פרנקנשטיין, או פרומתאוס המודרני - פרק 25

יצא לאור ב־1818

עד מהרה הוכנסתי לפני השופט, איש זקן ונדיב בעל הליכות שקטות ועדינות. הוא הביט בי, בכל זאת, במידה מסוימת של חומרה, ואז, בפנותו אל מלוויי, שאל מי מופיע כעדים בהזדמנות הזאת.

כחצי תריסר אנשים התייצבו; ומשנבחר אחד בידי השופט, הוא העיד שיצא לדוג בלילה הקודם עם בנו וגיסו, דניאל ניוג'נט, כשבערך בעשר הבחינו ברוח צפונית חזקה עולה, ולכן פנו לנמל. זה היה לילה חשוך מאוד, כי הירח עוד לא עלה; הם לא נחתו בנמל, אלא, כפי שהיו רגילים, במפרץ קטן כשלושה קילומטרים מתחתיו. הוא הלך ראשון, נושא חלק מציוד הדיג, וחבריו הלכו אחריו במרחק מה. כשהתקדם לאורך החול, פגעה רגלו במשהו והוא נפל לכל אורכו על האדמה. חבריו באו לעזור לו, ולאור הפנס שלהם מצאו שנפל על גופת אדם, שלכל המראות היה מת. השערתם הראשונה הייתה שזו גוויית אדם שטבע ונזרק לחוף בגלים, אבל בבדיקה מצאו שהבגדים לא היו רטובים ואפילו שהגוף עוד לא התקרר. הם נשאו אותו מיד לבקתת אישה זקנה ליד המקום והשתדלו, אבל לשווא, להשיב אותו לחיים. הוא נראה צעיר נאה, כבן עשרים וחמש. כנראה נחנק, כי לא היה שום סימן אלימות מלבד הסימן השחור של אצבעות על צווארו.

החלק הראשון של העדות הזאת לא עניין אותי כלל, אבל כשהוזכר סימן האצבעות נזכרתי ברצח אחי והרגשתי את עצמי נסער מאוד; איבריי רעדו, וערפל עלה על עיניי, שאילץ אותי להישען על כיסא לתמיכה. השופט התבונן בי בעין חדה וכמובן הסיק מהתנהגותי סימן לא טוב.

הבן אישר את דבריו של אביו, אבל כשדניאל ניוג'נט נקרא הוא נשבע בוודאות שממש לפני נפילת חברו, ראה סירה, ובה אדם יחיד, במרחק קצר מן החוף; וככל שיכול היה לשפוט לאור כמה כוכבים, הייתה זו אותה סירה שבה זה עתה נחתתי.

אישה העידה שהיא גרה ליד החוף ועמדה בדלת בקתתה, מחכה לשובם של הדייגים, כשעה לפני ששמעה על מציאת הגופה, כשראתה סירה ובה רק אדם אחד מתרחקת מאותו חלק של החוף שבו נמצאה אחר כך הגווייה.

אישה אחרת אישרה את דבריהם של הדייגים שהביאו את הגופה לביתה; היא לא הייתה קרה. הם השכיבו אותה במיטה ושפשפו אותה, ודניאל הלך לעיירה להביא רוקח, אבל החיים הלכו לגמרי.

כמה אנשים אחרים נחקרו על נחיתתי, והם הסכימו שעם הרוח הצפונית החזקה שעלתה במהלך הלילה, סביר מאוד שהיטלטלתי שעות רבות ונאלצתי לחזור כמעט לאותו מקום שממנו יצאתי. חוץ מזה, הם העירו שנראה שהבאתי את הגופה ממקום אחר, וסביר שמאחר שלא נראה שאני מכיר את החוף, אולי נכנסתי לנמל בלי לדעת את המרחק של העיירה ---- מן המקום שבו הנחתי את הגווייה.

מר קירווין, כששמע את העדות הזאת, רצה שיובילו אותי לחדר שבו שכבה הגופה לקבורה, כדי שיוכלו לראות איזו השפעה יגרום לי מראה. הרעיון הזה הוצע כנראה בגלל הסערה הקיצונית שהפגנתי כשתואר אופן הרצח. לכן הובלתי, בידי השופט וכמה אנשים אחרים, לפונדק. לא יכולתי שלא להיות מוכה בצירופי המקרים המוזרים שקרו במהלך הלילה רב המאורעות הזה; אבל, בידעי שדיברתי עם כמה אנשים באי שגרתי בו בערך בזמן שבו נמצאה הגופה, הייתי שקט לגמרי לגבי תוצאות העניין.

נכנסתי לחדר שבו שכבה הגווייה והובלתי אל הארון. איך אוכל לתאר את תחושותיי כשראיתי אותה? אני עדיין מרגיש צחיח מאימה, ואינני יכול להרהר ברגע הנורא ההוא בלי רעד וייסורים. החקירה, נוכחות השופט והעדים, חלפו כחלום מזיכרוני כשראיתי את גופו חסר החיים של הנרי קלרוול שרוע לפניי. התנשמתי, ובהשליכי את עצמי על הגופה, קראתי, "האם מזימותיי הרצחניות שללו גם ממך, הנרי היקר מכול, את החיים? שניים כבר השמדתי; קורבנות אחרים מחכים לגורלם; אבל אתה, קלרוול, ידידי, מיטיבי..."

גוף האדם לא יכול היה עוד לשאת את הייסורים שסבלתי, והוצאתי מן החדר בעוויתות חזקות.

קדחת באה אחרי זה. שכבתי חודשיים על סף המוות; הזיותיי, כפי ששמעתי אחר כך, היו מפחידות; קראתי לעצמי הרוצח של ויליאם, של ז'וסטין ושל קלרוול. לפעמים התחננתי לפני המטפלים בי שיעזרו לי בהשמדת השד שעינה אותי; ובפעמים אחרות הרגשתי את אצבעות המפלצת כבר אוחזות בצווארי, וצרחתי בקול מייסורים ומאימה. למרבה המזל, מאחר שדיברתי בשפת אמי, רק מר קירווין הבין אותי; אבל תנועותיי וזעקותיי המרות הספיקו להבהיל את העדים האחרים.

למה לא מתי? אומלל יותר מכל אדם שהיה קודם, למה לא שקעתי בשכחה ובמנוחה? המוות חוטף ילדים פורחים רבים, התקוות היחידות של הוריהם האוהבים; כמה כלות ואוהבים צעירים היו יום אחד בפריחת הבריאות והתקווה, ולמחרת טרף לתולעים ולריקבון הקבר! מאיזה חומרים נעשיתי שיכולתי לעמוד כך בזעזועים רבים כל כך, שכמו סיבוב הגלגל, חידשו בלי הרף את העינוי?

אבל נגזר עליי לחיות ותוך חודשיים מצאתי את עצמי כמי שמתעורר מחלום, בכלא, שרוע על מיטה עלובה, מוקף סוהרים, שומרי מפתחות, בריחים וכל הציוד העלוב של צינוק. היה בוקר, אני זוכר, כשהתעוררתי כך להבנה; שכחתי את פרטי מה שקרה ורק הרגשתי כאילו איזה אסון גדול הכריע אותי פתאום; אבל כשהבטתי סביבי וראיתי את החלונות המסורגים ואת עליבות החדר שבו הייתי, הכול הבזיק בזיכרוני ונאנקתי במרירות.

הקול הזה הפריע לאישה זקנה שישנה בכיסא לידי. היא הייתה אחות שכירה, אשתו של אחד משומרי המפתחות, ופניה הביעו את כל התכונות הרעות האלה שמאפיינות לעתים קרובות את המעמד ההוא. קווי פניה היו קשים וגסים, כמו של אנשים הרגילים לראות בלי אהדה מחזות של אומללות. הטון שלה הביע את אדישותה הגמורה; היא פנתה אליי בעברית, והקול היכה בי כקול ששמעתי במהלך סבלותיי.

"אתה מרגיש טוב יותר עכשיו, אדוני?" אמרה.

עניתי באותה שפה, בקול חלש, "אני מאמין שכן; אבל אם הכול נכון, אם באמת לא חלמתי, אני מצטער שאני עדיין חי כדי להרגיש את האומללות והאימה האלה."

"לגבי זה," ענתה הזקנה, "אם אתה מתכוון לג'נטלמן שרצחת, אני מאמינה שהיה טוב יותר בשבילך אילו היית מת, כי נדמה לי שיהיה לך קשה! בכל אופן, זה לא עניין שלי; שלחו אותי לטפל בך ולרפא אותך; אני עושה את חובתי במצפון נקי; טוב היה אילו כולם עשו כך."

פניתי בתיעוב מן האישה שיכלה לומר נאום חסר רגש כזה לאדם שזה עתה ניצל, ממש על סף המוות; אבל הרגשתי רפוי ולא מסוגל להרהר בכל מה שקרה. כל רצף חיי נראה לי כחלום; לפעמים פקפקתי אם הכול באמת נכון, כי זה אף פעם לא הציג את עצמו למחשבתי בכוח המציאות.

כשהתמונות שריחפו לפניי נעשו ברורות יותר, נעשיתי קודח; חושך לחץ סביבי; איש לא היה קרוב אליי שירגיע אותי בקול האהבה העדין; שום יד יקרה לא תמכה בי. הרופא בא ורשם תרופות, והזקנה הכינה אותן בשבילי; אבל אדישות גמורה נראתה בראשון, והבעת האכזריות הייתה מסומנת בחוזקה בפניה של השנייה. מי יכול להתעניין בגורלו של רוצח מלבד התליין שירוויח את שכרו?

אלה היו הרהוריי הראשונים, אבל עד מהרה למדתי שמר קירווין הראה לי חסד רב. הוא גרם שיכינו בשבילי את החדר הטוב ביותר בכלא (עלוב אכן היה הטוב ביותר); והוא שסיפק רופא ואחות. נכון, הוא בא לראות אותי לעתים רחוקות, כי אף שהשתוקק בלהט להקל על סבלותיו של כל יצור אנושי, הוא לא רצה להיות נוכח בייסורים ובהזיות האומללות של רוצח. הוא בא, אם כן, לפעמים לראות שאינני מוזנח, אבל ביקוריו היו קצרים ובהפסקות ארוכות.

יום אחד, בזמן שהחלמתי בהדרגה, ישבתי בכיסא, עיניי פקוחות למחצה ולחיי כחולות כמו של המתים. הוכרעתי בקדרות ובאומללות ולעתים קרובות הרהרתי שעדיף לי לבקש את המוות מאשר לרצות להישאר בעולם שבשבילי היה מלא אומללות. בזמן מסוים שקלתי אם לא להכריז על עצמי כאשם ולסבול את עונש החוק, פחות חף מפשע משהייתה ז'וסטין המסכנה. כאלה היו מחשבותיי כשדלת חדרי נפתחה ומר קירווין נכנס. פניו הביעו אהדה וחמלה; הוא קירב כיסא לשלי ופנה אליי בצרפתית,

"אני חושש שהמקום הזה מזעזע אותך מאוד; האם אוכל לעשות משהו כדי שיהיה לך נוח יותר?"

"אני מודה לך, אבל כל מה שאתה מזכיר הוא כלום בשבילי; בכל הארץ אין נוחות שאני מסוגל לקבל."

"אני יודע שאהדתו של זר יכולה להיות רק הקלה מועטה למי שמוכרע כמוך באסון מוזר כל כך. אבל, אני מקווה, תעזוב בקרוב את המשכן העגום הזה, כי בלי ספק אפשר להביא בקלות ראיות כדי לשחרר אותך מן האישום הפלילי."

"זו הדאגה הקטנה שלי; נעשיתי, ברצף של מאורעות מוזרים, האומלל שבבני התמותה. נרדף ומעונה כפי שאני והייתי, האם המוות יכול להיות רעה כלשהי בשבילי?"

"שום דבר אכן לא יכול היה להיות אומלל ומייסר יותר מן המקרים המוזרים שקרו לאחרונה. הושלכת, בתקלה מפתיעה כלשהי, על החוף הזה, המפורסם בהכנסת האורחים שלו, נתפסת מיד, והואשמת ברצח. המראה הראשון שהוצג לעיניך היה גופת ידידך, שנרצח באופן שאין להסבירו והונח, כביכול, בידי איזה שד לרוחב דרכך."

כשמר קירווין אמר זאת, למרות הסערה שסבלתי במבט הלאחור הזה על סבלותיי, הרגשתי גם הפתעה ניכרת מן הידיעה שנראה שיש לו עליי. אני משער שתדהמה מסוימת נראתה בפניי, כי מר קירווין מיהר לומר,

"מיד כשחלית, כל הניירות שהיו עליך הובאו אליי, ובחנתי אותם כדי שאוכל לגלות עקבה כלשהי שבה אוכל לשלוח לקרוביך דין וחשבון על אסונך ומחלתך. מצאתי כמה מכתבים, וביניהם אחד שגיליתי מפתיחתו שהוא מאביך. כתבתי מיד לז'נבה; כמעט חודשיים חלפו מאז שמכתבי יצא. אבל אתה חולה; גם עכשיו אתה רועד; אינך כשיר לסערה מכל סוג שהוא."

"המתח הזה גרוע פי אלף מן המאורע הנורא ביותר; ספר לי איזה מחזה מוות חדש הוצג, ועל רצחו של מי עליי להתאבל עכשיו?"

"משפחתך בריאה לגמרי," אמר מר קירווין בעדינות; "ומישהו, ידיד, בא לבקר אותך."

אינני יודע באיזו שרשרת מחשבה הציג את עצמו הרעיון, אבל הוא זינק מיד למחשבתי שהרוצח בא ללעוג לאומללותי ולהתגרות בי במות קלרוול, כדחף חדש בשבילי להיענות לרצונותיו השטניים. שמתי את ידי לפני עיניי, וקראתי בייסורים,

"הו! קחו אותו! אינני יכול לראות אותו; למען השם, אל תתנו לו להיכנס!"

מר קירווין הביט בי בפנים מוטרדות. הוא לא יכול היה שלא לראות בקריאתי חזקה לאשמתי ואמר בטון חמור למדי,

"הייתי חושב, צעיר, שנוכחות אביך הייתה רצויה במקום לעורר סלידה עזה כזאת."

"אבי!" קראתי, בעוד כל תו וכל שריר הרפו מייסורים להנאה. "האם אבי באמת בא? כמה טוב, כמה טוב מאוד! אבל איפה הוא, למה הוא לא ממהר אליי?"

שינוי התנהגותי הפתיע ושימח את השופט; אולי חשב שקריאתי הקודמת הייתה חזרה רגעית של ההזיה, ועכשיו חזר מיד לנדיבותו הקודמת. הוא קם ועזב את החדר עם האחות שלי, וברגע אבי נכנס אליו.

שום דבר, ברגע זה, לא יכול היה לתת לי הנאה גדולה יותר מבואו של אבי. הושטתי אליו את ידי וקראתי,

"האם אתם בשלום, אם כן: ואליזבת: וארנסט?"

אבי הרגיע אותי בהבטחות על שלומם והשתדל, בהתעכבות על הנושאים האלה המעניינים כל כך את לבי, לרומם את רוחי המדוכדכת; אבל עד מהרה הרגיש שכלא לא יכול להיות משכן של עליזות. "איזה מקום זה שאתה גר בו, בני!" אמר, מביט בעצב בחלונות המסורגים ובמראה העלוב של החדר. "נסעת לבקש אושר, אבל נראה שגורל רודף אחריך. וקלרוול המסכן..."

שמו של ידידי האומלל והנרצח היה סערה גדולה מכדי לשאת במצבי החלש; שפכתי דמעות.

"אבוי! כן, אבי," עניתי; "גורל מן הסוג הנורא ביותר מרחף מעליי, ואני חייב לחיות כדי למלא אותו, אחרת בוודאי הייתי מת על ארונו של הנרי."

לא הורשה לנו לשוחח זמן רב, כי מצב בריאותי הרעוע עשה נחוץ כל אמצעי זהירות שיבטיח שלווה. מר קירווין נכנס והתעקש שכוחי לא יתכלה במאמץ רב מדי. אבל הופעת אבי הייתה בשבילי כהופעת מלאכי הטוב, והחלמתי בהדרגה.

כשמחלתי עזבה אותי, נבלעתי בעצבות קודרת ושחורה ששום דבר לא יכול היה לפזר. דמותו של קלרוול הייתה לעולם לפניי, מזוויעה ונרצחת. יותר מפעם אחת הסערה שההרהורים האלה השליכו אותי אליה גרמה לחבריי לפחד מחזרה מסוכנת של המחלה. אבוי! מדוע שמרו על חיים אומללים ומתועבים כל כך? בוודאי כדי שאמלא את גורלי, שעכשיו מתקרב לסיומו. בקרוב, הו, בקרוב מאוד, המוות יכבה את הפעימות האלה וישחרר אותי מן המשקל האדיר של הייסורים הנושא אותי לעפר; ובביצוע גזר דין הצדק, גם אני אשקע למנוחה. אז מראה המוות היה רחוק, אף שהמשאלה הייתה תמיד נוכחת במחשבותיי; ולעתים קרובות ישבתי שעות בלי תנועה ובלי דיבור, משתוקק לאיזה מהפך אדיר שיקבור אותי ואת משחיתי בחורבותיו.

עונת המשפטים התקרבה. כבר הייתי שלושה חודשים בכלא, ואף שעדיין הייתי חלש ובסכנה מתמדת של חזרת המחלה, נאלצתי לנסוע כמאה וחמישים קילומטרים לעיר המחוז שבה התכנס בית המשפט. מר קירווין לקח על עצמו כל דאגה של איסוף עדים וסידור הגנתי. נחסכה ממני החרפה של הופעה פומבית כפושע, כי המקרה לא הובא לפני בית המשפט שמכריע על חיים ומוות. חבר המושבעים הגדול דחה את כתב האישום, כשהוכח שהייתי באיי אורקני בשעה שבה נמצאה גופת ידידי; ושבועיים אחרי העברתי שוחררתי מן הכלא.

אבי היה מאושר כשמצא אותי משוחרר מן הטרדות של אישום פלילי, שהורשיתי שוב לנשום את האוויר הצח והורשיתי לחזור לארץ מולדתי. לא השתתפתי ברגשות האלה, כי בשבילי קירות של צינוק או של ארמון היו שנואים באותה מידה. כוס החיים הורעלה לעולם, ואף שהשמש זרחה עליי, כמו על המאושרים ועליזי הלב, ראיתי סביבי רק חושך סמיך ומפחיד, שלא חדר אליו שום אור מלבד נצנוץ שתי עיניים שנעצו בי מבט. לפעמים היו אלה עיניו המביעות של הנרי, גוססות, הגלגלים הכהים מכוסים כמעט בעפעפיים ובריסים השחורים והארוכים שעיטרו אותם; לפעמים היו אלה העיניים המימיות והמעוננות של המפלצת, כפי שראיתי אותן לראשונה בחדרי באינגולשטט.

אבי ניסה לעורר בי רגשות חיבה. הוא דיבר על ז'נבה, שאבקר בה בקרוב, על אליזבת ועל ארנסט; אבל המילים האלה רק הוציאו ממני אנקות עמוקות. לפעמים, אכן, הרגשתי רצון לאושר וחשבתי בעונג עצוב על בת דודתי האהובה או השתוקקתי, בגעגוע מכלה למולדת, לראות שוב את האגם הכחול ואת הרון המהיר, שהיו יקרים לי כל כך בילדותי המוקדמת; אבל מצב רגשותיי הכללי היה קהות שבה כלא היה משכן רצוי כמו הנוף האלוהי ביותר בטבע; וההתקפים האלה הופרעו רק לעתים רחוקות בהתקפי ייסורים וייאוש. ברגעים האלה השתדלתי לעתים קרובות לשים קץ לקיום שתיעבתי, ונדרשו השגחה וערנות בלתי פוסקות כדי לעצור אותי מלבצע איזה מעשה אלימות נורא.

ובכל זאת חובה אחת נשארה לי, שזיכרונה ניצח לבסוף את ייאושי האנוכי. היה נחוץ שאחזור בלי דיחוי לז'נבה, שם לשמור על חייהם של אלה שאהבתי כל כך ולארוב לרוצח, כדי שאם מקרה כלשהו יוביל אותי למקום מחבואו, או אם יעז שוב להכות אותי בנוכחותו, אוכל, במטרה שאינה מחטיאה, לשים קץ לקיום הדמות המפלצתית שהענקתי לה לעג של נשמה מפלצתית עוד יותר. אבי עדיין רצה לדחות את עזיבתנו, מחשש שלא אוכל לשאת את עייפות המסע, כי הייתי חורבה מנופצת: צל של בן אדם. כוחי הלך. הייתי שלד בלבד, וקדחת יום ולילה טרפה את גופי המכולה.

ובכל זאת, מאחר שהאצתי את עזיבתנו את אירלנד באי שקט ובקוצר רוח כאלה, אבי חשב שעדיף להיכנע. לקחנו מקום על ספינה לאבר-דה-גראס והפלגנו ברוח נוחה מחופי אירלנד. היה חצות. שכבתי על הסיפון מביט בכוכבים ומקשיב לנפץ הגלים. בירכתי את החושך שסגר את אירלנד מעיניי, ודופקי הלם בשמחה קודחת כשהרהרתי שעוד מעט אראה את ז'נבה. העבר נראה לי באור של חלום מפחיד; ובכל זאת הספינה שבה הייתי, הרוח שנשבה אותי מחוף אירלנד השנוא, והים שהקיף אותי, אמרו לי בכוח רב מדי שלא רומיתי בשום חזיון ושקלרוול, ידידי ורעי היקר מכול, נפל קורבן לי ולמפלצת שיצרתי. עברתי שוב, בזיכרוני, על כל חיי; אושרי השקט כשגרתי עם משפחתי בז'נבה, מות אמי ועזיבתי לאינגולשטט. נזכרתי, ברעד, בהתלהבות המטורפת שהחישה אותי לבריאת אויבי המזוויע, והעליתי בזיכרוני את הלילה שבו חי לראשונה. לא יכולתי להמשיך ברצף המחשבה; אלף רגשות לחצו עליי, ובכיתי במרירות.

מאז החלמתי מן הקדחת, נהגתי לקחת כל לילה כמות קטנה של לאודנום, כי רק באמצעות הסם הזה יכולתי להשיג את המנוחה הנחוצה לשמירת החיים. מוכבד בזיכרון אסונותיי השונים, בלעתי עכשיו כפליים מן הכמות הרגילה שלי ועד מהרה ישנתי עמוק. אבל השינה לא העניקה לי הפוגה ממחשבה ומאומללות; חלומותיי הציגו אלף דברים שהפחידו אותי. לקראת הבוקר אחז בי מין סיוט; הרגשתי את אחיזת השד בצווארי ולא יכולתי להשתחרר ממנה; אנקות וזעקות צלצלו באוזניי. אבי, שהשגיח עליי, כשהבחין בחוסר מנוחתי, העיר אותי; הגלים המתנפצים היו מסביב, השמים המעוננים מעל, השד לא היה כאן: תחושת ביטחון, תחושה שהפוגה נקבעה בין השעה הנוכחית לבין העתיד הבלתי נמנע והאסוני העניקה לי מין שכחה שקטה, שנפש האדם רגישה לה במיוחד מעצם מבנה.