המסע הגיע לסופו. נחתנו, והמשכנו לפריז. עד מהרה מצאתי שהעמסתי יותר מדי על כוחי ושעליי לנוח לפני שאוכל להמשיך במסעי. דאגתו ותשומת לבו של אבי היו בלתי נלאות, אבל הוא לא ידע את מקור סבלותיי וחיפש שיטות מוטעות לתקן את הרעה חסרת המרפא. הוא רצה שאבקש שעשוע בחברה. תיעבתי את פני האדם. הו, לא תיעבתי! הם היו אחיי, בני מיני, והרגשתי נמשך אפילו לדוחים שבהם, כמו ליצורים בעלי טבע מלאכי ומנגנון שמימי. אבל הרגשתי שאין לי זכות להשתתף בחברתם. שחררתי ביניהם אויב שששונו היה לשפוך את דמם ולהתהולל באנקותיהם. איך היו, כל אחד ואחד, מתעבים אותי ורודפים אותי מן העולם, אילו ידעו את מעשיי הלא מקודשים ואת הפשעים שמקורם בי!
אבי נכנע לבסוף לרצוני להימנע מחברה והשתדל בטיעונים שונים לגרש את ייאושי. לפעמים חשב שהרגשתי עמוקות את ההשפלה שבחובה לענות על אישום ברצח, והשתדל להוכיח לי את הבל הגאווה.
"אבוי! אבי," אמרתי, "כמה מעט אתה מכיר אותי. בני האדם, רגשותיהם ותשוקותיהם, היו באמת מושפלים אילו אומלל כמוני היה מרגיש גאווה. ז'וסטין, ז'וסטין האומללה והמסכנה, הייתה חפה מפשע כמוני, והיא סבלה את אותו אישום; היא מתה בגללו; ואני הסיבה לזה: אני רצחתי אותה. ויליאם, ז'וסטין והנרי: כולם מתו בידיי."
אבי שמע אותי לעתים קרובות, במהלך מאסרי, מעלה את אותה טענה; כשהאשמתי את עצמי כך, לפעמים נראה שהוא רוצה הסבר, ובפעמים אחרות נראה שראה בזה פרי ההזיה, ושבמהלך מחלתי איזה רעיון מן הסוג הזה הציג את עצמו לדמיוני, שאת זיכרונו שמרתי בהחלמתי. נמנעתי מהסבר ושמרתי על שתיקה מתמדת לגבי האומלל שבראתי. היה לי שכנוע שיחשבו אותי משוגע, וזה לבדו היה כובל את לשוני לעולם. אבל, חוץ מזה, לא יכולתי להביא את עצמי לגלות סוד שימלא את שומעי בתדהמה ויעשה את הפחד והאימה הלא טבעית לדיירי חזהו. לכן ריסנתי את צימאוני חסר הסבלנות לאהדה ושתקתי כשהייתי נותן את העולם כדי לגלות את הסוד הקטלני. ובכל זאת, מילים כמו אלה שרשמתי היו פורצות ממני בלי שליטה. לא יכולתי להציע להן שום הסבר, אבל אמיתותן הקלה בחלקה את משא צערי המסתורי.
בהזדמנות הזאת אמר אבי, בהבעה של פליאה חסרת גבול, "ויקטור היקר מכול, איזה שיגעון זה? בני היקר, אני מתחנן שלעולם לא תעלה טענה כזאת שוב."
"אינני משוגע," קראתי במרץ; "השמש והשמים, שראו את פעולותיי, יכולים להעיד על אמיתותי. אני המתנקש של הקורבנות החפים ביותר מפשע האלה; הם מתו בגלל מזימותיי. אלף פעמים הייתי שופך את דמי שלי, טיפה אחר טיפה, כדי להציל את חייהם; אבל לא יכולתי, אבי, באמת לא יכולתי להקריב את כל המין האנושי."
סיום הנאום הזה שכנע את אבי שרעיונותיי מעורערים, והוא שינה מיד את נושא שיחתנו והשתדל לשנות את מהלך מחשבותיי. הוא רצה ככל האפשר למחוק את זיכרון המחזות שהתרחשו באירלנד ומעולם לא רמז עליהם ולא הרשה לי לדבר על אסונותיי.
ככל שהזמן חלף נעשיתי שקט יותר; האומללות שכנה בלבי, אבל כבר לא דיברתי באותו אופן לא קוהרנטי על פשעיי; די היה לי במודעות להם. באלימות עצמית קיצונית ריסנתי את קול האומללות העריץ, שלפעמים רצה להכריז על עצמו לפני כל העולם, והליכותיי היו שקטות ומיושבות יותר משהיו אי פעם מאז מסעי לים הקרח.
כמה ימים לפני שעזבנו את פריז בדרכנו לשווייץ, קיבלתי את המכתב הבא מאליזבת:
"ידידי היקר,
"זה נתן לי את ההנאה הגדולה ביותר לקבל מכתב מדודי שתוארך בפריז; אתה כבר לא במרחק מאיים, ואני יכולה לקוות לראות אותך בפחות משבועיים. בן דודי המסכן, כמה ודאי סבלת! אני מצפה לראות אותך נראה חולה אפילו יותר מאשר כשעזבת את ז'נבה. החורף הזה עבר באומללות רבה ביותר, מעונה כפי שהייתי במתח מודאג; ובכל זאת אני מקווה לראות שלום בפניך ולמצוא שלבך אינו ריק לגמרי מנחמה ומשלווה.
"ובכל זאת אני חוששת שאותם רגשות שעשו אותך אומלל כל כך לפני שנה קיימים עכשיו, אולי אפילו הוגברו עם הזמן. לא הייתי רוצה להטריד אותך בתקופה הזאת, כשאסונות רבים כל כך מעיקים עליך, אבל שיחה שהייתה לי עם דודי לפני עזיבתו עושה נחוץ הסבר כלשהו לפני שניפגש.
הסבר! אולי תאמר, מה יש לאליזבת להסביר? אם אתה באמת אומר את זה, שאלותיי נענו וכל ספקותיי סופקו. אבל אתה רחוק ממני, וייתכן שתפחד ובכל זאת תשמח בהסבר הזה; ובסבירות שזה המקרה, אינני מעזה לדחות עוד את כתיבת מה שבמהלך היעדרותך רציתי לעתים קרובות להביע לפניך אבל מעולם לא היה לי האומץ להתחיל.
"אתה יודע היטב, ויקטור, שאיחודנו היה התוכנית האהובה על הוריך מאז ינקותנו. אמרו לנו זאת כשהיינו צעירים, ולימדו אותנו לצפות לו כמאורע שבוודאי יתקיים. היינו חברים אוהבים למשחק בילדות, ואני מאמינה, ידידים יקרים ומוערכים זה לזה כשגדלנו. אבל כמו שאח ואחות רוחשים לעתים קרובות חיבה חיה זה לזה בלי לרצות באיחוד אינטימי יותר, האם לא ייתכן שזה גם המקרה שלנו? אמור לי, ויקטור היקר מכול. ענה לי, אני מתחננת באושרנו המשותף, באמת פשוטה: האם אינך אוהב אחרת?
"נסעת; בילית כמה שנים מחייך באינגולשטט; ואני מודה לפניך, ידידי, שכשראיתי אותך בסתיו האחרון אומלל כל כך, בורח לבדידות מחברת כל יצור, לא יכולתי שלא לשער שאולי אתה מצטער על הקשר שלנו ומאמין שאתה מחויב בכבודך למלא את משאלות הוריך, אף שהן עמדו נגד נטיותיך. אבל זה היגיון כוזב. אני מודה לפניך, ידידי, שאני אוהבת אותך ושבחלומותיי האווריריים על העתיד היית חברי ובן לוויתי הקבוע. אבל את אושרך אני רוצה כמו את שלי כשאני מצהירה לפניך שנישואינו יעשו אותי אומללה לעולם אלא אם יהיו ציווי בחירתך החופשית. אפילו עכשיו אני בוכה לחשוב שבהיותך מוכרע באסונות האכזריים ביותר, אולי תחנוק, במילה כבוד, כל תקווה לאהבה ולאושר שרק הם ישיבו אותך לעצמך. אני, שיש לי חיבה כל כך חסרת אינטרס אליך, אולי אגדיל את אומללותך פי עשרה בהיותי מכשול למשאלותיך. אה! ויקטור, היה בטוח שלבת דודתך וחברת משחקך יש אהבה כנה מדי אליך מכדי שלא תהיה אומללה מן ההשערה הזאת. היה מאושר, ידידי; ואם תציית לי בבקשה האחת הזאת, היה סמוך ובטוח ששום דבר עלי אדמות לא יהיה בכוחו להפריע לשלוותי.
"אל תיתן למכתב הזה להטריד אותך; אל תענה מחר, או מחרתיים, או אפילו עד שתבוא, אם זה יכאב לך. דודי ישלח לי חדשות על בריאותך, ואם אראה רק חיוך אחד על שפתיך כשניפגש, שנגרם בזכות זה או בזכות כל מאמץ אחר שלי, לא אזדקק לשום אושר אחר.
"אליזבת לבנצה.
"ז'נבה, 18 במאי, 17--"
המכתב הזה החיה בזיכרוני את מה ששכחתי קודם, את איום השד: "אהיה איתך בליל כלולותיך!" כזה היה גזר דיני, ובלילה ההוא ישתמש השד בכל תחבולה כדי להשמיד אותי ולקרוע אותי מן הצצת האושר שהבטיחה לנחם בחלקה את סבלותיי. בלילה ההוא החליט להשלים את פשעיו במותי. טוב, שיהיה כך; מאבק קטלני יתקיים אז בוודאי, שבו אם ינצח אהיה בשלום וכוחו עליי יגיע לקצו. אם יובס, אהיה אדם חופשי. אבוי! איזו חירות? כזאת שהאיכר נהנה ממנה כשמשפחתו נטבחה לנגד עיניו, בקתתו נשרפה, אדמותיו הושממו, והוא מגורש, חסר בית, חסר פרוטה ובודד, אבל חופשי. כזאת תהיה חירותי מלבד שבאליזבת שלי היה לי אוצר, אבוי, שקול כנגד אותן אימות של חרטה ואשמה שירדפו אותי עד המוות.
אליזבת המתוקה והאהובה! קראתי וקראתי שוב את מכתבה, וכמה רגשות מרוככים התגנבו ללבי והעזו ללחוש חלומות גן עדן של אהבה ושמחה; אבל התפוח כבר נאכל, וזרוע המלאך נחשפה לגרש אותי מכל תקווה. ובכל זאת הייתי מת כדי לעשות אותה מאושרת. אם המפלצת תבצע את איומה, המוות בלתי נמנע; ובכל זאת, שוב, שקלתי אם נישואיי יחישו את גורלי. חורבני אולי אכן יגיע כמה חודשים מוקדם יותר, אבל אם מענני יחשוד שדחיתי אותם, מושפע מאיומיו, בוודאי ימצא אמצעי נקמה אחרים ואולי נוראים יותר. הוא נדר להיות איתי בליל כלולותיי, ובכל זאת לא ראה באיום הזה דבר הקושר אותו לשלום בינתיים, כי כאילו להראות לי שעוד לא שבע מדם, רצח את קלרוול מיד אחרי השמעת איומיו. לכן החלטתי שאם איחודי המיידי עם בת דודתי יתרום לאושרה או לאושר אבי, מזימותיו של יריבי נגד חיי לא יעכבו אותו אף שעה אחת.
במצב רוח זה כתבתי לאליזבת. מכתבי היה שקט ואוהב. "אני חושש, נערתי האהובה," אמרתי, "שמעט אושר נשאר לנו עלי אדמות; ובכל זאת כל מה שאולי אהנה ממנו יום אחד מרוכז בך. גרשי את פחדייך הבטלים; לך לבדך אני מקדיש את חיי ואת מאמציי לשביעות רצון. יש לי סוד אחד, אליזבת, סוד נורא; כשיתגלה לך, הוא יקפיא את גופך באימה, ואז, רחוק מלהיות מופתעת מאומללותי, רק תתפלאי שאני שורד את מה שסבלתי. אגלה לך את סיפור האומללות והאימה הזה ביום שאחרי נישואינו, כי, בת דודתי המתוקה, חייב להיות אמון מושלם בינינו. אבל עד אז, אני מתחנן, אל תזכירי אותו ואל תרמזי עליו. את זה אני מבקש בכל לב, ואני יודע שתיעני."
כשבוע אחרי הגעת מכתבה של אליזבת חזרנו לז'נבה. הנערה המתוקה קיבלה את פניי בחיבה חמה, ובכל זאת דמעות היו בעיניה כשראתה את גופי הכחוש ואת לחיי הקודחות. ראיתי שינוי גם בה. היא הייתה רזה יותר ואיבדה הרבה מן החיוניות השמימית שקסמה לי קודם; אבל עדינותה ומבטי החמלה הרכים שלה עשו אותה לבת לוויה מתאימה יותר למי שהיה מוכה ואומלל כמוני.
השלווה שנהניתי ממנה עכשיו לא החזיקה מעמד. הזיכרון הביא איתו טירוף, וכשחשבתי על מה שקרה, טירוף ממשי אחז בי; לפעמים הייתי זועם ובוער מכעס, לפעמים שפוף ומיואש. לא דיברתי ולא הבטתי באיש, אלא ישבתי בלי תנועה, מבולבל מהמון האומללויות שהכריעו אותי.
רק לאליזבת היה הכוח למשוך אותי מן ההתקפים האלה; קולה העדין היה מרגיע אותי כשנסחפתי בתשוקה ומעורר בי רגשות אנושיים כששקעתי בקהות. היא בכתה איתי ובשבילי. כשההיגיון חזר, הייתה מוכיחה אותי ומשתדלת לעורר בי השלמה. אה! טוב לאומלל להשלים, אבל לאשם אין שלום. ייסורי החרטה מרעילים את המותרות שלפעמים נמצאים בהתמסרות לעודף הצער.
זמן קצר אחרי בואי דיבר אבי על נישואיי המיידיים עם אליזבת. נשארתי שותק.
"האם יש לך, אם כן, קשר אחר?"
"אף אחד עלי אדמות. אני אוהב את אליזבת ומצפה לאיחודנו בעונג. לכן שייקבע היום; ובו אקדיש את עצמי, בחיים או במוות, לאושרה של בת דודתי."
"ויקטור יקירי, אל תדבר כך. אסונות כבדים פקדו אותנו, אבל הבה רק ניצמד חזק יותר למה שנשאר ונעביר את אהבתנו לאלה שאיבדנו לאלה שעדיין חיים. המעגל שלנו יהיה קטן אבל קשור חזק בקשרי החיבה והאסון המשותף. וכשהזמן ירכך את ייאושך, מושאי דאגה חדשים ויקרים ייוולדו כדי להחליף את אלה שנשללו מאיתנו באכזריות כזאת."
אלה היו לקחי אבי. אבל אליי חזר זיכרון האיום; ואינך יכול להתפלא שבהיות השד כל-יכול עד כה במעשי הדם שלו, כמעט ראיתי בו בלתי מנוצח, ושכשהוא אמר את המילים "אהיה איתך בליל כלולותיך," ראיתי בגורל המאיים דבר בלתי נמנע. אבל המוות לא היה רעה בשבילי אם אובדן אליזבת היה שקול כנגדו, ולכן, בפנים מרוצות ואפילו עליזות, הסכמתי עם אבי שאם בת דודתי תסכים, הטקס יתקיים בעוד עשרה ימים, וכך שמתי, כפי שדמיינתי, את החותם על גורלי.
אלוהים אדירים! אילו לרגע אחד הייתי חושב מה עשויה להיות הכוונה השטנית של יריבי השדי, הייתי מעדיף לגרש את עצמי לעולם מארץ מולדתי ולנדוד מנודה חסר חברים על פני הארץ מאשר להסכים לנישואים האומללים האלה. אבל, כאילו ניחנה בכוחות קסם, המפלצת עיוורה אותי לכוונותיה האמיתיות; וכשחשבתי שהכנתי רק את מותי שלי, החשתי את מותו של קורבן יקר הרבה יותר.
ככל שהתקופה שנקבעה לנישואינו התקרבה, בין מפחדנות ובין מתחושה נבואית, הרגשתי את לבי שוקע בתוכי. אבל הסתרתי את רגשותיי במראית עין של עליזות שהביאה חיוכים ושמחה לפני אבי, אבל בקושי הטעתה את עינה הדרוכה תמיד והחדה יותר של אליזבת. היא ציפתה לאיחודנו בשביעות רצון שלווה, לא בלי מעט פחד, שאסונות העבר הטביעו, שמה שנראה עכשיו אושר ודאי ומוחשי עלול להתפזר עד מהרה לחלום אוורירי ולא להשאיר עקבה מלבד צער עמוק ונצחי.
הכנות נעשו למאורע, ביקורי ברכה התקבלו, והכול לבש מראה מחייך. סגרתי, ככל שיכולתי, בלבי את החרדה שכרסמה שם ונכנסתי ברצינות מדומה לתוכניות אבי, אף שהן עשויות לשמש רק כקישוטי הטרגדיה שלי. בזכות מאמצי אבי חלק מירושתה של אליזבת הוחזר לה בידי ממשלת אוסטריה. אחוזה קטנה על חופי אגם קומו הייתה שלה. הוסכם שמיד אחרי איחודנו, נמשיך לווילה לבנצה ונבלה את ימי האושר הראשונים שלנו ליד האגם היפה שלידו עמדה.
בינתיים נקטתי כל אמצעי זהירות להגן על גופי למקרה שהשד יתקוף אותי בגלוי. נשאתי אקדחים ופגיון תמיד עליי והייתי תמיד דרוך למנוע תחבולה, ובאמצעים האלה השגתי מידה גדולה יותר של שלווה. למעשה, ככל שהתקופה התקרבה, האיום נראה יותר כאשליה, שאין לראות בה דבר ראוי להפריע לשלוותי, בעוד האושר שקיוויתי לו בנישואיי לבש מראה גדול יותר של ודאות ככל שהיום שנקבע לחגיגתו התקרב ושמעתי אותו מדובר בלי הרף כמאורע ששום תקלה לא תוכל למנוע.
אליזבת נראתה מאושרת; התנהגותי השלווה תרמה רבות להרגיע את רוחה. אבל ביום שעמד למלא את משאלותיי ואת גורלי, היא הייתה עצובה, ותחושה מוקדמת של רע חלחלה בה; ואולי גם חשבה על הסוד הנורא שהבטחתי לגלות לה למחרת. אבי היה בינתיים מאושר מאוד, ובהמולת ההכנות, זיהה בעצבות אחייניתו רק את ביישנותה של כלה.
אחרי שהטקס נערך התכנסה חבורה גדולה בבית אבי, אבל הוסכם שאליזבת ואני נתחיל את מסענו במים, נישן באותו לילה באוויאן ונמשיך את הפלגתנו למחרת. היום היה נאה, הרוח נוחה; הכול חייך להפלגת הכלולות שלנו.
אלה היו הרגעים האחרונים של חיי שבהם נהניתי מתחושת האושר. עברנו במהירות; השמש הייתה חמה, אבל היינו מוגנים מקרניה במין סוכך בזמן שנהנינו מיופי הנוף, לפעמים בצד אחד של האגם, שם ראינו את הר הסאלב, את הגדות הנעימות של מונטלגר, ובמרחק, מעל הכול, את המון בלאן היפה, ואת אוסף ההרים המושלגים המשתדלים לשווא להתחרות בו; לפעמים בשיט לאורך הגדות שממול, ראינו את הז'ורה האדיר מציב את צלעו האפלה מול השאפתנות שהייתה רוצה לעזוב את ארץ מולדתה, ומחסום כמעט בלתי עביר בפני הפולש שירצה לשעבד אותה.
לקחתי את ידה של אליזבת. "את עצובה, אהובתי. אה! אילו ידעת מה סבלתי ומה אולי עוד אשא, היית משתדלת לתת לי לטעום את השקט ואת החופש מייאוש שהיום האחד הזה לפחות מרשה לי ליהנות מהם."
"היה מאושר, ויקטור יקירי," ענתה אליזבת; "אין, אני מקווה, שום דבר שיצער אותך; והיה בטוח שאם שמחה חיה אינה מצוירת בפניי, לבי מרוצה. משהו לוחש לי לא לסמוך יותר מדי על הסיכוי שנפתח לפנינו, אבל לא אקשיב לקול מבשר רעות כזה. הבט כמה מהר אנחנו נעים ואיך העננים, שלפעמים מסתירים ולפעמים עולים מעל כיפת המון בלאן, עושים את מחזה היופי הזה מעניין עוד יותר. הבט גם בדגים לאין ספור השוחים במים הצלולים, שבהם אנחנו יכולים להבחין בכל חלוק שמונח בקרקעית. איזה יום אלוהי! כמה מאושר ושליו נראה כל הטבע!"
כך השתדלה אליזבת להסיט את מחשבותיה ואת שלי מכל הרהור בנושאים עצובים. אבל מזגה היה מתנודד; שמחה לכמה רגעים זרחה בעיניה, אבל היא פינתה מקום בלי הרף לפיזור דעת ולהרהור.
השמש שקעה נמוך יותר בשמים; עברנו את נהר הדראנס והתבוננו בדרכו בין התהומות של הגבעות הגבוהות והעמקים של הנמוכות. האלפים כאן מתקרבים לאגם, והתקרבנו לאמפיתיאטרון ההרים שיוצר את גבולו המזרחי. צריח אוויאן זרח תחת היערות שהקיפו אותו ושורת ההרים, הר מעל הר, שהייתה תלויה מעליו.
הרוח, שעד אז נשאה אותנו במהירות מדהימה, שקעה בשקיעה למשב קל; האוויר הרך רק פכפך את המים וגרם לתנועה נעימה בין העצים כשהתקרבנו לחוף, שממנו נשא את הריח הנפלא ביותר של פרחים ושחת. השמש שקעה מתחת לאופק כשנחתנו, וכשנגעתי בחוף הרגשתי את הדאגות והפחדים האלה מתעוררים, שעוד מעט ייאחזו בי וייצמדו אליי לעולם.