ישבתי ערב אחד במעבדתי; השמש שקעה, והירח בדיוק עלה מן הים; לא היה לי מספיק אור לעבודתי, ונשארתי בטל, בהפסקה של שיקול אם להשאיר את עמלי ללילה או להחיש את סיומו בתשומת לב בלתי פוסקת. כשישבתי, רצף הרהורים עלה בדעתי שהוביל אותי לשקול את תוצאות מה שאני עושה עכשיו. שלוש שנים קודם, הייתי עסוק באותו אופן ויצרתי שד שאכזריותו חסרת התקדים החריבה את לבי ומילאה אותו לעולם בחרטה המרה ביותר. עכשיו עמדתי ליצור יצור אחר שאת נטיותיו לא הכרתי באותה מידה; היא עלולה להיעשות רעה פי עשרת אלפים מבן זוגה ולהתענג, לשמו, על רצח ואומללות. הוא נשבע לעזוב את קרבת האדם ולהסתתר במדבריות, אבל היא לא נשבעה; והיא, שככל הנראה תהיה בעלת חיים חושבת ומנמקת, עלולה לסרב להיענות להסכם שנעשה לפני בריאתה. הם אפילו עלולים לשנוא זה את זה; היצור שכבר חי תיעב את עיוותו שלו, והאם לא יגה תיעוב גדול עוד יותר כלפיו כשיבוא לנגד עיניו בדמות הנקבה? גם היא עלולה לפנות ממנו בגועל אל היופי העליון של האדם; היא עלולה לעזוב אותו, והוא יהיה שוב לבד, מורגז בהתגרות החדשה של עזיבה בידי אחת ממינו.
גם אילו עזבו את אירופה וגרו במדבריות העולם החדש, אחת התוצאות הראשונות של האהדות שהשד צמא להן תהיה ילדים, וגזע של שדים יתרבה על הארץ שעלול לעשות את עצם קיום מין האדם למצב רעוע ומלא אימה. האם הייתה לי זכות, לתועלתי שלי, להטיל את הקללה הזאת על דורות נצחיים? קודם התרגשתי מן הפלפולים של היצור שבראתי; הוכיתי בהלם מאיומיו השטניים; אבל עכשיו, בפעם הראשונה, רשעות הבטחתי פרצה עליי; רעדתי לחשוב שדורות עתידיים עלולים לקלל אותי כמגפתם, שאנוכיותו לא היססה לקנות את שלוותה במחיר, אולי, של קיום כל המין האנושי.
רעדתי ולבי כשל בתוכי, כשבהרימי את עיניי ראיתי לאור הירח את השד בחלון. חיוך מזוויע קימט את שפתיו כשהביט בי, במקום שבו ישבתי ומילאתי את המשימה שהקצה לי. כן, הוא הלך אחריי במסעותיי; הוא התמהמה ביערות, הסתתר במערות, או מצא מקלט בערבות רחבות ושוממות; ועכשיו בא לסמן את התקדמותי ולתבוע את מילוי הבטחתי.
כשהבטתי בו, פניו הביעו את מלוא היקף הזדון והבוגדנות. חשבתי בתחושת טירוף על הבטחתי ליצור עוד אחד כמוהו, ורועד מתשוקה, קרעתי לגזרים את הדבר שבו הייתי עסוק. האומלל ראה אותי משמיד את היצור שבקיומה העתידי היה תלוי אושרו, וביללה של ייאוש ונקמה שטניים, נסוג.
עזבתי את החדר, ובנעלי את הדלת, נדרתי נדר חגיגי בלבי לעולם לא לחדש את עמלי; ואז, בצעדים רועדים, הלכתי לחדרי. הייתי לבד; איש לא היה קרוב אליי לפזר את הקדרות ולהקל עליי מן הלחץ המחליא של ההזיות הנוראות ביותר.
כמה שעות עברו, ונשארתי ליד חלוני מביט בים; הוא היה כמעט בלי תנועה, כי הרוחות השתתקו, וכל הטבע נח תחת עין הירח השקט. רק כמה סירות דייגים נקדו את המים, ומדי פעם הרוח העדינה נשאה קול קולות כשהדייגים קראו זה לזה. הרגשתי את הדממה, אף שבקושי הייתי מודע לעומקה הקיצוני, עד שאוזני נעצרה פתאום בחבטת משוטים ליד החוף, ואדם נחת קרוב לביתי.
כמה דקות אחר כך, שמעתי את חריקת דלתי, כאילו מישהו מנסה לפתוח אותה בשקט. רעדתי מכף רגל ועד ראש; הרגשתי תחושה מוקדמת מי זה ורציתי להעיר אחד מן האיכרים שגרו בבקתה לא רחוק משלי; אבל הוכרעתי בתחושת חוסר האונים, שמרגישים כל כך לעתים קרובות בחלומות מפחידים, כשמנסים לשווא לברוח מסכנה קרבה, ונשארתי נטוע במקום.
עד מהרה שמעתי קול צעדים לאורך המעבר; הדלת נפתחה, והאומלל שפחדתי ממנו הופיע. בסגרו את הדלת, ניגש אליי ואמר בקול חנוק,
"השמדת את העבודה שהתחלת; מה אתה מתכוון? האם אתה מעז להפר את הבטחתך? סבלתי עמל ואומללות; עזבתי את שווייץ איתך; זחלתי לאורך גדות הריין, בין איי הערבה שלו ומעל פסגות גבעותיו. גרתי חודשים רבים בערבות אנגליה ובין מדבריות סקוטלנד. סבלתי עייפות, וקור, ורעב שאין לחשבם; האם אתה מעז להשמיד את תקוותיי?"
"הסתלק! אני אכן מפר את הבטחתי; לעולם לא אצור עוד אחד כמוך, שווה בעיוות וברשעות."
"עבד, קודם התווכחתי איתך, אבל הוכחת שאינך ראוי להתנשאותי. זכור שיש לי כוח; אתה מאמין שאתה אומלל, אבל אני יכול לעשות אותך עלוב כל כך שאור היום יהיה שנוא עליך. אתה בוראי, אבל אני אדונך; ציית!"
"שעת ההיסוס שלי עברה, ותקופת כוחך הגיעה. איומיך לא יכולים להניע אותי לעשות מעשה רשעות; אבל הם מחזקים אותי בהחלטה לא ליצור לך שותפה לחטא. האם אשחרר על הארץ, בדם קר, שד שעונגו במוות ובאומללות? הסתלק! אני איתן, ומילותיך רק יגבירו את זעמי."
המפלצת ראתה את נחישותי בפניי וחרקה שיניים בחוסר האונים של הכעס. "האם כל אדם," קרא, "ימצא אישה לחיקו, וכל בהמה תהיה לה בת זוג, ואני אהיה לבד? היו לי רגשות חיבה, והם נענו בתיעוב ובבוז. אדם! אתה יכול לשנוא, אבל היזהר! שעותיך יעברו באימה ובאומללות, ועד מהרה ייפול הברק שחייב לגזול ממך את אושרך לעולם. האם אתה תהיה מאושר בזמן שאני מתפלש בעוצמת אומללותי? אתה יכול להשחית את תשוקותיי האחרות, אבל הנקמה נשארת: נקמה, מעתה יקרה מאור או ממזון! אולי אמות, אבל קודם אתה, עריצי ומענני, תקלל את השמש המביטה באומללותך. היזהר, כי אני חסר פחד ולכן חזק. אשגיח בערמומיות של נחש, כדי שאוכל להכיש בארסו. אדם, אתה תתחרט על העוולות שאתה גורם."
"שטן, חדל; ואל תרעיל את האוויר בקולות הזדון האלה. הכרזתי לפניך על החלטתי, ואינני פחדן שיתכופף מפני מילים. עזוב אותי; אינני מתרצה."
"טוב. אני הולך; אבל זכור, אהיה איתך בליל כלולותיך."
זינקתי קדימה וקראתי, "נבל! לפני שתחתום על צו מותי, ודא שאתה עצמך בטוח."
הייתי תופס אותו, אבל הוא התחמק ממני ועזב את הבית בחופזה. כעבור כמה רגעים ראיתי אותו בסירתו, שנורתה על פני המים במהירות של חץ ואבדה עד מהרה בין הגלים.
הכול היה שוב שקט, אבל מילותיו צלצלו באוזניי. בערתי מזעם לרדוף את רוצח שלוותי ולהשליך אותו לאוקיינוס. הלכתי הלוך ושוב בחדרי בחיפזון ובסערה, בעוד דמיוני העלה אלף תמונות לענות ולעקוץ אותי. למה לא הלכתי אחריו והתגוששתי איתו במאבק מוות? אבל הנחתי לו ללכת, והוא כיוון את דרכו לעבר היבשה. רעדתי לחשוב מי יהיה הקורבן הבא שיוקרב לנקמתו שאינה יודעת שובע. ואז חשבתי שוב על מילותיו: "אהיה איתך בליל כלולותיך." זו, אם כן, התקופה שנקבעה להתמלאות גורלי. בשעה ההיא אמות ובבת אחת אספק ואכבה את זדונו. הסיכוי לא הניע אותי לפחד; ובכל זאת כשחשבתי על אליזבת האהובה שלי, על דמעותיה ועל צערה האינסופי, כשתמצא את אהובה נחטף ממנה באכזריות כזאת, דמעות, הראשונות ששפכתי מזה חודשים רבים, זלגו מעיניי, והחלטתי לא ליפול לפני אויבי בלי מאבק מר.
הלילה חלף, והשמש עלתה מן האוקיינוס; רגשותיי נעשו שקטים יותר, אם אפשר לקרוא לזה שקט כשעוצמת הזעם שוקעת למעמקי הייאוש. עזבתי את הבית, הזירה הנוראה של מריבת אמש, והלכתי על חוף הים, שכמעט ראיתי בו מחסום בלתי עביר ביני לבין בני מיני; לא, משאלה שכך יתגלה התגנבה אליי. רציתי שאוכל לבלות את חיי על הסלע העקר ההוא, בעייפות, נכון, אבל בלי הפרעה של שום הלם פתאומי של אומללות. אם אחזור, יהיה זה כדי להיות מוקרב או כדי לראות את אלה שאהבתי ביותר מתים באחיזתו של שד שאני עצמי בראתי.
הלכתי באי כמו רוח רפאים חסרת מנוחה, מופרדת מכל מה שאהבה ואומללה בפרידה. כשהגיעו הצהריים, והשמש עלתה גבוה יותר, שכבתי על הדשא והוכרעתי בשינה עמוקה. הייתי ער כל הלילה הקודם, עצביי היו נסערים, ועיניי דלוקות מערות ומאומללות. השינה שבה שקעתי עכשיו רעננה אותי; וכשהתעוררתי, הרגשתי שוב כאילו אני שייך לגזע של בני אדם כמוני, והתחלתי להרהר במה שקרה בשלווה רבה יותר; ובכל זאת מילות השד עדיין צלצלו באוזניי כמו פעמון מוות; הן נראו כמו חלום, ובכל זאת ברורות ומעיקות כמו מציאות.
השמש ירדה הרבה, ועדיין ישבתי על החוף, משביע את תיאבוני, שנעשה רעבתני, בעוגת שיבולת שועל, כשראיתי סירת דייגים נוחתת קרוב אליי, ואחד האנשים הביא לי חבילה; היו בה מכתבים מז'נבה, ואחד מקלרוול שהתחנן שאצטרף אליו. הוא אמר שהוא מבזבז את זמנו לשווא במקום שבו הוא נמצא, שמכתבים מן החברים שרכש בלונדון ביקשו את חזרתו כדי להשלים את המשא ומתן שנכנסו אליו למפעלו ההודי. הוא לא יכול היה לדחות עוד את עזיבתו; אבל מאחר שמסעו ללונדון עלול להיות מלווה, אפילו מוקדם משהוא משער עכשיו, במסעו הארוך יותר, התחנן שאעניק לו מחברתי ככל שאוכל. לכן הפציר בי לעזוב את האי הבודד שלי ולפגוש אותו בפרת', כדי שנוכל להמשיך דרומה יחד. המכתב הזה החזיר אותי במידה מסוימת לחיים, והחלטתי לעזוב את האי שלי בתום יומיים.
ובכל זאת, לפני שעזבתי, הייתה משימה לבצע, שרעדתי להרהר בה; עליי לארוז את מכשיריי הכימיים, ולשם כך עליי להיכנס לחדר שהיה זירת עבודתי המתועבת, ועליי לטפל בכלים שמראם החליא אותי. למחרת בבוקר, עם השחר, אזרתי מספיק אומץ ופתחתי את דלת מעבדתי. שרידי היצורה שנגמרה למחצה, שהשמדתי, היו פזורים על הרצפה, וכמעט הרגשתי כאילו ביתרתי את בשרו החי של בן אדם. עצרתי לאסוף את עצמי ואז נכנסתי לחדר. ביד רועדת הוצאתי את המכשירים מן החדר, אבל הרהרתי שאסור לי להשאיר את שרידי עבודתי לעורר את אימתם וחשדם של האיכרים; ולכן שמתי אותם בסל, עם כמות גדולה של אבנים, ובהניחי אותם בצד, החלטתי לזרוק אותם לים באותו לילה עצמו; ובינתיים ישבתי על החוף, עסוק בניקוי ובסידור הציוד הכימי שלי.
שום דבר לא יכול היה להיות שלם יותר מן השינוי שחל ברגשותיי מאז ליל הופעת השד. קודם ראיתי בהבטחתי בייאוש קודר דבר שחייב להתמלא, יהיו התוצאות אשר יהיו; אבל עכשיו הרגשתי כאילו קרום הוסר מלפני עיניי ושבפעם הראשונה אני רואה בבירור. הרעיון לחדש את עמלי לא עלה בדעתי אף לרגע; האיום ששמעתי העיק על מחשבותיי, אבל לא הרהרתי שמעשה רצוני שלי יכול להרחיק אותו. החלטתי בלבי שליצור עוד אחד כמו השד שעשיתי קודם יהיה מעשה של האנוכיות השפלה והמזוויעה ביותר, וגירשתי ממחשבתי כל מחשבה שעלולה להוביל למסקנה אחרת.
בין שתיים לשלוש בבוקר הירח עלה; ואז אני, בשימי את הסל שלי בסירה קטנה, הפלגתי כשישה קילומטרים מן החוף. המחזה היה בודד לגמרי; כמה סירות חזרו לעבר היבשה, אבל הפלגתי הרחק מהן. הרגשתי כאילו אני עומד לבצע פשע נורא ונמנעתי בחרדה רועדת מכל מפגש עם בני מיני. בזמן מסוים הירח, שהיה קודם בהיר, התכסה פתאום בענן עבה, וניצלתי את רגע החושך והשלכתי את הסל שלי לים; הקשבתי לקול הגרגור כששקע ואז הפלגתי הרחק מן המקום. השמים התעננו, אבל האוויר היה טהור, אף שצונן ברוח הצפונית-מזרחית שעלתה אז. אבל היא רעננה אותי ומילאה אותי תחושות נעימות כאלה שהחלטתי להאריך את שהותי על המים, ובקבעי את ההגה בעמדה ישרה, השתרעתי בקרקעית הסירה. עננים הסתירו את הירח, הכול היה אפלולי, ושמעתי רק את קול הסירה כשהשדרית שלה חתכה את הגלים; המלמול הרדים אותי, ובזמן קצר ישנתי שינה עמוקה.
אינני יודע כמה זמן נשארתי במצב הזה, אבל כשהתעוררתי מצאתי שהשמש כבר עלתה במידה ניכרת. הרוח הייתה חזקה, והגלים איימו בלי הרף על שלום סירתי הקטנה. מצאתי שהרוח צפונית-מזרחית ובוודאי הסיעה אותי הרחק מן החוף שממנו הפלגתי. השתדלתי לשנות את מסלולי אבל מצאתי מהר שאם אנסה שוב הסירה תתמלא מיד במים. במצב כזה, המשאב היחיד שלי היה להישא לפני הרוח. אני מודה שהרגשתי כמה תחושות של אימה. לא היה איתי מצפן והכרתי מעט כל כך את הגאוגרפיה של החלק הזה של העולם שהשמש הועילה לי מעט. אולי איסחף לאוקיינוס האטלנטי הרחב וארגיש את כל עינויי הרעב או איבלע במים שאין לשערם ששאגו והיכו סביבי. כבר הייתי בחוץ שעות רבות והרגשתי את עינוי הצמא הבוער, הקדמה לסבלותיי האחרים. הבטתי בשמים, שהיו מכוסים בעננים שעפו לפני הרוח, רק כדי שאחרים יבואו במקומם; הבטתי בים; הוא עמד להיות קברי. "שד," קראתי, "משימתך כבר מולאה!" חשבתי על אליזבת, על אבי ועל קלרוול: כולם הושארו מאחור, ועליהם המפלצת עלולה לספק את תשוקותיה צמאות הדם וחסרות הרחמים. הרעיון הזה הטביע אותי בהזיה כה נואשת ומפחידה שאפילו עכשיו, כשהמחזה עומד להיסגר לפניי לעולם, אני רועד להרהר בה.
כמה שעות עברו כך; אבל בהדרגה, כשהשמש ירדה לעבר האופק, הרוח גוועה למשב עדין והים התנקה מגלים נשברים. אבל אלה פינו מקום לגלים כבדים; הרגשתי חולה ובקושי מסוגל להחזיק את ההגה, כשפתאום ראיתי קו של אדמה גבוהה לעבר הדרום.
כמעט מותש, כפי שהייתי, מעייפות ומן המתח הנורא שסבלתי כמה שעות, הוודאות הפתאומית הזאת של חיים שטפה כמו מבול של שמחה חמה את לבי, ודמעות פרצו מעיניי.
כמה משתנים רגשותינו, וכמה מוזרה האהבה הדבקה הזאת שיש לנו לחיים אפילו בעודף האומללות! בניתי מפרש נוסף מחלק מבגדיי וכיוונתי בלהיטות את מסלולי לעבר היבשה. היה לה מראה פראי וסלעי, אבל כשהתקרבתי הבחנתי בקלות בסימני עיבוד. ראיתי כלי שיט ליד החוף ומצאתי את עצמי מועבר פתאום חזרה לקרבת האדם המתורבת. עקבתי בזהירות אחר פיתולי היבשה וברכתי צריח שראיתי לבסוף מגיח מאחורי כף קטן. מאחר שהייתי במצב של חולשה קיצונית, החלטתי להפליג ישר לעבר העיירה, כמקום שבו אוכל להשיג מזון בקלות הרבה ביותר. למרבה המזל היה איתי כסף. כשעברתי את הכף הבחנתי בעיירה קטנה ומסודרת ובנמל טוב, שנכנסתי אליו, ולבי מקפץ משמחה על הימלטותי הבלתי צפויה.
כשהייתי עסוק בקשירת הסירה ובסידור המפרשים, כמה אנשים נדחקו לעבר המקום. הם נראו מופתעים מאוד ממראי, אבל במקום להציע לי עזרה כלשהי, לחשו יחד בתנועות שבכל זמן אחר היו עשויות לעורר בי תחושה קלה של בהלה. כפי שהיה, רק הבחנתי שהם מדברים עברית, ולכן פניתי אליהם בשפה הזאת. "ידידיי הטובים," אמרתי, "האם תואילו לומר לי את שם העיירה הזאת ולהודיע לי איפה אני?"
"תדע את זה מהר מספיק," ענה איש בקול צרוד. "אולי באת למקום שלא יהיה מאוד לטעמך, אבל לא ישאלו אותך על מקום מגוריך, אני מבטיח לך."
הופתעתי מאוד כשקיבלתי תשובה גסה כזאת מזר, וגם נבוכותי כשהבחנתי בפניהם הזועפות והכועסות של חבריו. "למה אתה עונה לי בגסות כזאת?" עניתי. "בוודאי אין זה מנהגם של האנגלים לקבל זרים בחוסר הכנסת אורחים כזה."
"אינני יודע," אמר האיש, "מה מנהגם של האנגלים, אבל מנהגם של האירים הוא לשנוא נבלים."
בזמן שהשיחה המוזרה הזאת נמשכה, הבחנתי שההמון גדל מהר. פניהם הביעו תערובת של סקרנות וכעס, שהרגיזה ובמידה מסוימת הבהילה אותי. שאלתי על הדרך לפונדק, אבל איש לא ענה. אז התקדמתי, וקול מלמול עלה מן ההמון כשהלכו אחריי והקיפו אותי, כשאיש רע מראה ניגש, טפח על כתפי ואמר, "בוא, אדוני, אתה חייב ללכת אחריי למר קירווין למסור דין וחשבון על עצמך."
"מי זה מר קירווין? למה עליי למסור דין וחשבון על עצמי? האם זו לא ארץ חופשית?"
"כן, אדוני, חופשית מספיק לאנשים ישרים. מר קירווין הוא שופט, ואתה צריך למסור דין וחשבון על מותו של ג'נטלמן שנמצא נרצח כאן אתמול בלילה."
התשובה הזאת הבהילה אותי, אבל עד מהרה התאוששתי. הייתי חף מפשע; את זה אפשר להוכיח בקלות; לכן הלכתי אחרי מלווי בשתיקה והובלתי לאחד הבתים הטובים ביותר בעיירה. הייתי מוכן לשקוע מעייפות ומרעב, אבל מאחר שהייתי מוקף בהמון, חשבתי שכדאי לעורר את כל כוחי, כדי ששום חולשה גופנית לא תתפרש כחשש או כאשמה מודעת. מעט ציפיתי אז לאסון שבעוד רגעים ספורים עמד להכריע אותי ולכבות באימה ובייאוש כל פחד מחרפה או ממוות.
עליי לעצור כאן, כי נדרש כל עוז רוחי כדי להעלות בזיכרוני את זיכרון המאורעות המפחידים שאני עומד לספר, בפירוט הראוי.