מצבי הנוכחי היה כזה שבו כל מחשבה רצונית נבלעה ואבדה. נסחפתי בזעם; רק הנקמה העניקה לי כוח ושלווה; היא עיצבה את רגשותיי והרשתה לי להיות מחושב ושקט בתקופות שבהן אחרת הזיה או מוות היו מנתי.
החלטתי הראשונה הייתה לעזוב את ז'נבה לעולם; ארצי, שכשהייתי מאושר ואהוב, הייתה יקרה לי, נעשתה עכשיו, במצוקתי, שנואה. הצטיידתי בסכום כסף, יחד עם כמה תכשיטים שהיו שייכים לאמי, ויצאתי.
ועכשיו התחילו נדודיי שייפסקו רק עם החיים. חציתי חלק עצום של הארץ וסבלתי את כל התלאות שנוסעים במדבריות ובארצות ברבריות רגילים להיתקל בהן. איך חייתי אני בקושי יודע; פעמים רבות מתחתי את איבריי הכושלים על המישור החולי והתפללתי למוות. אבל הנקמה החזיקה אותי בחיים; לא העזתי למות ולהשאיר את יריבי בקיום.
כשעזבתי את ז'נבה עמלי הראשון היה להשיג איזה רמז שבו אוכל לעקוב אחר צעדי אויבי השדי. אבל תוכניתי לא הייתה מיושבת, ונדדתי שעות רבות סביב גבולות העיר, לא בטוח באיזה שביל ללכת. כשהלילה התקרב מצאתי את עצמי בכניסה לבית הקברות שבו נחו ויליאם, אליזבת ואבי. נכנסתי אליו והתקרבתי לקבר שסימן את קבריהם. הכול היה שקט מלבד עלי העצים, שהונעו בעדינות ברוח; הלילה היה כמעט חשוך, והמחזה היה חגיגי ומרגש אפילו לצופה לא מעוניין. רוחות הנפטרים נראו מרחפות מסביב ומטילות צל, שהורגש אבל לא נראה, סביב ראש המתאבל.
הצער העמוק שהמחזה הזה עורר בהתחלה פינה מהר מקום לזעם ולייאוש. הם היו מתים, ואני חייתי; גם רוצחם חי, וכדי להשמיד אותו עליי לגרור את קיומי העייף. כרעתי על הדשא ונישקתי את האדמה ובשפתיים רועדות קראתי, "באדמה הקדושה שעליה אני כורע, בצללים הנודדים לידי, בצער העמוק והנצחי שאני מרגיש, אני נשבע; ובך, הו לילה, וברוחות השולטות בך, לרדוף את השד שגרם את האומללות הזאת, עד שהוא או אני נגווע בקרב מוות. לשם כך אשמור על חיי; כדי לבצע את הנקמה היקרה הזאת אראה שוב את השמש ואדרוך על עשב הארץ הירוק, שאחרת ייעלם מעיניי לעולם. ואני קורא לכן, רוחות המתים, ולכם, שליחי הנקמה הנודדים, לעזור לי ולהוביל אותי במלאכתי. תנו למפלצת הארורה והשטנית לשתות עמוק מייסורים; תנו לה להרגיש את הייאוש שמענה אותי עכשיו."
התחלתי את השבעתי בחגיגיות וביראה שכמעט הבטיחה לי שצללי חבריי הנרצחים שומעים ומאשרים את מסירותי, אבל אלות הנקם אחזו בי כשסיימתי, וזעם חנק את דיבורי.
נעניתי דרך דממת הלילה בצחוק רם ושטני. הוא צלצל באוזניי ארוכות וכבדות; ההרים הדהדו אותו, והרגשתי כאילו כל הגיהינום מקיף אותי בלעג ובצחוק. בוודאי באותו רגע היה אוחז בי טירוף והייתי משמיד את קיומי האומלל אלמלא נדרי נשמע ואלמלא נשמרתי לנקמה. הצחוק גווע, כשקול מוכר ומתועב, כנראה קרוב לאוזני, פנה אליי בלחישה נשמעת, "אני מרוצה, אומלל עלוב! החלטת לחיות, ואני מרוצה."
זינקתי לעבר המקום שממנו בא הקול, אבל השטן התחמק מאחיזתי. פתאום הדיסקה הרחבה של הירח עלתה והאירה במלואה את צורתו המזוויעה והמעוותת כשברח במהירות שמעבר לבן תמותה.
רדפתי אחריו, ובמשך חודשים רבים זו הייתה משימתי. מודרך ברמז קלוש, עקבתי אחר פיתולי הרון, אבל לשווא. הים התיכון הכחול הופיע, ובמקרה מוזר, ראיתי את השד נכנס בלילה ומסתתר בספינה שהפליגה לים השחור. לקחתי מקום באותה ספינה, אבל הוא נמלט, אינני יודע איך.
בין שממות טרטריה ורוסיה, אף שהוא עדיין התחמק ממני, תמיד הלכתי בעקבותיו. לפעמים האיכרים, מבוהלים מן ההופעה המחרידה הזאת, הודיעו לי על דרכו; לפעמים הוא עצמו, שפחד שאם אאבד כל עקבה שלו אתייאש ואמות, השאיר איזה סימן להדריך אותי. השלגים ירדו על ראשי, וראיתי את טביעת צעדו הענק על המישור הלבן. לך, הנכנס לראשונה לחיים, שהדאגה חדשה לך והייסורים בלתי ידועים, איך תוכל להבין מה הרגשתי ומה אני עדיין מרגיש? קור, מחסור ועייפות היו הכאבים הקטנים ביותר שנגזר עליי לשאת; קוללתי בידי איזה שטן ונשאתי איתי את הגיהינום הנצחי שלי; ובכל זאת רוח טובה הלכה אחריי וכיוונה את צעדיי וכשהכי התלוננתי הייתה מחלצת אותי פתאום מקשיים שנראו בלתי עבירים. לפעמים, כשהטבע, מוכרע ברעב, שקע תחת התשישות, ארוחה הוכנה לי במדבר שהשיבה וחיזקה אותי. המזון היה, אכן, גס, כמו זה שאכלו איכרי הארץ, אבל לא אפקפק שהוא הוצב שם בידי הרוחות שקראתי להן לעזור לי. לעתים קרובות, כשהכול היה יבש, השמים בלי ענן, ואני צחיח מצמא, ענן קל היה מעמעם את השמים, משיר את הטיפות המעטות שהחיו אותי, ונעלם.
הלכתי, כשיכולתי, לאורך הנהרות; אבל השד בדרך כלל נמנע מהם, כי כאן בעיקר התקבצה אוכלוסיית הארץ. במקומות אחרים בני אדם נראו לעתים רחוקות, ובדרך כלל התקיימתי מחיות הבר שחצו את דרכי. היה איתי כסף ורכשתי את ידידות הכפריים בחלוקתו; או הבאתי איתי מזון שהרגתי, שאחרי שלקחתי חלק קטן, תמיד הגשתי לאלה שסיפקו לי אש וכלים לבישול.
חיי, כפי שעברו כך, היו אכן שנואים עליי, ורק בשינה יכולתי לטעום שמחה. הו שינה מבורכת! לעתים קרובות, כשהייתי אומלל ביותר, שקעתי למנוחה, וחלומותיי ערסלו אותי אפילו לאקסטזה. הרוחות ששמרו עליי סיפקו את הרגעים האלה, או יותר נכון השעות, של אושר כדי שאשמור כוח למלא את מסע הנדודים שלי. בלי ההפוגה הזאת, הייתי שוקע תחת תלאותיי. במשך היום נתמכתי והתעודדתי בתקוות הלילה, כי בשינה ראיתי את חבריי, את אשתי ואת ארצי האהובה; שוב ראיתי את פניו הנדיבות של אבי, שמעתי את צלילי הכסף של קולה של אליזבת שלי, וראיתי את קלרוול נהנה מבריאות ומנעורים. לעתים קרובות, כשהתעייפתי מצעידה מפרכת, שכנעתי את עצמי שאני חולם עד שיבוא הלילה ושאז אהנה מן המציאות בזרועות חבריי היקרים ביותר. איזו חיבה מייסרת הרגשתי כלפיהם! איך נאחזתי בדמויותיהם היקרות, כשלפעמים רדפו אפילו את שעות ערותי, ושכנעתי את עצמי שהם עדיין חיים! ברגעים כאלה הנקמה, שבערה בתוכי, מתה בלבי, והמשכתי בדרכי לעבר השמדת השד יותר כמשימה שהשמים ציוו, כדחף מכני של איזה כוח שלא הייתי מודע לו, מאשר כתשוקה הלוהטת של נפשי.
מה היו רגשותיו של זה שרדפתי אינני יכול לדעת. לפעמים, אכן, השאיר סימנים בכתב על קליפות העצים או חקוקים באבן שהדריכו אותי והציתו את זעמי. "שלטוני עוד לא נגמר": המילים האלה היו קריאות באחת הכתובות האלה: "אתה חי, וכוחי שלם. לך אחריי; אני מבקש את הקרחים הנצחיים של הצפון, שם תרגיש את אומללות הקור והכפור, שאני אדיש להם. תמצא ליד המקום הזה, אם לא תלך אחריי באיטיות מדי, ארנבת מתה; אכול והתרענן. בוא, אויבי; עוד עלינו להיאבק על חיינו, אבל שעות רבות קשות ואומללות עליך לשאת עד שהתקופה ההיא תגיע."
שטן לועג! שוב אני נודר נקמה; שוב אני מקדיש אותך, שד אומלל, לעינוי ולמוות. לעולם לא אוותר על חיפושי עד שהוא או אני נגווע; ואז באיזו אקסטזה אצטרף לאליזבת שלי ולחבריי שהלכו, שאפילו עכשיו מכינים לי את שכר עמלי המייגע ומסע הנדודים הנורא שלי!
כשהמשכתי עדיין במסעי צפונה, השלגים התעבו והקור גבר במידה שכמעט חמורה מכדי לשאת. האיכרים היו סגורים בצריפיהם, ורק כמה מן הקשוחים ביותר העזו לצאת לתפוס את בעלי החיים שהרעב אילץ לצאת ממחבואיהם לחפש טרף. הנהרות היו מכוסים קרח, ואי אפשר היה להשיג דגים; וכך נותקתי ממקור מחייתי העיקרי.
ניצחון אויבי גבר עם קושי עמלי. כתובת אחת שהשאיר הייתה במילים האלה: "התכונן! עמלך רק מתחיל; עטוף את עצמך בפרוות והצטייד במזון, כי עוד מעט ניכנס למסע שבו סבלותיך ישביעו את שנאתי הנצחית."
אומץ לבי והתמדתי התחזקו במילים הלועגות האלה; החלטתי לא להיכשל במטרתי, ובקוראי לשמים לתמוך בי, המשכתי בלהט שלא פחת לחצות מדבריות עצומים, עד שהאוקיינוס הופיע במרחק ויצר את הגבול הקיצוני של האופק. הו! כמה הוא היה שונה מן העונות הכחולות של הדרום! מכוסה קרח, אפשר היה להבחין בינו לבין היבשה רק בפראותו ובחספוסו הגדולים יותר. היוונים בכו משמחה כשראו את הים התיכון מגבעות אסיה, ובירכו באקסטזה את גבול עמלם. אני לא בכיתי, אבל כרעתי ובלב מלא הודיתי לרוחי המדריכה על שהובילה אותי בשלום למקום שבו קיוויתי, למרות לעגו של יריבי, לפגוש אותו ולהיאבק בו.
כמה שבועות לפני התקופה הזאת השגתי מזחלת וכלבים וכך חציתי את השלגים במהירות שאין לתפוס. אינני יודע אם לשד היו אותם יתרונות, אבל מצאתי שכמו שקודם איבדתי קרקע מדי יום במרדף, עכשיו התקרבתי אליו, עד כדי כך שכשראיתי לראשונה את האוקיינוס הוא היה רק יום מסע אחד לפניי, וקיוויתי ליירט אותו לפני שיגיע לחוף. לכן, באומץ חדש, המשכתי בלחץ, ובתוך יומיים הגעתי לכפר עלוב על חוף הים. שאלתי את התושבים על השד וקיבלתי מידע מדויק. מפלצת ענקית, אמרו, הגיעה בלילה הקודם, חמושה ברובה ובאקדחים רבים, והבריחה את יושבי בקתה בודדה מפחד מראה המפחיד. הוא לקח את מלאי מזון החורף שלהם, ובהניחו אותו במזחלת, שלמשיכתה תפס עדר גדול של כלבים מאולפים, רתם אותם, ובאותו לילה, לשמחת הכפריים מוכי האימה, המשיך במסעו על פני הים בכיוון שלא הוביל לשום יבשה; והם שיערו שבוודאי יושמד במהרה בשבירת הקרח או יקפא בכפור הנצחי.
כששמעתי את המידע הזה סבלתי התקף זמני של ייאוש. הוא נמלט ממני, ועליי להתחיל מסע הרסני וכמעט אינסופי על פני הקרחים ההרריים של האוקיינוס, בתוך קור שמעטים מן התושבים יכלו לשאת זמן רב ושאני, יליד אקלים נעים ושמשי, לא יכולתי לקוות לשרוד. ובכל זאת ברעיון שהשד יחיה וינצח, זעמי ונקמתי חזרו, וכמו גאות אדירה, הציפו כל רגש אחר. אחרי מנוחה קלה, שבמהלכה רוחות המתים ריחפו מסביב והמריצו אותי לעמל ולנקמה, התכוננתי למסעי.
החלפתי את מזחלת היבשה שלי באחת שעוצבה לאי הסדירויות של האוקיינוס הקפוא, ובקנותי מלאי שופע של מזון, יצאתי מן היבשה.
אינני יכול לנחש כמה ימים עברו מאז, אבל סבלתי אומללות ששום דבר מלבד הרגש הנצחי של גמול צודק הבוער בלבי לא יכול היה לאפשר לי לשאת. הרי קרח עצומים ומחוספסים חסמו לעתים קרובות את מעברי, ולעתים קרובות שמעתי את רעם גלי הקרקע, שאיים על חורבני. אבל שוב בא הכפור ועשה את שבילי הים בטוחים.
לפי כמות המזון שצרכתי, הייתי מנחש שביליתיי שלושה שבועות במסע הזה; וההתמשכות המתמדת של התקווה, החוזרת על הלב, סחטה לעתים קרובות טיפות מרות של דכדוך וצער מעיניי. הייאוש אכן כמעט הבטיח את טרפו, ועד מהרה הייתי שוקע תחת האומללות הזאת. פעם, אחרי שבעלי החיים המסכנים שהסיעו אותי הגיעו בעמל שאין להאמין לפסגת הר קרח משופע, ואחד, שוקע תחת עייפותו, מת, הבטתי במרחב שלפניי בייסורים, כשפתאום עיני תפסה כתם כהה על המישור האפלולי. מתחתי את מבטי לגלות מה זה יכול להיות והשמעתי צעקה פראית של אקסטזה כשהבחנתי במזחלת ובפרופורציות המעוותות של דמות מוכרת בתוכה. הו! באיזה פרץ בוער ביקרה התקווה שוב את לבי! דמעות חמות מילאו את עיניי, שמחיתי בחיפזון, כדי שלא יחסמו את המראה שהיה לי של השד; אבל עדיין ראייתי עומעמה בטיפות הבוערות, עד שבהיכנעי לרגשות שהעיקו עליי, בכיתי בקול.
אבל זה לא היה הזמן לעיכוב; פטרתי את הכלבים מחברם המת, נתתי להם מנת מזון שופעת, ואחרי שעת מנוחה, שהייתה נחוצה לחלוטין, ובכל זאת הייתה מייגעת לי במרירות, המשכתי בדרכי. המזחלת עדיין נראתה, ולא איבדתי אותה שוב מעיניי מלבד ברגעים שבהם לזמן קצר איזה סלע קרח הסתיר אותה בצוקיו החוצצים. אכן התקרבתי אליה במידה מורגשת, וכשאחרי כמעט יומיים של מסע, ראיתי את אויבי במרחק של לא יותר מקילומטר וחצי, לבי קפץ בתוכי.
אבל עכשיו, כשנראיתי כמעט בהישג יד מאויבי, תקוותיי כבו פתאום, ואיבדתי כל עקבה שלו לחלוטין יותר משאיבדתי אי פעם קודם. נשמעו גלי קרקע; רעם התקדמותם, כשהמים התגלגלו ותפחו מתחתיי, נעשה מבשר רעות ומפחיד יותר מרגע לרגע. המשכתי בלחץ, אבל לשווא. הרוח עלתה; הים שאג; וכמו בזעזוע אדיר של רעידת אדמה, הוא נבקע ונסדק בקול אדיר ומכריע. העבודה נגמרה מהר; בתוך כמה דקות ים סוער התגלגל ביני לבין אויבי, ונשארתי נסחף על פיסת קרח מפוזרת שהלכה וקטנה בלי הרף וכך הכינה לי מוות מזוויע.
כך עברו שעות מחרידות רבות; כמה מכלביי מתו, ואני עצמי עמדתי לשקוע תחת הצטברות המצוקה כשראיתי את ספינתך עוגנת ומושיטה לי תקוות לעזרה ולחיים. לא היה לי מושג שספינות מגיעות אי פעם צפונה כל כך ונדהמתי מן המראה. השמדתי מהר חלק ממזחלתי כדי לבנות משוטים, ובאמצעים האלה יכולתי, בעייפות אינסופית, להזיז את רפסודת הקרח שלי לכיוון ספינתך. החלטתי, אם אתם מפליגים דרומה, עדיין להפקיד את עצמי בחסדי הימים ולא לנטוש את מטרתי. קיוויתי לשכנע אותך להעניק לי סירה שבה אוכל לרדוף את אויבי. אבל כיוונך היה צפונה. לקחתם אותי על הסיפון כשכוחי אזל, ועד מהרה הייתי שוקע תחת תלאותיי המרובות אל מוות שאני עדיין מפחד ממנו, כי משימתי לא מולאה.
הו! מתי רוחי המדריכה, בהובילה אותי אל השד, תרשה לי את המנוחה שאני משתוקק אליה כל כך; או שמא עליי למות, והוא עוד יחיה? אם כך, השבע לי, וולטון, שהוא לא יימלט, שתחפש אותו ותספק את נקמתי במותו. והאם אני מעז לבקש ממך לקחת על עצמך את מסע נדודיי, לשאת את התלאות שעברתי? לא; אינני אנוכי כל כך. ובכל זאת, כשאמות, אם הוא יופיע, אם שליחי הנקמה יובילו אותו אליך, השבע שהוא לא יחיה: השבע שהוא לא ינצח את צרותיי המצטברות וישרוד כדי להוסיף לרשימת פשעיו האפלים. הוא רהוט ומשכנע, ופעם אפילו היה למילותיו כוח על לבי; אבל אל תבטח בו. נפשו שטנית כצורתו, מלאה בוגדנות וזדון שדי. אל תשמע לו; קרא בשמות ויליאם, ז'וסטין, קלרוול, אליזבת, אבי, ושל ויקטור האומלל, ותקע את חרבך בלבו. אני אתרחף קרוב ואכוון את הפלדה נכון.
וולטון, בהמשך.
26 באוגוסט, 17--.
קראת את הסיפור המוזר והנורא הזה, מרגרט; והאם אינך מרגישה את דמך קופא באימה, כמו זו שאפילו עכשיו מקפיאה את שלי? לפעמים, נתפס בייסורים פתאומיים, הוא לא יכול היה להמשיך בסיפורו; בפעמים אחרות, קולו שבור, אך חודר, השמיע בקושי את המילים המלאות כל כך ייסורים. עיניו היפות והנאות הוארו עכשיו בזעם, עכשיו הוכנעו לצער מושפל וכבו באומללות אינסופית. לפעמים שלט בפניו ובקולו וסיפר את המאורעות הנוראים ביותר בקול שליו, מדכא כל סימן סערה; ואז, כמו הר געש מתפרץ, פניו היו משתנים פתאום להבעת הזעם הפראי ביותר כשצרח קללות על רודפו.
סיפורו מקושר ומסופר במראה של האמת הפשוטה ביותר, ובכל זאת אני מודה לפנייך שמכתביהם של פליקס וסאפי, שהראה לי, והופעת המפלצת שנראתה מספינתנו, הביאו לי שכנוע גדול יותר באמיתות סיפורו מאשר הצהרותיו, רציניות ומקושרות ככל שיהיו. מפלצת כזאת קיימת, אם כן, באמת! אינני יכול לפקפק בזה, ובכל זאת אני אבוד בהפתעה ובהערצה. לפעמים השתדלתי להשיג מפרנקנשטיין את פרטי יצירת יצורו, אבל בנקודה הזאת הוא היה בלתי חדיר.
"האם אתה משוגע, ידידי?" אמר. "או לאן מובילה אותך סקרנותך חסרת הטעם? האם גם אתה תיצור לעצמך ולעולם אויב שטני? שקט, שקט! למד את אומללויותיי ואל תבקש להגדיל את שלך."
פרנקנשטיין גילה שאני רושם הערות על תולדותיו; הוא ביקש לראות אותן ואז הוא עצמו תיקן והגדיל אותן במקומות רבים, אבל בעיקר בהענקת החיים והרוח לשיחות שניהל עם אויבו. "מאחר ששמרת את סיפורי," אמר, "לא הייתי רוצה שסיפור משובש יירד לדורות הבאים."
כך עבר שבוע, בזמן שהקשבתי לסיפור המוזר ביותר שדמיון יצר אי פעם. מחשבותיי וכל רגש של נפשי נשתו בעניין באורחי שהסיפור הזה והליכותיו הנעלות והעדינות שלו יצרו. אני רוצה להרגיע אותו, ובכל זאת האם אוכל לייעץ למי שאומלל לאין קץ, חסר כל תקווה לנחמה, לחיות? הו, לא! השמחה היחידה שהוא יכול לדעת עכשיו תהיה כשיניח את רוחו המנופצת לשלום ולמוות. ובכל זאת יש לו נחמה אחת, פרי הבדידות וההזיה; הוא מאמין שכשהוא משוחח בחלומות עם חבריו ושואב מן ההתייחדות הזאת נחמה לאומללויותיו או דחפים לנקמתו, הם אינם יצירות דמיונו, אלא היצורים עצמם המבקרים אותו מאזורי עולם רחוק. האמונה הזאת מעניקה חגיגיות להזיותיו שעושה אותן בשבילי כמעט מרשימות ומעניינות כמו האמת.
שיחותינו אינן מוגבלות תמיד לתולדותיו ולאסונותיו. בכל נקודה של ספרות כללית הוא מפגין ידע חסר גבול והבנה מהירה וחודרת. רהיטותו עזה ונוגעת ללב; ואינני יכול לשמוע אותו, כשהוא מספר מקרה פתטי או משתדל לעורר את רגשות הרחמים או האהבה, בלי דמעות. איזה יצור מפואר ודאי היה בימי שגשוגו, כשהוא אצילי ואלוהי כך בחורבנו! נראה שהוא מרגיש את ערכו שלו ואת גודל נפילתו.
"כשהייתי צעיר," אמר, "האמנתי שאני מיועד למפעל גדול כלשהו. רגשותיי עמוקים, אבל הייתה לי קרירות שיפוט שהכשירה אותי להישגים מפוארים. תחושת ערך טבעי תמכה בי כשאחרים היו מדוכאים, כי חשבתי פושע לזרוק בצער חסר תועלת את הכישרונות שעשויים להועיל לבני מיני. כשהרהרתי בעבודה שהשלמתי, לא פחות מבריאת בעל חיים רגיש ובעל תבונה, לא יכולתי למנות את עצמי עם עדר הממציאים הרגילים. אבל המחשבה הזאת, שתמכה בי בתחילת דרכי, משמשת עכשיו רק להטביע אותי נמוך יותר בעפר. כל השערותיי ותקוותיי הן כאין, וכמו המלאך הראשי ששאף לכל-יכולת, אני כבול בגיהינום נצחי. דמיוני היה חי, ובכל זאת כוחות הניתוח והשקידה שלי היו עזים; באיחוד התכונות האלה הגיתי את הרעיון וביצעתי את בריאתו של אדם. אפילו עכשיו אינני יכול להיזכר בלי תשוקה בהזיותיי בזמן שהעבודה לא הייתה גמורה. דרכתי בשמים במחשבותיי, עכשיו צוהל בכוחותיי, עכשיו בוער ברעיון תוצאותיהם. מינקותי הייתי ספוג בתקוות נעלות ובשאפתנות רמה; אבל כמה שקעתי! הו! ידידי, אילו הכרת אותי כפי שהייתי פעם, לא היית מזהה אותי במצב ההשפלה הזה. דכדוך ביקר את לבי לעתים רחוקות; גורל נעלה נראה נושא אותי הלאה, עד שנפלתי, לעולם, לעולם לא לקום שוב."
האם עליי אם כן לאבד את היצור הראוי להערצה הזה? השתוקקתי לחבר; ביקשתי מישהו שיזדהה איתי ויאהב אותי. הנה, בימים השוממים האלה מצאתי אחד כזה, אבל אני חושש שזכיתי בו רק כדי לדעת את ערכו ולאבד אותו. הייתי משלים אותו עם החיים, אבל הוא דוחה את הרעיון.
"אני מודה לך, וולטון," אמר, "על כוונותיך הטובות כלפי אומלל עלוב כל כך; אבל כשאתה מדבר על קשרים חדשים וחיבות רעננות, האם אתה חושב שמישהו יכול להחליף את אלה שהלכו? האם אדם כלשהו יכול להיות לי מה שהיה קלרוול, או אישה כלשהי אליזבת אחרת? אפילו במקום שבו החיבות אינן מתעוררות בחוזקה בשום מעלה עליונה, חברי ילדותנו תמיד מחזיקים בכוח מסוים על מחשבותינו שבקושי חבר מאוחר כלשהו יכול להשיג. הם מכירים את נטיותינו הינקותיות, שככל שישתנו אחר כך, לעולם אינן נעקרות; והם יכולים לשפוט את מעשינו במסקנות ודאיות יותר לגבי יושר מניעינו. אחות או אח לעולם לא יכולים, אלא אם כן סימנים כאלה הופיעו מוקדם, לחשוד באחר ברמאות או בהתנהגות כוזבת, כשחבר אחר, ככל שיהיה קשור בחוזקה, עלול, בעל כורחו, להיבחן בחשד. אבל נהניתי מחברים, יקרים לא רק בגלל הרגל וקשר, אלא בזכות מעלותיהם שלהם; ובכל מקום שאהיה, הקול המרגיע של אליזבת שלי ושיחתו של קלרוול יילחשו תמיד באוזניי. הם מתים, ורק רגש אחד בבדידות כזאת יכול לשכנע אותי לשמור על חיי. אילו הייתי עסוק במפעל או בתוכנית נעלים כלשהם, מלאי תועלת רחבה לבני מיני, אז הייתי יכול לחיות כדי למלא אותם. אבל לא כזה גורלי; עליי לרדוף ולהשמיד את היצור שנתתי לו קיום; אז גורלי עלי אדמות יתמלא ואוכל למות."
אחותי האהובה,
2 בספטמבר.
אני כותב לך, מוקף בסכנה ולא יודע אם נגזר עליי לראות שוב את אנגליה היקרה ואת החברים היקרים עוד יותר הגרים בה. אני מוקף בהרי קרח שאינם מאפשרים מנוס ומאיימים בכל רגע לרסק את ספינתי. הבחורים האמיצים ששכנעתי להיות חבריי מביטים אליי לעזרה, אבל אין לי מה להעניק. יש משהו מחריד להחריד במצבנו, ובכל זאת אומץ לבי ותקוותיי אינם נוטשים אותי. ובכל זאת נורא להרהר שחייהם של כל האנשים האלה בסכנה בגללי. אם נאבד, תוכניותיי המטורפות הן הסיבה.
ומה, מרגרט, יהיה מצב רוחך? לא תשמעי על חורבני, ותחכי בדאגה לשובי. שנים יעברו, ויהיו לך ביקורים של ייאוש ובכל זאת תעוני בתקווה. הו! אחותי האהובה, הכישלון המחליא של ציפיות לבך הוא, בצפייה, נורא לי יותר ממותי שלי. אבל יש לך בעל וילדים מקסימים; את יכולה להיות מאושרת. השמים יברכו אותך ויעשו אותך כזאת!
אורחי האומלל מביט בי בחמלה הרכה ביותר. הוא משתדל למלא אותי תקווה ומדבר כאילו החיים הם רכוש שהוא מעריך. הוא מזכיר לי כמה פעמים אותן תקלות קרו לנווטים אחרים שניסו את הים הזה, ובעל כורחי, הוא ממלא אותי בבשורות עליזות. אפילו המלחים מרגישים את כוח רהיטותו; כשהוא מדבר, הם כבר לא מתייאשים; הוא מעורר את מרצם, ובזמן שהם שומעים את קולו הם מאמינים שהרי הקרח העצומים האלה הם תלוליות חפרפרת שייעלמו לפני החלטות האדם. הרגשות האלה חולפים; כל יום של ציפייה שנדחית ממלא אותם פחד, ואני כמעט מפחד ממרד שייגרם בגלל הייאוש הזה.
5 בספטמבר.
מחזה בדיוק עבר בעל עניין לא רגיל כזה שאף שסביר מאוד שהניירות האלה לעולם לא יגיעו אלייך, אינני יכול להימנע מלרשום אותו.
אנחנו עדיין מוקפים בהרי קרח, עדיין בסכנה קרובה להתרסק בהתנגשותם. הקור מופרז, ורבים מחבריי האומללים כבר מצאו קבר בתוך זירת השממה הזאת. בריאותו של פרנקנשטיין דעכה מדי יום; אש קודחת עדיין מנצנצת בעיניו, אבל הוא מותש, וכשהוא מתעורר פתאום למאמץ כלשהו, הוא שוקע מהר שוב בחוסר חיים לכאורה.
הזכרתי במכתבי האחרון את הפחדים שרחשתי ממרד. הבוקר, כשישבתי והתבוננתי בפניו החיוורים של ידידי: עיניו עצומות למחצה ואיבריו תלויים ברפיון: הוערתי בידי חצי תריסר מן המלחים, שדרשו להיכנס לתא. הם נכנסו, ומנהיגם פנה אליי. הוא אמר לי שהוא וחבריו נבחרו בידי המלחים האחרים לבוא אליי במשלחת להגיש לי דרישה שבצדק לא יכולתי לסרב לה. היינו כלואים בקרח וכנראה לעולם לא נימלט, אבל הם חששו שאם, כפי שהיה אפשרי, הקרח יתפזר ומעבר חופשי ייפתח, אהיה פזיז מספיק להמשיך במסעי ולהוביל אותם לסכנות חדשות, אחרי שאולי יתגברו בשלום על זו. לכן התעקשו שאתחייב בהבטחה חגיגית שאם הספינה תשתחרר אכוון מיד את דרכי דרומה.
הנאום הזה הטריד אותי. לא התייאשתי, וגם לא הגיתי עדיין את הרעיון לחזור אם נשתחרר. ובכל זאת האם יכולתי, בצדק, או אפילו באפשרות, לסרב לדרישה הזאת? היססתי לפני שעניתי, כשפרנקנשטיין, שבהתחלה שתק, ולמעשה נראה שבקושי יש לו כוח להקשיב, התעורר עכשיו; עיניו נצצו, ולחייו הסמיקו במרץ רגעי. בפנותו אל האנשים, אמר,
"למה אתם מתכוונים? מה אתם דורשים מן הקברניט שלכם? האם אתם, אם כן, נסוגים בקלות כזאת מתוכניתכם? האם לא קראתם לזה משלחת מפוארת? "ומדוע הייתה מפוארת? לא משום שהדרך הייתה חלקה ושלווה כמו ים דרומי, אלא משום שהייתה מלאה סכנות ואימה, משום שבכל מאורע חדש היה עוז רוחכם אמור להתעורר ואומץ לבכם להיות מוצג, משום שסכנה ומוות הקיפו אותה, ואותם הייתם אמורים להתמודד ולנצח. לכן הייתה זו משימה מפוארת, לכן הייתה זו משימה מכובדת. בעתיד הייתם אמורים להתברך כמיטיבי מינכם, שמותיכם נערצים כשייכים לאנשים אמיצים שפגשו את המוות למען הכבוד ולטובת האנושות. ועכשיו, הנה, עם הדמיון הראשון של סכנה, או, אם תרצו, הניסיון האדיר והנורא הראשון של אומץ לבכם, אתם נרתעים ומסתפקים בכך שיזכרו אתכם כאנשים שלא היה להם מספיק כוח לשאת קור וסכנה; וכך, נפשות מסכנות, היה להם קר והם חזרו לאח החמה שלהם. הרי, זה לא דורש את ההכנה הזאת; לא הייתם צריכים לבוא רחוק כל כך ולגרור את הקברניט שלכם לחרפת תבוסה רק כדי להוכיח את עצמכם פחדנים. הו! היו גברים, או היו יותר מגברים. היו יציבים במטרותיכם ואיתנים כסלע. הקרח הזה אינו עשוי מחומר כמו שלבבותיכם עשויים להיות; הוא משתנה ואינו יכול לעמוד בפניכם אם תאמרו שלא יעמוד. אל תחזרו למשפחותיכם עם אות קלון חרוט על מצחיכם. חזרו כגיבורים שנלחמו וניצחו ושאינם יודעים מה פירוש להפנות את גבם לאויב."
הוא אמר זאת בקול מכוונן כל כך לרגשות השונים שהובעו בנאומו, בעין מלאה כל כך בתוכנית נעלה ובגבורה, שהאם תתפלאי שהאנשים האלה התרגשו? הם הביטו זה בזה ולא יכלו לענות. אני דיברתי; אמרתי להם לפרוש ולשקול את מה שנאמר, שלא אוביל אותם צפונה יותר אם ירצו בתוקף את ההפך, אבל שאני מקווה שבהרהור, אומץ לבם יחזור.
הם פרשו ופניתי אל ידידי, אבל הוא שקע ברפיון וכמעט נשלל מחיים.
איך כל זה ייגמר, אינני יודע, אבל הייתי מעדיף למות מאשר לחזור בבושה, ומטרתי לא מולאה. ובכל זאת אני חושש שכזה יהיה גורלי; האנשים, שאינם נתמכים ברעיונות של תהילה וכבוד, לעולם לא יוכלו להמשיך ברצון לשאת את תלאותיהם הנוכחיות.
7 בספטמבר.
הקוביה הוטלה; הסכמתי לחזור אם לא נושמד. כך נשחתו תקוותיי בפחדנות ובחוסר החלטיות; אני חוזר בור ומאוכזב. נדרשת יותר פילוסופיה ממה שיש לי כדי לשאת את העוול הזה בסבלנות.
12 בספטמבר.
זה עבר; אני חוזר לאנגליה. איבדתי את תקוותיי לתועלת ולתהילה; איבדתי את ידידי. אבל אשתדל לפרט לך את הנסיבות המרות האלה, אחותי היקרה; ובזמן שאני נישא לעבר אנגליה ולעברך, לא אתייאש.
ב-9 בספטמבר, הקרח התחיל לזוז, ושאגות כמו רעם נשמעו במרחק כשהאיים נבקעו ונסדקו לכל כיוון. היינו בסכנה הקרובה ביותר, אבל מאחר שיכולנו רק להישאר סבילים, תשומת לבי העיקרית הוקדשה לאורחי האומלל שמחלתו גברה במידה כזאת שהוא רותק לגמרי למיטתו. הקרח נסדק מאחורינו ונדחף בכוח לעבר הצפון; משב קם מן המערב, וב-11 המעבר דרומה נעשה פנוי לגמרי. כשהמלחים ראו זאת ושחזרתם לארץ מולדתם כנראה מובטחת, צעקת שמחה סוערת פרצה מהם, רמה וממושכת. פרנקנשטיין, שנמנם, התעורר ושאל על סיבת המהומה. "הם צועקים," אמרתי, "כי עוד מעט יחזרו לאנגליה."
"אתה, אם כן, באמת חוזר?"
"אבוי! כן; אינני יכול לעמוד בפני דרישותיהם. אינני יכול להוביל אותם בעל כורחם לסכנה, ועליי לחזור."
"עשה כך, אם תרצה; אבל אני לא. אתה יכול לוותר על מטרתך, אבל שלי הוקצתה לי בידי השמים, ואינני מעז. אני חלש, אבל בוודאי הרוחות העוזרות לנקמתי יעניקו לי כוח מספיק." באומרו זאת, השתדל לקפוץ מן המיטה, אבל המאמץ היה גדול מדי בשבילו; הוא נפל לאחור והתעלף.
עבר זמן רב לפני שהושב להכרתו, ולעתים קרובות חשבתי שהחיים כבו לגמרי. לבסוף פקח את עיניו; הוא נשם בקושי ולא יכול היה לדבר. המנתח נתן לו משקה מרגיע וציווה עלינו להשאיר אותו בלי הפרעה. בינתיים אמר לי שלידידי בוודאי לא נותרו שעות רבות לחיות.
גזר דינו נאמר, ויכולתי רק להתאבל ולהתאזר בסבלנות. ישבתי ליד מיטתו, מתבונן בו; עיניו היו עצומות, וחשבתי שהוא ישן; אבל עד מהרה קרא לי בקול חלש, ובבקשו שאתקרב, אמר, "אבוי! הכוח שסמכתי עליו הלך; אני מרגיש שעוד מעט אמות, והוא, אויבי ורודפי, אולי עדיין בקיום. אל תחשוב, וולטון, שברגעי קיומי האחרונים אני מרגיש את השנאה הבוערת ואת תשוקת הנקמה הלוהטת שהבעתי פעם; אבל אני מרגיש מוצדק ברצוני במות יריבי. בימים האחרונים האלה הייתי עסוק בבחינת התנהגותי בעבר; ואינני מוצא אותה ראויה לגינוי. בהתקף טירוף נלהב בראתי יצור בעל תבונה והייתי מחויב כלפיו להבטיח, ככל שהיה בכוחי, את אושרו ושלומו. זו הייתה חובתי, אבל הייתה אחרת שעליונה עליה. לחובותיי כלפי היצורים ממיני היו תביעות גדולות יותר על תשומת לבי כי הן כללו חלק גדול יותר של אושר או אומללות. מונע בהשקפה הזאת, סירבתי, וצדקתי כשסירבתי, ליצור בת זוג ליצור הראשון. הוא הראה רשעות ואנוכיות ברע שאין כמותן; הוא השמיד את חבריי; הוא הקדיש להשמדה יצורים שהיו להם תחושות עילאיות, אושר וחוכמה; ואינני יודע איפה עשוי להיגמר הצמא הזה לנקמה. אומלל בעצמו, כדי שלא יעשה אחר אומלל, הוא צריך למות. משימת השמדתו הייתה שלי, אבל נכשלתי. כשהונעתי במניעים אנוכיים ורעים, ביקשתי ממך לקחת על עצמך את עבודתי הלא גמורה, ואני מחדש את הבקשה הזאת עכשיו, כשאני מונע רק בהיגיון ובמידות טובות.
"ובכל זאת אינני יכול לבקש ממך לוותר על ארצך ועל חבריך כדי למלא את המשימה הזאת; ועכשיו כשאתה חוזר לאנגליה, יהיה לך סיכוי מועט להיתקל בו. אבל את שקילת הנקודות האלה, ואת האיזון הטוב של מה שתחשוב לחובותיך, אני משאיר לך; שיפוטי ורעיונותיי כבר מופרעים בגישה הקרובה של המוות. אינני מעז לבקש ממך לעשות את מה שאני חושב לנכון, כי אולי עדיין אני מוטעה בתשוקה.
"שהוא יחיה כדי להיות כלי לרעה מטריד אותי; מבחינות אחרות, השעה הזאת, כשאני מצפה בכל רגע לשחרורי, היא השעה המאושרת היחידה שנהניתי ממנה מזה כמה שנים. דמויות המתים האהובים מרחפות לפניי, ואני ממהר אל זרועותיהם. שלום, וולטון! בקש אושר בשלווה והימנע משאפתנות, אפילו אם היא רק השאפתנות התמימה לכאורה להצטיין במדע ובתגליות. ובכל זאת למה אני אומר זאת? אני עצמי נשחתתי בתקוות האלה, ובכל זאת אחר אולי יצליח."
קולו נחלש כשדיבר, ולבסוף, מותש ממאמצו, שקע בשתיקה. כחצי שעה אחר כך ניסה שוב לדבר אבל לא יכול היה; הוא לחץ את ידי בחולשה, ועיניו נעצמו לעולם, בעוד הזוהר של חיוך עדין חלף משפתיו.
מרגרט, איזו הערה אוכל להעיר על הכבייה בטרם עת של הרוח המפוארת הזאת? מה אוכל לומר שיאפשר לך להבין את עומק צערי? כל מה שאביע יהיה לא מספיק וחלש. דמעותיי זולגות; רוחי מוצלת בענן של אכזבה. אבל אני נוסע לעבר אנגליה, ואולי אמצא שם נחמה.
הפריעו לי. מה מבשרים הקולות האלה? השעה חצות; המשב נושב בנחת, והמשמר על הסיפון בקושי זז. שוב יש קול כמו קול אדם, אבל צרוד יותר; הוא בא מן התא שבו עדיין שוכבים שרידי פרנקנשטיין. עליי לקום ולבדוק. לילה טוב, אחותי.
אלוהים אדירים! איזה מחזה בדיוק התרחש! אני עדיין סחרחר מזיכרונו. אני בקושי יודע אם יהיה לי הכוח לפרט אותו; ובכל זאת הסיפור שרשמתי יהיה לא שלם בלי האסון האחרון והמופלא הזה.
נכנסתי לתא שבו שכבו שרידי ידידי חסר המזל והראוי להערצה. מעליו התרכנה דמות שאינני יכול למצוא מילים לתאר: ענקית בקומתה, ובכל זאת גסה ומעוותת בפרופורציותיה. כשהתרכן מעל הארון, פניו הוסתרו בתלתלים ארוכים של שיער פרוע; אבל יד עצומה אחת הייתה מושטת, בצבעה ובמרקמה הנראה כמו של מומיה. כששמע את קול התקרבותי, חדל להשמיע קריאות צער ואימה וזינק לעבר החלון. מעולם לא ראיתי חזיון נורא כמו פניו, בכיעור מתועב אך מחריד כזה. עצמתי את עיניי בלי משים והשתדלתי להיזכר מה חובותיי לגבי המשחית הזה. קראתי לו להישאר.
הוא עצר, מביט בי בפליאה, ובפנותו שוב אל גופו חסר החיים של בוראו, נראה ששכח את נוכחותי, וכל תו וכל תנועה נראו מונעים בזעם הפראי ביותר של איזו תשוקה בלתי ניתנת לשליטה.
"גם זה קורבני!" קרא. "ברצחו פשעיי הושלמו; הרצף האומלל של קיומי נכרך עד סופו! הו, פרנקנשטיין! יצור נדיב ומסור! מה מועיל שאבקש ממך עכשיו לסלוח לי? אני, שהשמדתי אותך בלי תקנה בהשמדת כל מה שאהבת. אבוי! הוא קר, הוא אינו יכול לענות לי."
קולו נראה חנוק, ודחפיי הראשונים, שהציעו לי את החובה לציית לבקשתו הגוססת של ידידי בהשמדת אויבו, הושעו עכשיו בתערובת של סקרנות וחמלה. התקרבתי ליצור האדיר הזה; לא העזתי להרים שוב את עיניי לפניו, היה משהו מבהיל ולא ארצי כל כך בכיעורו. ניסיתי לדבר, אבל המילים גוועו על שפתיי. המפלצת המשיכה להשמיע הוכחות עצמיות פראיות ולא קוהרנטיות. לבסוף אזרתי החלטה לפנות אליו בהפוגה בסערת תשוקתו.
"חרטתך," אמרתי, "מיותרת עכשיו. אילו הקשבת לקול המצפון ושמת לב לעקיצות החרטה לפני שדחפת את נקמתך השטנית לקיצוניות הזאת, פרנקנשטיין עוד היה חי."
"והאם אתה חולם?" אמר השד. "האם אתה חושב שהייתי אז מת לייסורים ולחרטה? הוא," המשיך, מצביע על הגווייה, "הוא לא סבל בהשלמת המעשה. הו! לא החלק העשרת אלפים של הייסורים שהיו שלי במהלך הפירוט המתמשך של ביצועו. אנוכיות מפחידה החישה אותי, בעוד לבי הורעל בחרטה. האם אתה חושב שאנקותיו של קלרוול היו מוזיקה לאוזניי? לבי עוצב להיות רגיש לאהבה ולאהדה, וכשנעקר באומללות לחטא ולשנאה, הוא לא נשא את אלימות השינוי בלי עינוי שאינך יכול אפילו לדמיין.
"אחרי רצח קלרוול חזרתי לשווייץ, שבור לב ומוכרע. ריחמתי על פרנקנשטיין; רחמיי הגיעו לכדי אימה; תיעבתי את עצמי. אבל כשגיליתי שהוא, מחולל קיומי ובאותו זמן עינוייו שאין לבטא, מעז לקוות לאושר, שבזמן שהוא צובר אומללות וייאוש עליי הוא מבקש את הנאתו שלו ברגשות ובתשוקות שמההתמסרות להם אני מנוע לעולם, אז קנאה חסרת אונים וזעם מר מילאו אותי בצמא לנקמה שאין לו שובע. נזכרתי באיומי והחלטתי שהוא יתמלא. ידעתי שאני מכין לעצמי עינוי קטלני, אבל הייתי העבד, לא האדון, של דחף שתיעבתי ובכל זאת לא יכולתי שלא לציית לו. ובכל זאת כשהיא מתה! לא, אז לא הייתי אומלל. השלכתי כל רגש, הכנעתי כל ייסורים, כדי להשתולל בעודף ייאושי. הרע נעשה מאז לטוב שלי. משנדחפתי עד כאן, לא הייתה לי ברירה אלא להתאים את טבעי ליסוד שבחרתי ברצון. השלמת תוכניתי השטנית נעשתה תשוקה שאין לה שובע. ועכשיו זה נגמר; הנה קורבני האחרון!"
בהתחלה נגעו בי ביטויי אומללותו; ובכל זאת, כשהעליתי בזיכרוני את מה שאמר פרנקנשטיין על כוחות הרהיטות והשכנוע שלו, וכשהטלתי שוב את עיניי על גופו חסר החיים של ידידי, זעם התלקח בי מחדש. "אומלל!" אמרתי. "טוב שאתה בא לכאן לייבב על השממה שעשית. אתה זורק לפיד לערמת בניינים, וכשהם נאכלים, אתה יושב בין ההריסות ומקונן על הנפילה. שד צבוע! אילו זה שאתה מתאבל עליו עוד היה חי, עוד היה המושא, שוב היה נעשה הטרף, של נקמתך הארורה. לא רחמים אתה מרגיש; אתה מקונן רק משום שקורבן רשעתך הוצא מכוחך."
"הו, זה לא כך: לא כך," קטע אותו היצור. "ובכל זאת כזה חייב להיות הרושם שמועבר אליך במה שנראה כוונת מעשיי. ובכל זאת אינני מבקש רגש משותף באומללותי. שום אהדה לא אמצא לעולם. כשביקשתי אותה לראשונה, הייתה זו אהבת המידות הטובות, רגשות האושר והחיבה שכל ישותי גלשה בהם, שרציתי שישתתפו בהם. אבל עכשיו כשהמידות הטובות נעשו בשבילי צל, וכשהאושר והחיבה הפכו לייאוש מר ומתעב, במה אבקש אהדה? אני מסתפק בסבל לבד כל עוד סבלותיי יימשכו; כשאמות, אני מרוצה היטב שתיעוב וחרפה יכבידו על זיכרוני. פעם דמיוני הורגע בחלומות של מידות טובות, של תהילה ושל הנאה. פעם קיוויתי בשקר לפגוש יצורים שבסלחם לצורתי החיצונית, יאהבו אותי בשל התכונות המצוינות שהייתי מסוגל לפרוש. ניזונתי במחשבות נעלות של כבוד ומסירות. אבל עכשיו הפשע השפיל אותי מתחת לבעל החיים השפל ביותר. שום אשמה, שום רעה, שום רשעות, שום אומללות, לא יכולות להימצא כשוות לשלי. כשאני עובר על הרשימה המפחידה של חטאיי, אינני יכול להאמין שאני אותו יצור שמחשבותיו היו פעם מלאות בחזיונות נשגבים ועילאיים של יופי הטוב והדרו. אבל כך הדבר; המלאך הנופל נעשה שטן רשע. ובכל זאת אפילו לאויב האל והאדם ההוא היו חברים ושותפים בשממונו; אני לבד.
"אתה, שקורא לפרנקנשטיין ידידך, נראה שיש לך ידיעה על פשעיי ועל אסונותיו. אבל בפירוט שנתן לך עליהם הוא לא יכול היה לסכם את שעות האומללות והחודשים שסבלתי בכליון בתשוקות חסרות אונים. כי בזמן שהשמדתי את תקוותיו, לא סיפקתי את משאלותיי שלי. הן היו לעולם לוהטות ומשתוקקות; עדיין רציתי אהבה וחברות, ועדיין בעטו בי. האם לא היה עוול בזה? האם אני ייחשב הפושע היחיד, כשכל המין האנושי חטא נגדי? מדוע אינך שונא את פליקס, שגירש את ידידו מדלתו בעלבון? מדוע אינך מקלל את הכפרי שביקש להשמיד את מושיע ילדתו? לא, אלה יצורים בעלי מידות וללא רבב! אני, האומלל והנטוש, נפל, שבועטים בו, ודוחפים אותו, ורומסים אותו. אפילו עכשיו דמי רותח בזכר העוול הזה.
"אבל זה נכון שאני אומלל. רצחתי את היפים ואת חסרי הישע; חנקתי את החפים מפשע בשנתם ואחזתי עד מוות בגרונו של מי שמעולם לא פגע בי או בשום דבר חי אחר. הקדשתי את בוראי, הדוגמה הנבחרת של כל מה שראוי לאהבה ולהערצה בין בני האדם, לאומללות; רדפתי אותו אפילו עד החורבן הבלתי ניתן לתיקון ההוא. שם הוא שוכב, לבן וקר במוות. אתה שונא אותי, אבל תיעובך אינו יכול להשתוות לזה שבו אני מביט בעצמי. אני מביט בידיים שביצעו את המעשה; אני חושב על הלב שבו נהגה דמיונו ומשתוקק לרגע שבו הידיים האלה לא ייפגשו עוד בעיניי, שבו הדמיון ההוא לא ירדוף עוד את מחשבותיי.
"אל תפחד שאהיה כלי לרעה עתידית. עבודתי כמעט שלמה. לא מותך ולא מותו של שום אדם נחוץ כדי להשלים את רצף ישותי ולבצע את מה שחייב להיעשות, אבל הוא דורש את מותי שלי. אל תחשוב שאתמהמה בביצוע ההקרבה הזאת. אעזוב את ספינתך על רפסודת הקרח שהביאה אותי לכאן ואבקש את הקצה הצפוני ביותר של כדור הארץ; אאסוף את מדורת ההלוויה שלי ואשרוף לאפר את הגוף האומלל הזה, כדי ששרידיו לא יעניקו שום אור לאומלל סקרן ולא מקודש שירצה ליצור עוד אחד כמו שהייתי. אמות. לא ארגיש עוד את הייסורים שמכלים אותי עכשיו ולא אהיה טרף לרגשות שלא סופקו, ובכל זאת לא כבו. מת זה שקרא אותי לקיום; וכשלא אהיה עוד, עצם הזיכרון של שנינו ייעלם מהר. לא אראה עוד את השמש או את הכוכבים ולא ארגיש את הרוחות משחקות על לחיי. אור, רגש ותחושה יחלפו; ובמצב הזה עליי למצוא את אושרי. לפני כמה שנים, כשהתמונות שהעולם הזה מעניק נפתחו לפניי לראשונה, כשהרגשתי את החום המעודד של הקיץ ושמעתי את רשרוש העלים ואת סלסול הציפורים, והם היו הכול בשבילי, הייתי בוכה מלמות; עכשיו זו נחמתי היחידה. מוכתם בפשעים וקרוע בחרטה המרה ביותר, איפה אוכל למצוא מנוחה אם לא במוות?
"שלום! אני עוזב אותך, ובך את האחרון מבני האדם שהעיניים האלה יראו אי פעם. שלום, פרנקנשטיין! אילו עוד היית חי ועוד היית מוקיר רצון לנקמה נגדי, הוא היה מסופק טוב יותר בחיי מאשר בהשמדתי. אבל לא כך היה; ביקשת את כלייתי, כדי שלא אגרום אומללות גדולה יותר; ואם עדיין, בדרך שאינה ידועה לי, לא חדלת לחשוב ולהרגיש, לא היית רוצה נגדי נקמה גדולה מזו שאני מרגיש. מוכה כפי שהיית, ייסוריי עדיין עלו על שלך, כי העוקץ המר של החרטה לא יחדל לכרסם בפצעיי עד שהמוות יסגור אותם לעולם.
"אבל בקרוב," קרא בהתלהבות עצובה וחגיגית, "אמות, ומה שאני מרגיש עכשיו לא יורגש עוד. בקרוב האומללויות הבוערות האלה יכבו. אעלה על מדורת ההלוויה שלי בניצחון ואצהל בייסורי הלהבות המענות. אור השריפה ההיא ידעך; אפרי ייסחף לים ברוחות. רוחי תישן בשלום, או אם תחשוב, בוודאי לא תחשוב כך. שלום."
הוא זינק מחלון התא כשאמר זאת, אל רפסודת הקרח ששכבה קרוב לספינה. עד מהרה נישא בגלים ואבד בחושך ובמרחק.