השעה הייתה שמונה כשנחתנו; טיילנו זמן קצר על החוף, נהנים מן האור החולף, ואז פרשנו לפונדק והתבוננו בנוף היפה של מים, יערות והרים, מוסתר בחושך, ובכל זאת עדיין מציג את קווי המתאר השחורים שלו.
הרוח, ששככה בדרום, עלתה עכשיו בעוצמה רבה במערב. הירח הגיע לפסגתו בשמים והתחיל לרדת; העננים שטפו על פניו מהר ממעוף הנשר ועמעמו את קרניו, בעוד האגם שיקף את מחזה השמים העסוקים, שנעשו עסוקים עוד יותר בגלים חסרי המנוחה שהתחילו לעלות. פתאום ירדה סופת גשם כבדה.
הייתי שקט במשך היום, אבל ברגע שהלילה הסתיר את צורות הדברים, אלף פחדים עלו במחשבתי. הייתי מודאג ודרוך, בעוד יד ימיני אחזה באקדח שהוסתר בחיקי; כל קול הבהיל אותי, אבל החלטתי שאמכור את חיי ביוקר ולא אירתע מן הקרב עד שחיי או חיי יריבי יכבו.
אליזבת התבוננה בסערתי זמן מה בשתיקה ביישנית ומפוחדת, אבל היה משהו במבטי שהעביר אליה אימה, ורועדת, שאלה, "מה מסעיר אותך, ויקטור יקירי? ממה אתה פוחד?"
"הו! שקט, שקט, אהובתי," עניתי; "הלילה הזה, והכול יהיה בטוח; אבל הלילה הזה נורא, נורא מאוד."
עברה עליי שעה במצב רוח זה, כשפתאום הרהרתי כמה מפחיד יהיה לאשתי הקרב שציפיתי לו בכל רגע, והפצרתי בה ברצינות לפרוש, בהחלטה לא להצטרף אליה עד שאשיג ידיעה כלשהי על מקום אויבי.
היא עזבה אותי, והמשכתי זמן מה להתהלך הלוך ושוב במעברי הבית ולבדוק כל פינה שעשויה לשמש מקלט ליריבי. אבל לא גיליתי שום עקבה שלו והתחלתי לשער שאיזה מקרה מבורך התערב כדי למנוע את ביצוע איומיו כשפתאום שמעתי צרחה חדה ונוראה. היא באה מן החדר שאליו פרשה אליזבת. כששמעתי אותה, כל האמת שטפה את מחשבתי, זרועותיי נפלו, תנועת כל שריר וסיב נעצרה; יכולתי להרגיש את הדם מטפטף בעורקיי ומעקצץ בקצות איבריי. המצב הזה נמשך רק לרגע; הצרחה חזרה, ומיהרתי לתוך החדר.
אלוהים אדירים! למה לא מתי אז! למה אני כאן כדי לספר את השמדת התקווה הטובה ביותר והיצור הטהור ביותר עלי אדמות? היא הייתה שם, חסרת חיים ודוממת, מושלכת לרוחב המיטה, ראשה משתלשל ותוויה החיוורים והמעוותים מכוסים למחצה בשערה. לכל מקום שאני פונה אני רואה את אותה דמות: זרועותיה חסרות הדם וגופה הרפוי מושלכים בידי הרוצח על אלונקת כלולותיו. האם יכולתי לראות זאת ולחיות? אבוי! החיים עיקשים ונצמדים חזק ביותר במקום שבו הם שנואים ביותר. רק לרגע איבדתי את ההכרה; נפלתי חסר הכרה על האדמה.
כשהתאוששתי מצאתי את עצמי מוקף באנשי הפונדק; פניהם הביעו אימה חסרת נשימה, אבל אימתם של אחרים נראתה רק כלעג, צל של הרגשות שהעיקו עליי. נמלטתי מהם לחדר שבו שכבה גופתה של אליזבת, אהובתי, אשתי, שזה לא כבר חיה, יקרה כל כך, ראויה כל כך. היא הוזזה מן התנוחה שבה ראיתי אותה לראשונה, ועכשיו, כפי ששכבה, ראשה על זרועה וממחטה מושלכת על פניה וצווארה, יכולתי לשער שהיא ישנה. מיהרתי אליה וחיבקתי אותה בלהט, אבל הרפיון הקטלני והקור של האיברים אמרו לי שמה שהחזקתי עכשיו בזרועותיי חדל להיות אליזבת שאהבתי והוקרתי. סימן הרצח של אחיזת השד היה על צווארה, והנשימה חדלה לצאת משפתיה.
בעודי תלוי מעליה בייסורי ייאוש, הרמתי במקרה את עיניי. חלונות החדר היו קודם מוחשכים, והרגשתי מין בהלה כשראיתי את האור הצהוב החיוור של הירח מאיר את החדר. התריסים נפתחו, ובתחושת אימה שאין לתאר, ראיתי בחלון הפתוח דמות המזוויעה והמתועבת ביותר. חיוך היה על פני המפלצת; היא נראתה לועגת, כשבאצבעה השטנית הצביעה על גוויית אשתי. מיהרתי לעבר החלון, ובשלפי אקדח מחיקי, יריתי; אבל הוא התחמק ממני, קפץ ממקומו, וברוצו במהירות הברק, צלל לאגם.
קול היריה הביא המון לחדר. הצבעתי על המקום שבו נעלם, והלכנו בעקבותיו בסירות; רשתות הוטלו, אבל לשווא. אחרי שעברו כמה שעות, חזרנו חסרי תקווה, רוב חבריי מאמינים שזו הייתה דמות שהעלה דמיוני. אחרי שנחתו, יצאו לחפש בארץ, חבורות הולכות לכיוונים שונים בין היערות והגפנים.
ניסיתי ללוות אותם והתרחקתי מעט מן הבית, אבל ראשי הסתחרר, צעדיי היו כמו של שיכור, נפלתי לבסוף במצב של תשישות גמורה; קרום כיסה את עיניי, ועורי היה צחיח מחום הקדחת. במצב זה נישאתי בחזרה והונחתי על מיטה, בקושי מודע למה שקרה; עיניי נדדו בחדר כאילו לחפש משהו שאיבדתי.
אחרי זמן מה קמתי, וכמו באינסטינקט, זחלתי לחדר שבו שכבה גוויית אהובתי. היו שם נשים בוכות מסביב; תליתי את עצמי מעליה וצירפתי את דמעותיי העצובות לשלהן; כל הזמן הזה שום רעיון ברור לא הציג את עצמו למחשבתי, אבל מחשבותיי נדדו לנושאים שונים, מהרהרות בבלבול על אסונותיי ועל סיבתם. הייתי מבולבל, בענן של פליאה ואימה. מות ויליאם, הוצאתה להורג של ז'וסטין, רצח קלרוול, ולבסוף של אשתי; אפילו ברגע ההוא לא ידעתי שחבריי היחידים שנותרו בטוחים מרשעת השד; אבי אולי מתפתל אפילו עכשיו תחת אחיזתו, וארנסט אולי מת לרגליו. הרעיון הזה גרם לי לרעוד והחזיר אותי לפעולה. קפצתי והחלטתי לחזור לז'נבה בכל המהירות האפשרית.
לא היה אפשר להשיג סוסים, והייתי חייב לחזור דרך האגם; אבל הרוח הייתה לא נוחה, והגשם ירד בשטפונות. בכל זאת, היה בקושי בוקר, ויכולתי לקוות באופן סביר להגיע עד הלילה. שכרתי אנשים לחתור ולקחתי משוט בעצמי, כי תמיד חוויתי הקלה מעינוי נפשי בפעילות גופנית. אבל האומללות הגולשת שהרגשתי עכשיו, ועודף הסערה שסבלתי עשו אותי בלתי מסוגל לכל מאמץ. השלכתי את המשוט, ובהשעני את ראשי על ידיי, התמסרתי לכל רעיון קודר שעלה. אם הרמתי את עיניי, ראיתי נופים שהיו מוכרים לי בזמני המאושר יותר ושהתבוננתי בהם רק יום קודם בחברת זו שהייתה עכשיו רק צל וזיכרון. דמעות זלגו מעיניי. הגשם פסק לרגע, וראיתי את הדגים משחקים במים כמו שעשו כמה שעות קודם; אז אליזבת התבוננה בהם. שום דבר אינו מכאיב כל כך לנפש האדם כמו שינוי גדול ופתאומי. השמש יכולה לזרוח או העננים להעיב, אבל שום דבר לא יכול היה להיראות לי כמו שנראה ביום הקודם. שד חטף ממני כל תקווה לאושר עתידי; שום יצור לא היה אומלל כמוני מעולם; מאורע מפחיד כל כך הוא יחיד בתולדות האדם.
אבל למה עליי להתעכב על המאורעות שבאו אחרי המאורע המכריע האחרון הזה? סיפורי היה סיפור של זוועות; הגעתי לשיאן, ומה שעליי לספר עכשיו יכול רק לשעמם אותך. דע שאחד אחד, חבריי נחטפו; נשארתי שומם. כוחי שלי אזל, ועליי לספר, בכמה מילים, את מה שנשאר מסיפורי המזוויע.
הגעתי לז'נבה. אבי וארנסט עדיין חיו, אבל הראשון שקע תחת הבשורה שהבאתי. אני רואה אותו עכשיו, איש זקן מצוין ונכבד! עיניו נדדו בריקות, כי איבדו את קסמן ואת עונגן: את אליזבת שלו, יותר מבת לו, שהתמוגג ממנה בכל החיבה שאדם מרגיש, שבדעיכת החיים, כשיש לו מעט חיבות, נאחז ברצינות רבה יותר באלה שנשארו. ארור, ארור יהיה השד שהביא אומללות על שיבתו וגזר עליו לכלות באומללות! הוא לא יכול היה לחיות תחת הזוועות שנערמו סביבו; מעיינות הקיום כשלו פתאום; הוא לא יכול היה לקום ממיטתו, ובתוך כמה ימים מת בזרועותיי.
מה עלה עליי אז? אינני יודע; איבדתי תחושה, ושרשראות וחושך היו הדברים היחידים שלחצו עליי. לפעמים, אכן, חלמתי שנדדתי באחו פורחים ובעמקים נעימים עם חברי נעוריי, אבל התעוררתי ומצאתי את עצמי בצינוק. עצבות באה אחר כך, אבל בהדרגה רכשתי תפיסה ברורה של אומללויותיי ושל מצבי ואז שוחררתי מכלאי. כי קראו לי משוגע, ובמשך חודשים רבים, כפי שהבנתי, תא בודד היה משכני.
החירות, בכל זאת, הייתה מתנה חסרת תועלת בשבילי, אילולא, כשהתעוררתי להיגיון, התעוררתי באותו זמן לנקמה. כשזיכרון אסונות העבר לחץ עליי, התחלתי להרהר בסיבתם: המפלצת שבראתי, השד האומלל ששלחתי לעולם לחורבני. אחז בי זעם מטריף כשחשבתי עליו, ורציתי והתפללתי בלהט שאוכל להחזיק אותו באחיזתי כדי להטיל נקמה גדולה ובולטת על ראשו הארור.
וגם שנאתי לא הגבילה את עצמה זמן רב למשאלות חסרות תועלת; התחלתי להרהר באמצעים הטובים ביותר לתפוס אותו; ולשם כך, כחודש אחרי שחרורי, הלכתי לשופט פלילי בעיר ואמרתי לו שיש לי האשמה להגיש, שאני מכיר את משחית משפחתי, ושאני דורש ממנו להפעיל את כל סמכותו לתפיסת הרוצח.
השופט הקשיב לי בתשומת לב ובחסד. "היה בטוח, אדוני," אמר, "שום טרחה או מאמץ מצדי לא ייחסכו כדי לגלות את הנבל."
"אני מודה לך," עניתי; "הקשב, אם כן, לעדות שיש לי למסור. זה אכן סיפור מוזר כל כך שהייתי חושש שלא תאמין לו אלמלא יש משהו באמת, מופלא ככל שיהיה, שכופה שכנוע. הסיפור מקושר מדי מכדי שיטעו בו כבחלום, ואין לי מניע לשקר." התנהגותי כשפניתי אליו כך הייתה מרשימה אך שקטה; גיבשתי בלבי החלטה לרדוף את משחיתי עד המוות, והמטרה הזאת השקיטה את ייסוריי ולזמן מה השלימה אותי עם החיים. עכשיו סיפרתי את תולדותיי בקצרה אבל בתקיפות ובדיוק, מסמן את התאריכים בדייקנות ואף פעם לא סוטה לגידופים או לקריאות.
השופט נראה בהתחלה ספקן לגמרי, אבל כשהמשכתי נעשה קשוב ומתעניין יותר; ראיתי אותו לפעמים רועד מאימה; בפעמים אחרות הפתעה חיה, לא מעורבת בחוסר אמונה, הייתה מצוירת על פניו.
כשסיימתי את סיפורי, אמרתי, "זה היצור שאני מאשים ושלתפיסתו ולהענשתו אני קורא לך להפעיל את כל כוחך. זו חובתך כשופט, ואני מאמין ומקווה שרגשותיך כאדם לא יתקוממו נגד ביצוע התפקידים האלה בהזדמנות הזאת."
הפנייה הזאת גרמה שינוי ניכר בפני שומעי. הוא שמע את סיפורי באותה חצי אמונה שנותנים לסיפור על רוחות ועל מאורעות על-טבעיים; אבל כשנקרא לפעול באופן רשמי בעקבותיו, כל גאות חוסר האמונה שלו חזרה. הוא, בכל זאת, ענה בעדינות, "הייתי נותן לך ברצון כל עזרה במרדפך, אבל ליצור שאתה מדבר עליו נראה שיש כוחות שיעמידו את כל מאמציי במבחן. מי יכול לעקוב אחר בעל חיים שיכול לחצות את ים הקרח ולגור במערות ובמאורות שאף אדם לא יעז לחדור אליהן? חוץ מזה, כמה חודשים חלפו מאז ביצוע פשעיו, ואיש אינו יכול לשער לאיזה מקום נדד או באיזה אזור הוא גר עכשיו."
"אינני מפקפק שהוא מרחף ליד המקום שבו אני גר, ואם הוא אכן מצא מקלט באלפים, אפשר לצוד אותו כמו יעל ולהשמיד אותו כחיה טורפת. אבל אני מבחין במחשבותיך; אינך מאמין לסיפורי ואינך מתכוון לרדוף את אויבי בעונש שמגיע לו."
כשדיברתי, זעם נצץ בעיניי; השופט נבהל. "אתה טועה," אמר. "אתאמץ, ואם יהיה בכוחי לתפוס את המפלצת, היה בטוח שהוא יסבול עונש התואם את פשעיו. אבל אני חושש, ממה שאתה עצמך תיארת כתכונותיו, שזה יתגלה כבלתי ישים; וכך, בזמן שכל אמצעי ראוי יינקט, עליך להכין את עצמך לאכזבה."
"זה לא יכול להיות; אבל כל מה שאוכל לומר יועיל מעט. נקמתי אינה חשובה לך; ובכל זאת, בזמן שאני מודה שהיא חטא, אני מודה שהיא התשוקה המכלה והיחידה של נפשי. זעמי אינו ניתן לביטוי כשאני מהרהר שהרוצח, ששחררתי על החברה, עדיין קיים. אתה מסרב לדרישתי הצודקת; יש לי רק משאב אחד, ואני מקדיש את עצמי, בחיי או במותי, להשמדתו."
רעדתי מעודף סערה כשאמרתי זאת; היה טירוף בהתנהגותי, ומשהו, אינני מפקפק, מאותה עזות גאה שאומרים שהייתה לקדושים המעונים של פעם. אבל בעיני שופט ז'נבי, שמחשבתו הייתה עסוקה ברעיונות שונים לגמרי מאלה של מסירות וגבורה, להתעלות הרוח הזאת היה הרבה מן המראה של טירוף. הוא השתדל להרגיע אותי כמו שאומנת מרגיעה ילד וחזר לראות בסיפורי תוצאה של הזיה.
"אדם," קראתי, "כמה בור אתה בגאוות חוכמתך! חדל; אינך יודע מה אתה אומר."
פרצתי מן הבית כועס ונסער ופרשתי להרהר באיזו דרך פעולה אחרת.