משמחה בלי שום חטא. בכל מקום אני רואה אושר, שממנו אני לבדי מורחק בלי תקנה. הייתי נדיב וטוב; האומללות עשתה אותי לשד. עשה אותי מאושר, ואהיה שוב בעל מידות טובות."
"הסתלק! לא אשמע אותך. לא יכולה להיות שום שותפות בינך לביני; אנחנו אויבים. הסתלק, או שננסה את כוחנו בקרב, שבו אחד חייב ליפול."
"איך אוכל להזיז אותך? האם שום תחנונים לא יגרמו לך להפנות עין טובה אל ברייתך, המתחננת לטובך ולחמלתך? האמן לי, פרנקנשטיין, הייתי נדיב; נפשי להטה באהבה ובאנושיות; אבל האם אינני לבד, לבד באומללות? אתה, בוראי, מתעב אותי; איזו תקווה אוכל לאסוף מבני מינך, שאינם חבים לי דבר? הם בועטים בי ושונאים אותי. ההרים השוממים והקרחונים העגומים הם מקלטי. נדדתי כאן ימים רבים; מערות הקרח, שרק מהן אינני פוחד, הן משכן לי, והיחיד שהאדם אינו מקנא בו. את השמים הקודרים האלה אני מברך, כי הם טובים אליי יותר מבני מינך. אילו המון האנושות ידע על קיומי, הם היו עושים כמוך, ומתחמשים להשמדתי. האם לא אשנא אז את אלה שמתעבים אותי? לא אשמור שום הסכם עם אויביי. אני אומלל, והם ישתתפו באומללותי. ובכל זאת בכוחך לפצות אותי, ולהציל אותם מרעה שנשאר רק לך לעשות אותה גדולה כל כך, שלא רק אתה ומשפחתך, אלא אלפים אחרים, ייבלעו בסופות זעמה. תן לחמלתך להתעורר, ואל תבוז לי. הקשב לסיפורי; כשתשמע אותו, נטוש אותי או רחם עליי, כפי שתשפוט שאני ראוי. אבל שמע אותי. לאשמים מותר, לפי חוקי האדם, עקובים מדם ככל שהם, לדבר בהגנתם לפני שהם מורשעים. הקשב לי, פרנקנשטיין. אתה מאשים אותי ברצח, ובכל זאת היית, במצפון מרוצה, משמיד את ברייתך שלך. הו, הללו את צדקו הנצחי של האדם! ובכל זאת אינני מבקש ממך לחוס עליי; הקשב לי, ואז, אם תוכל, ואם תרצה, השמד את מעשה ידיך."
"מדוע אתה מעלה בזיכרוני," השבתי, "נסיבות שאני רועד להרהר שהייתי מקורן ומחוללן האומלל? ארור היום, שטן מתועב, שבו ראית לראשונה אור! ארורות (אף שאני מקלל את עצמי) הידיים שעיצבו אותך! עשית אותי אומלל מעבר לכל ביטוי. לא השארת לי כוח לשקול אם אני צודק כלפיך או לא. הסתלק! פטור אותי ממראה דמותך המתועבת."
"כך אני פוטר אותך, בוראי," אמר, ושם את ידיו השנואות לפני עיניי, שהשלכתי ממני באלימות; "כך אני לוקח ממך מראה שאתה מתעב. עדיין אתה יכול להקשיב לי ולהעניק לי את חמלתך. במידות הטובות שהיו לי פעם, אני דורש זאת ממך. שמע את סיפורי; הוא ארוך ומוזר, וטמפרטורת המקום הזה אינה הולמת את תחושותיך העדינות; בוא לבקתה שעל ההר. השמש עוד גבוהה בשמים; לפני שתרד להסתתר מאחורי תהומותיך המושלגים ולהאיר עולם אחר, תשמע את סיפורי ותוכל להחליט. עליך מוטל, אם אעזוב לעולם את קרבת האדם ואחיה חיים לא מזיקים, או אהיה שוט לבני מינך ומחולל חורבנך המהיר."
כשאמר זאת הוביל את הדרך על פני הקרח; הלכתי אחריו. לבי היה מלא, ולא עניתי לו, אבל כשהתקדמתי, שקלתי את הטיעונים השונים שהשתמש בהם והחלטתי לפחות להקשיב לסיפורו. נדחפתי חלקית בסקרנות, והחמלה חיזקה את החלטתי. עד אז שיערתי שהוא הרוצח של אחי, וביקשתי בלהיטות אישור או הכחשה לדעה הזאת. בפעם הראשונה, גם, הרגשתי מה הן חובותיו של בורא כלפי ברייתו, ושעליי לעשות אותו מאושר לפני שאתלונן על רשעותו. המניעים האלה דחפו אותי להיענות לדרישתו. לכן חצינו את הקרח, ועלינו על הסלע שממול. האוויר היה קר, והגשם התחיל שוב לרדת; נכנסנו לבקתה, השד באווירה של צהלה, אני בלב כבד וברוח שפופה. אבל הסכמתי להקשיב, ובשבתי ליד האש שבן לווייתי המתועב הדליק, הוא התחיל כך את סיפורו.