לונדון הייתה נקודת המנוחה שלנו לעת עתה; החלטנו להישאר כמה חודשים בעיר הנפלאה והמפורסמת הזאת. קלרוול רצה במגע עם אנשי הגאונות והכישרון שפרחו בזמן הזה, אבל בשבילי זו הייתה מטרה משנית; הייתי עסוק בעיקר באמצעים להשגת המידע הנחוץ להשלמת הבטחתי ומיהרתי להשתמש במכתבי ההמלצה שהבאתי איתי, שהופנו אל פילוסופי הטבע הבולטים ביותר.
אילו המסע הזה היה מתקיים בימי לימודיי ואושרי, הוא היה מעניק לי הנאה שאין לבטא. אבל שידפון בא על קיומי, וביקרתי את האנשים האלה רק בשביל המידע שאולי ייתנו לי בנושא שבו היה העניין שלי עמוק כל כך באופן נורא. החברה הייתה מייגעת בשבילי; כשהייתי לבד, יכולתי למלא את מחשבתי במראות השמים והארץ; קולו של הנרי הרגיע אותי, וכך יכולתי לרמות את עצמי לשלווה חולפת. אבל פנים עסוקות, לא מעניינות ושמחות החזירו ייאוש ללבי. ראיתי מחסום בלתי עביר מוצב ביני לבין בני מיני; המחסום הזה נחתם בדמם של ויליאם וז'וסטין, ולהרהר במאורעות הקשורים בשמות האלה מילא את נפשי בייסורים.
אבל בקלרוול ראיתי את דמות עצמי הקודם; הוא היה סקרן ולהוט לרכוש ניסיון והדרכה. ההבדל בהליכות שהבחין בו היה בשבילו מקור בלתי נדלה להדרכה ולשעשוע. הוא גם רדף אחר מטרה שעמדה לנגד עיניו זמן רב. תוכניתו הייתה לבקר בהודו, באמונה שיש לו בידיעת שפותיה השונות, ובהשקפות שגיבש על החברה שלה, את האמצעים לעזור באופן ממשי להתקדמות ההתיישבות והמסחר האירופיים. רק בבריטניה יכול היה לקדם את ביצוע תוכניתו. הוא היה עסוק תמיד, והעיכוב היחיד להנאותיו היה רוחי העצובה והמדוכדכת. ניסיתי להסתיר זאת ככל האפשר, כדי שלא אמנע ממנו את ההנאות הטבעיות למי שנכנס לזירת חיים חדשה, בלי הפרעה של שום דאגה או זיכרון מר. לעתים קרובות סירבתי ללוות אותו, בטענת התחייבות אחרת, כדי שאוכל להישאר לבד. עכשיו גם התחלתי לאסוף את החומרים הנחוצים ליצירתי החדשה, וזה היה בשבילי כמו עינוי של טיפות מים בודדות הנופלות בלי הרף על הראש. כל מחשבה שהוקדשה לזה הייתה ייסורים קיצוניים, וכל מילה שאמרתי ברמז לזה גרמה לשפתיי לרעוד, וללבי להלום.
אחרי שבילינו כמה חודשים בלונדון, קיבלנו מכתב מאדם בסקוטלנד שביקר אותנו פעם בז'נבה. הוא הזכיר את יופי ארץ מולדתו ושאל אותנו אם אלה אינם פיתויים מספיקים כדי להניע אותנו להאריך את מסענו צפונה עד פרת', שבה גר. קלרוול רצה בלהיטות לקבל את ההזמנה הזאת, ואני, אף שתיעבתי חברה, רציתי לראות שוב הרים ונחלים ואת כל המעשים הנפלאים שבהם הטבע מקשט את משכנותיו הנבחרים.
הגענו לאנגליה בתחילת אוקטובר, ועכשיו היה פברואר. לכן החלטנו להתחיל את מסענו צפונה בתום חודש נוסף. במסע הזה לא התכוונו ללכת בדרך הגדולה לאדינבורו, אלא לבקר בווינדזור, באוקספורד, במטלוק ובאגמי קמברלנד, ולהגיע להשלמת הסיור הזה בערך בסוף יולי. ארזתי את מכשיריי הכימיים ואת החומרים שאספתי, בהחלטה לסיים את עמלי באיזו פינה נידחת ברמות הצפוניות של סקוטלנד.
עזבנו את לונדון ב-27 במרץ ונשארנו כמה ימים בווינדזור, משוטטים ביערה היפה. זה היה נוף חדש לנו, בני ההרים; האלונים המלכותיים, כמות חיות הציד, ועדרי האיילים המפוארים היו כולם חידושים בשבילנו.
משם המשכנו לאוקספורד. כשנכנסנו לעיר הזאת, מחשבותינו התמלאו בזיכרון המאורעות שהתרחשו בה לפני יותר ממאה וחמישים שנה. כאן אסף צ'ארלס הראשון את כוחותיו. העיר הזאת נשארה נאמנה לו, אחרי שכל האומה נטשה את עניינו כדי להצטרף לדגל הפרלמנט והחירות. זיכרון המלך האומלל ההוא וחבריו, פוקלנד החביב, גורינג החצוף, המלכה ובנו, נתנו עניין מיוחד לכל חלק של העיר שאפשר היה לשער שגרו בו. רוח הימים הקדומים מצאה כאן משכן, ונהנינו לעקוב אחר צעדיה. אילו הרגשות האלה לא מצאו סיפוק דמיוני, מראה העיר היה בעל יופי מספיק כשלעצמו כדי לזכות בהערצתנו. הקולג'ים עתיקים וציוריים; הרחובות כמעט מפוארים; והאיסיס היפה, הזורם לצדה דרך אחו בירק עילאי, נפרש למרחב מים שליו, המשקף את אוסף המגדלים, הצריחים והכיפות המלכותי שלה, החבויים בין עצים זקנים.
נהניתי מן המחזה הזה, ובכל זאת הנאתי הומררה גם בזיכרון העבר וגם בציפייה לעתיד. נוצרתי לאושר שליו. בימי נעוריי חוסר שביעות רצון מעולם לא ביקר את רוחי, ואם אי פעם הכריע אותי שעמום, מראה היפה בטבע או לימוד המצוין והנשגב ביצירות האדם תמיד יכלו לעניין את לבי ולהעניק גמישות לרוחי. אבל אני עץ מוכה ברק; הברק חדר לנפשי; והרגשתי אז שאשרוד כדי להציג את מה שעוד מעט אחדל להיות: מחזה אומלל של אנושיות הרוסה, מעורר רחמים בעיני אחרים ובלתי נסבל לעצמי.
בילינו תקופה ניכרת באוקספורד, משוטטים בסביבותיה ומשתדלים לזהות כל מקום שעשוי להיות קשור לתקופה המרגשת ביותר בהיסטוריה האנגלית. מסעות הגילוי הקטנים שלנו התארכו לעתים קרובות בגלל הדברים שהציגו את עצמם בזה אחר זה. ביקרנו בקברו של המפדן המהולל ובשדה שבו נפל הפטריוט ההוא. לרגע נפשי התרוממה מפחדיה המשפילים והאומללים כדי להתבונן ברעיונות האלוהיים של חירות והקרבה עצמית שהמראות האלה היו מצבותיהם ומזכיריהם. לרגע העזתי לנער מעליי את כבליי ולהביט סביבי ברוח חופשית ונעלה, אבל הברזל אכל את בשרי, ושקעתי שוב, רועד וחסר תקווה, אל עצמי האומלל.
עזבנו את אוקספורד בצער והמשכנו למטלוק, שהייתה מקום מנוחתנו הבא. הארץ בסביבת הכפר הזה דמתה במידה רבה יותר לנופי שווייץ; אבל הכול בקנה מידה נמוך יותר, ולגבעות הירוקות חסר הכתר של האלפים הלבנים הרחוקים שתמיד מלווים את הרי האורן של ארץ מולדתי. ביקרנו במערה הנפלאה ובחדרי תולדות הטבע הקטנים, שבהם הפלאים מסודרים באותו אופן כמו באוספים בסרבו ובשאמוני. השם האחרון גרם לי לרעוד כשהנרי ביטא אותו, ומיהרתי לעזוב את מטלוק, שאיתה נקשר כך המחזה הנורא ההוא.
מדרבי, בהמשך נסיעתנו צפונה, בילינו חודשיים בקמברלנד ובווסטמורלנד. עכשיו כמעט יכולתי לדמיין את עצמי בין הרי שווייץ. כתמי השלג הקטנים שעוד התמהמהו בצלעות הצפוניות של ההרים, האגמים, ושצף הנחלים הסלעיים היו כולם מראות מוכרים ויקרים לי. כאן גם רכשנו כמה מכרים, שכמעט הצליחו לרמות אותי לאושר. עונגו של קלרוול היה גדול משלי באותה מידה; רוחו התרחבה בחברת אנשי כישרון, והוא מצא בטבעו שלו כוחות ומשאבים גדולים משיכול היה לדמיין שיש לו כשהתחבר עם נחותים ממנו. "הייתי יכול לבלות את חיי כאן," אמר לי; "ובין ההרים האלה בקושי הייתי מתגעגע לשווייץ ולריין."
אבל הוא מצא שחיי נוסע הם חיים הכוללים הרבה כאב בתוך הנאותיהם. רגשותיו תמיד מתוחים; וכשהוא מתחיל לשקוע במנוחה, הוא מוצא את עצמו מחויב לעזוב את מה שהוא נח עליו בהנאה בשביל משהו חדש, שמעסיק שוב את תשומת לבו, ושגם אותו הוא נוטש בשביל חידושים אחרים.
בקושי ביקרנו באגמים השונים של קמברלנד ושל וסטמורלנד והתחבבנו על כמה מן התושבים כשהתקרב מועד פגישתנו עם ידידנו הסקוטי, ועזבנו אותם כדי להמשיך בדרכנו. לגבי עצמי לא הצטערתי. הזנחתי עכשיו את הבטחתי זמן מה, ופחדתי מתוצאות אכזבתו של השד. הוא עלול להישאר בשווייץ ולשפוך את נקמתו על קרוביי. הרעיון הזה רדף אותי וייסר אותי בכל רגע שממנו אחרת הייתי חוטף מנוחה ושלום. חיכיתי למכתביי בקוצר רוח קדחתני; אם התעכבו הייתי אומלל ומוכרע באלף פחדים; וכשהגיעו וראיתי את כתובתה של אליזבת או של אבי, בקושי העזתי לקרוא ולוודא את גורלי. לפעמים חשבתי שהשד הולך אחריי ועלול להחיש את רשלנותי ברצח חברי. כשהמחשבות האלה אחזו בי, לא עזבתי את הנרי אף לרגע, אלא הלכתי אחריו כצלו, להגן עליו מזעמו המדומה של משחיתו. הרגשתי כאילו ביצעתי איזה פשע גדול, שהמודעות לו רדפה אותי. הייתי חף מפשע, אבל אכן המטתי על ראשי קללה נוראה, קטלנית כמו קללת הפשע.
ביקרתי באדינבורו בעיניים וברוח רפויות; ובכל זאת העיר ההיא הייתה יכולה לעניין את היצור האומלל ביותר. קלרוול לא אהב אותה כמו את אוקספורד, כי עתיקותה של העיר האחרונה ערבה לו יותר. אבל היופי והסדירות של העיר החדשה של אדינבורו, טירתה הרומנטית וסביבותיה, הנפלאות ביותר בעולם, מושב ארתור, באר סנט ברנרד וגבעות פנטלנד, פיצו אותו על השינוי ומילאו אותו עליזות והערצה. אבל אני הייתי קצר רוח להגיע לסוף מסעי.
עזבנו את אדינבורו בתוך שבוע, ועברנו דרך קופר, סנט אנדרוז, ולאורך גדות הטיי, לפרת', שבה חיכה לנו ידידנו. אבל לא הייתי במצב רוח לצחוק ולשוחח עם זרים או להיכנס לרגשותיהם או לתוכניותיהם במצב הרוח הטוב שמצפים מאורח; ולכן אמרתי לקלרוול שאני רוצה לסייר בסקוטלנד לבד. "אתה," אמרתי, "תיהנה, ושזה יהיה מקום מפגשנו. אולי איעדר חודש או חודשיים; אבל אל תתערב בתנועותיי, אני מתחנן; השאר אותי לשלום ולבדידות לזמן קצר; וכשאחזור, אני מקווה שזה יהיה בלב קל יותר, תואם יותר את מזגך."
הנרי רצה להניא אותי, אבל כשראה אותי נחוש בתוכנית הזאת, חדל להתווכח. הוא התחנן שאכתוב לעתים קרובות. "הייתי מעדיף להיות איתך," אמר, "בשיטוטיך הבודדים, מאשר עם האנשים הסקוטים האלה, שאינני מכיר; מהר, אם כן, ידידי היקר, לחזור, כדי שאוכל להרגיש שוב קצת בבית, מה שאינני יכול בהיעדרך."
אחרי שנפרדתי מידידי, החלטתי לבקר באיזה מקום נידח בסקוטלנד ולסיים את עבודתי בבדידות. לא פקפקתי שהמפלצת הולכת אחריי ותגלה את עצמה לי כשאסיים, כדי שתוכל לקבל את בת זוגה.
בהחלטה הזאת חציתי את הרמות הצפוניות וקבעתי את אחד האיים הנידחים ביותר של האורקני כזירת עמלי. זה היה מקום מתאים לעבודה כזאת, כי היה בקושי יותר מסלע שצלעותיו הגבוהות הוכו בלי הרף בגלים. האדמה הייתה עקרה, ובקושי סיפקה מרעה לכמה פרות עלובות, ושיבולת שועל ליושביה, שמנו חמישה אנשים, שאיבריהם הכחושים והגרומים העידו על מזונם העלוב. ירקות ולחם, כשהתפנקו במותרות כאלה, ואפילו מים מתוקים, היה צריך להביא מן היבשה, שהייתה במרחק כשמונה קילומטרים.
בכל האי היו רק שלושה צריפים עלובים, ואחד מהם היה פנוי כשהגעתי. אותו שכרתי. היו בו רק שני חדרים, והם הציגו את כל הזוהמה של העוני העלוב ביותר. סכך הקש נפל, הקירות לא טויחו, והדלת נפלה מציריה. ציוויתי לתקן אותו, קניתי כמה רהיטים, ונכנסתי לגור בו, מקרה שבלי ספק היה מעורר הפתעה מסוימת אלמלא כל חושי האיכרים היו קהים ממחסור ומעוני מזוהם. כפי שהיה, חייתי בלי שהביטו בי ובלי שהטרידו אותי, בקושי מקבל תודה על פרוטות המזון והבגדים שנתתי, עד כדי כך הסבל מקהה אפילו את התחושות הגסות ביותר של בני האדם.
במקלט הזה הקדשתי את הבוקר לעבודה; אבל בערב, כשמזג האוויר הרשה, הלכתי על חוף הים הסלעי כדי להקשיב לגלים כששאגו והתנפצו לרגליי. זה היה מחזה חדגוני אך משתנה תמיד. חשבתי על שווייץ; היא הייתה שונה מאוד מן הנוף השומם והמחריד הזה. גבעותיה מכוסות גפנים, ובקתותיה פזורות בצפיפות במישורים. אגמיה היפים משקפים שמים כחולים ועדינים, וכשהרוחות מסעירות אותם, המהומה שלהם היא רק כמו משחקו של תינוק תוסס בהשוואה לשאגות האוקיינוס הענק.
כך חילקתי את עיסוקיי כשהגעתי לראשונה, אבל כשהתקדמתי בעבודתי, היא נעשתה מדי יום נוראה ומייגעת יותר בשבילי. לפעמים לא יכולתי להביא את עצמי להיכנס למעבדתי כמה ימים, ובפעמים אחרות עמלתי יום ולילה כדי להשלים את עבודתי. זה היה, אכן, תהליך מטונף שבו הייתי עסוק. במהלך הניסוי הראשון שלי, מין טירוף נלהב עיוור אותי לזוועת עיסוקי; מחשבתי הייתה נעוצה בהשלמת עמלי, ועיניי היו עצומות לזוועת מעשיי. אבל עכשיו ניגשתי לזה בדם קר, ולבי חלה לעתים קרובות ממעשה ידיי.
במצב כזה, עסוק בעיסוק המתועב ביותר, שקוע בבדידות שבה שום דבר לא יכול היה להסיט אף לרגע את תשומת לבי מן המחזה הממשי שבו הייתי מעורב, רוחי נעשתה לא אחידה; נעשיתי חסר מנוחה ועצבני. בכל רגע פחדתי לפגוש את רודפי. לפעמים ישבתי ועיניי נעוצות באדמה, מפחד להרים אותן פן ייתקלו בדבר שפחדתי כל כך לראות. פחדתי לנדוד ממראה בני מיני פן כשאהיה לבד הוא יבוא לתבוע את בת זוגו.
בינתיים המשכתי לעבוד, ועמלי כבר התקדם במידה ניכרת. ציפיתי להשלמתו בתקווה רועדת ולהוטה, שלא העזתי לבטוח בעצמי לחקור אותה אבל שהייתה מעורבת בבשורות עמומות של רע שגרמו ללבי לחלות בחזי.