יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חלפו בשובי לז'נבה; ולא יכולתי לאזור אומץ לחדש את עבודתי. פחדתי מנקמת השד המאוכזב, ובכל זאת לא יכולתי להתגבר על סלידתי מן המשימה שהוטלה עליי. מצאתי שאינני יכול לחבר נקבה בלי להקדיש שוב כמה חודשים ללימוד עמוק ולחקירה מייגעת. שמעתי על כמה תגליות שגילה פילוסוף אנגלי, שידיעתן הייתה חיונית להצלחתי, ולפעמים חשבתי להשיג את הסכמת אבי לבקר באנגליה לשם כך; אבל נאחזתי בכל אמתלה לדחייה ונרתעתי מלעשות את הצעד הראשון במפעל שנחיצותו המיידית התחילה להיראות לי פחות מוחלטת. שינוי אכן חל בי; בריאותי, שעד אז ירדה, שבה עכשיו במידה רבה; ורוחי, כשלא נבלמה בזיכרון הבטחתי האומללה, עלתה בהתאם. אבי ראה את השינוי הזה בהנאה, והפנה את מחשבותיו לשיטה הטובה ביותר לעקור את שרידי עצבותי, שמדי פעם הייתה חוזרת בהתקפים, ובשחור כולה מעיבה על השמש המתקרבת. ברגעים האלה מצאתי מקלט בבדידות המושלמת ביותר. ביליתי ימים שלמים על האגם לבד בסירה קטנה, מתבונן בעננים ומקשיב לפכפוך הגלים, שותק וחסר מרץ. אבל האוויר הצח והשמש הבהירה רק לעתים רחוקות לא הצליחו להשיב לי מידה של קור רוח, ובשובי פגשתי את ברכות חבריי בחיוך מוכן יותר ובלב עליז יותר.
היה זה אחרי שובי מאחד השיטוטים האלה שאבי, בקראו לי הצידה, פנה אליי כך,
"אני שמח להבחין, בני היקר, שחזרת להנאותיך הקודמות ונראה שאתה חוזר לעצמך. ובכל זאת אתה עדיין אומלל ועדיין נמנע מחברתנו. זמן מה הייתי אבוד בהשערות על הסיבה לכך, אבל אתמול היכה בי רעיון, ואם הוא מבוסס, אני מתחנן שתודה בו. הסתייגות בנקודה כזאת תהיה לא רק חסרת תועלת, אלא תמשוך אומללות משולשת על כולנו."
רעדתי בחוזקה מפתיחתו, ואבי המשיך:
"אני מודה, בני, שתמיד ציפיתי לנישואיך עם אליזבת היקרה שלנו כקשר של נוחותנו הביתית ומשען שנותיי היורדות. הייתם קשורים זה לזה מינקותכם המוקדמת; למדתם יחד, ונראיתם, בנטיות ובטעמים, מתאימים זה לזה לגמרי. אבל עיוור כל כך ניסיונו של האדם שמה שחשבתי לעוזרים הטובים ביותר לתוכניתי אולי הרס אותה לגמרי. אתה, אולי, רואה בה את אחותך, בלי שום רצון שתהיה אשתך. לא, אולי פגשת אחרת שאתה עשוי לאהוב; ובראותך את עצמך מחויב בכבודך לאליזבת, המאבק הזה אולי גורם את האומללות החריפה שאתה נראה מרגיש."
"אבי היקר, הירגע. אני אוהב את בת דודתי ברוך ובכנות. מעולם לא ראיתי אישה שעוררה, כמו אליזבת, את הערצתי וחיבתי החמות ביותר. תקוותיי וסיכוייי העתידיים קשורים לגמרי בציפייה לאיחודנו."
"ביטוי רגשותיך בנושא הזה, ויקטור היקר, נותן לי יותר הנאה משחוויתי זה זמן מה. אם אתה מרגיש כך, בוודאי נהיה מאושרים, ככל שמאורעות ההווה יטילו עלינו קדרות. אבל את הקדרות הזאת, שנראה שאחזה בחוזקה כזאת בנפשך, אני רוצה לפזר. אמור לי, לכן, אם אתה מתנגד לחגיגת הנישואים מיד. היינו אומללים, ומאורעות אחרונים משכו אותנו מן השלווה היומיומית ההולמת את שנותיי ואת חולשותיי. אתה צעיר יותר; ובכל זאת אינני משער, בהיותך בעל הון מספיק, שנישואים מוקדמים יפריעו כלל לתוכניות כבוד ותועלת עתידיות שאולי גיבשת. אל תניח, בכל זאת, שאני רוצה להכתיב לך אושר או שדחייה מצדך תגרום לי אי נוחות רצינית כלשהי. פרש את מילותיי בגילוי לב וענה לי, אני מתחנן, בביטחון ובכנות."
הקשבתי לאבי בשתיקה ונשארתי זמן מה בלי יכולת להציע שום תשובה. הפכתי במהירות במחשבתי המון מחשבות והשתדלתי להגיע למסקנה כלשהי. אבוי! בשבילי הרעיון של איחוד מיידי עם אליזבת שלי היה רעיון של אימה ובהלה. הייתי כבול בהבטחה חגיגית שעוד לא מילאתי ולא העזתי להפר, או אם הפרתי, אילו אומללויות רבות עלולות לרחף עליי ועל משפחתי המסורה! האם יכולתי להיכנס לחגיגה כשהמשקל הקטלני הזה עדיין תלוי על צווארי ומכופף אותי עד הקרקע? עליי למלא את התחייבותי ולתת למפלצת ללכת עם בת זוגו לפני שארשה לעצמי ליהנות מעונג של איחוד שממנו ציפיתי לשלום.
נזכרתי גם בצורך שהוטל עליי לנסוע לאנגליה או להיכנס להתכתבות ארוכה עם הפילוסופים של הארץ ההיא שידיעותיהם ותגליותיהם היו בעלות תועלת הכרחית לי במפעלי הנוכחי. השיטה האחרונה להשגת המידע הנדרש הייתה מתמהמהת ולא מספקת; חוץ מזה, הייתה לי סלידה בלתי מנוצחת מן הרעיון של העסקת עצמי במשימתי המתועבת בבית אבי בזמן שאני במגע יומיומי עם אלה שאהבתי. ידעתי שאלף תקלות מפחידות עלולות לקרות, שהקלה שבהן תחשוף סיפור שירעיד את כל הקשורים אליי באימה. הייתי מודע גם לכך שלעתים קרובות אאבד כל שליטה עצמית, כל יכולת להסתיר את התחושות המזעזעות שיאחזו בי במהלך עיסוקי הלא ארצי. עליי להיעדר מכל מה שאהבתי בזמן שאהיה עסוק כך. משהתחלתי, זה יושג מהר, ואוכל לחזור למשפחתי בשלום ובאושר. כשהבטחתי תמולא, המפלצת תלך לעולם. או (כך דמיין דמיוני המתוק) איזו תקלה עשויה לקרות בינתיים שתשמיד אותו ותשים קץ לעבדותי לעולם.
הרגשות האלה הכתיבו את תשובתי לאבי. הבעתי רצון לבקר באנגליה, אבל בהסתירי את הסיבות האמיתיות לבקשה הזאת, הלבשתי את רצונותיי במסווה שלא עורר חשד, בעודי מפציר ברצוני ברצינות שהניעה בקלות את אבי להסכים. אחרי תקופה ארוכה כל כך של עצבות סוחפת שדמתה לטירוף בעוצמתה ובהשפעותיה, הוא שמח למצוא שאני מסוגל ליהנות מן הרעיון של מסע כזה, וקיווה ששינוי נוף ושעשועים מגוונים ישיבו אותי לגמרי לעצמי לפני שובי.
משך היעדרותי הושאר לבחירתי; כמה חודשים, או לכל היותר שנה, הייתה התקופה שנשקלה. אמצעי זהירות אבהי וטוב אחד נקט כדי להבטיח שיהיה לי בן לוויה. בלי להתייעץ איתי קודם, סידר, בתיאום עם אליזבת, שקלרוול יצטרף אליי בשטרסבורג. זה הפריע לבדידות שחשקתי בה לביצוע משימתי; ובכל זאת בתחילת מסעי נוכחות ידידי לא יכלה בשום אופן להיות מכשול, ובאמת שמחתי שכך אחסוך שעות רבות של הרהור בודד ומטריף. לא, הנרי אולי יעמוד ביני לבין הפרעת אויבי. אילו הייתי לבד, האם הוא לא היה כופה עליי לפעמים את נוכחותו המתועבת כדי להזכיר לי את משימתי או כדי להתבונן בהתקדמותה?
לאנגליה, לכן, הייתי בדרכי, והיה מוסכם שאיחודי עם אליזבת יתקיים מיד עם שובי. גילו של אבי עשה אותו מתנגד מאוד לדחייה. לגבי עצמי, היה גמול אחד שהבטחתי לעצמי מעמלי השנוא: נחמה אחת לסבלותיי שאין כמותם; זה היה הסיכוי של היום ההוא שבו, משוחרר מעבדותי האומללה, אוכל לתבוע את אליזבת ולשכוח את העבר באיחודי איתה.
עכשיו עשיתי סידורים למסעי, אבל רגש אחד רדף אותי שמילא אותי פחד וסערה. בהיעדרותי אשאיר את חבריי לא מודעים לקיום אויבם ובלי הגנה מפני התקפותיו, מורגז ככל שיהיה בגלל עזיבתי. אבל הוא הבטיח ללכת אחריי לכל מקום שאלך, והאם לא ילווה אותי לאנגליה? הדמיון הזה היה נורא כשלעצמו, אבל מרגיע במידה שבה הניח את ביטחון חבריי. התייסרתי ברעיון האפשרות שההפך עלול לקרות. אבל במשך כל התקופה שבה הייתי עבד ליצורי הנחתי לעצמי להיות מונהג בדחפי הרגע; ותחושותיי עכשיו רמזו בחוזקה שהשד ילך אחריי ויפטור את משפחתי מסכנת מזימותיו.
היה זה בסוף ספטמבר שעזבתי שוב את ארץ מולדתי. המסע היה הצעתי שלי, ולכן אליזבת השלימה איתו, אבל היא התמלאה אי שקט ברעיון שאסבול, הרחק ממנה, את פלישות האומללות והצער. דאגתה היא שסיפקה לי בן לוויה בקלרוול: ובכל זאת אדם עיוור לאלף נסיבות זעירות שמעוררות את תשומת לבה השקדנית של אישה. היא השתוקקה לבקש שאמהר לחזור; אלף רגשות סותרים השתיקו אותה כשנפרדה ממני פרידה דומעת ושותקת.
השלכתי את עצמי לכרכרה שעמדה להסיע אותי, בקושי יודע לאן אני הולך, ולא אכפת לי ממה שעובר סביבי. זכרתי רק, ובייסורים מרים הרהרתי בזה, לצוות שמכשיריי הכימיים ייארזו לנסוע איתי. מלא דמיונות עגומים, עברתי בנופים יפים ומלכותיים רבים, אבל עיניי היו קבועות ולא מתבוננות. יכולתי לחשוב רק על יעד מסעותיי ועל העבודה שתעסיק אותי כל עוד יימשכו.
אחרי כמה ימים שעברו בעצלות חסרת מרץ, שבמהלכם עברתי קילומטרים רבים, הגעתי לשטרסבורג, שם חיכיתי יומיים לקלרוול. הוא בא. אבוי, כמה גדול היה הניגוד בינינו! הוא היה ער לכל נוף חדש, שמח כשראה את יופי השמש השוקעת, ומאושר יותר כשראה אותה עולה ומתחילה יום חדש. הוא הצביע לפניי על הצבעים המשתנים של הנוף ועל מראות השמים. "זה מה שפירושו לחיות," קרא; "עכשיו אני נהנה מן הקיום! אבל אתה, פרנקנשטיין היקר שלי, מדוע אתה מדוכדך ועצוב!" באמת, הייתי עסוק במחשבות קודרות ולא ראיתי את שקיעת כוכב הערב ולא את הזריחה הזהובה המשתקפת בריין. ואתה, ידידי, היית משתעשע הרבה יותר ביומנו של קלרוול, שהתבונן בנוף בעין של רגש ועונג, מאשר בהקשבה להרהוריי. אני, אומלל עלוב, רדוף בקללה שסגרה כל דרך להנאה.
הסכמנו לרדת בריין בסירה משטרסבורג לרוטרדם, משם נוכל להפליג ללונדון. במסע הזה עברנו איים רבים מכוסי ערבות וראינו כמה עיירות יפות. נשארנו יום במנהיים, וביום החמישי מעזיבתנו את שטרסבורג, הגענו למיינץ. מהלך הריין מתחת למיינץ נעשה ציורי הרבה יותר. הנהר יורד במהירות ומתפתל בין גבעות, לא גבוהות, אבל תלולות, ובעלות צורות יפות. ראינו טירות הרוסות רבות עומדות על שפות תהומות, מוקפות ביערות שחורים, גבוהות ואין לגשת אליהן. החלק הזה של הריין, אכן, מציג נוף מגוון באופן יוצא דופן. במקום אחד רואים גבעות מחוספסות, טירות הרוסות משקיפות על תהומות אדירות, והריין האפל שוצף מתחתן; ובפנייה פתאומית של כף, כרמים פורחים עם גדות ירוקות משופעות ונהר מתפתל ועיירות מאוכלסות תופסים את הנוף.
נסענו בזמן הבציר ושמענו את שירת הפועלים כשגלשנו במורד הזרם. אפילו אני, מדוכדך ברוחי, ורוחי מוסערת בלי הרף ברגשות קודרים, אפילו אני נהניתי. שכבתי בקרקעית הסירה, וכשהבטתי בשמים הכחולים ללא ענן, נראה שאני שותה שלווה שהייתי זר לה זמן רב. ואם אלה היו תחושותיי, מי יכול לתאר את אלה של הנרי? הוא הרגיש כאילו הועבר לארץ הפיות ונהנה מאושר שאדם טועם לעתים רחוקות. "ראיתי," אמר, "את הנופים היפים ביותר בארצי שלי; ביקרתי באגמי לוצרן ואורי, שם ההרים המושלגים יורדים כמעט אנכית אל המים, ומטילים צללים שחורים ובלתי חדירים, שהיו גורמים מראה קודר ועצוב אלמלא האיים הירוקים ביותר שמרגיעים את העין במראם העליז; ראיתי את האגם הזה מוסער בסערה, כשהרוח עקרה מערבולות מים ונתנה מושג על מה ודאי הוא עמוד מים באוקיינוס הגדול; והגלים מכים בזעם את בסיס ההר, שבו הכומר ואהובתו נקברו במפולת ושבו עדיין אומרים שנשמעים קולותיהם הגוססים בהפוגות רוח הלילה; ראיתי את הרי הוואלה, ואת חבל וו; אבל הארץ הזאת, ויקטור, מוצאת חן בעיניי יותר מכל הפלאים ההם. הרי שווייץ מלכותיים ומוזרים יותר, אבל יש קסם בגדות הנהר האלוהי הזה שמעולם לא ראיתי כמותו. הבט בטירה ההיא שתלויה מעל התהום שם; וגם בזו שעל האי, כמעט מוסתרת בין עלוות העצים המקסימים האלה; ועכשיו בקבוצת הפועלים ההיא שבאה מבין גפניה; ובכפר ההוא המוסתר למחצה בנקיק ההר. הו, בוודאי לרוח השוכנת במקום הזה ושומרת עליו יש נשמה בהרמוניה רבה יותר עם האדם מאשר לאלה שערמו את הקרחון או פורשים לפסגות הבלתי נגישות של הרי ארצנו."
קלרוול! ידיד אהוב! אפילו עכשיו מענג אותי לרשום את מילותיך ולהתעכב על השבח שאתה ראוי לו כל כך. הוא היה יצור שעוצב "בשירת הטבע עצמה." דמיונו הפראי והנלהב עודן ברגישות לבו. נפשו גלשה בחיבות לוהטות, וידידותו הייתה מאותו טבע מסור ומופלא שאנשי העולם מלמדים אותנו לחפש רק בדמיון. אבל אפילו אהדות אנושיות לא הספיקו לספק את רוחו הלהוטה. את נופי הטבע החיצוני, שאחרים מתבוננים בהם רק בהערצה, הוא אהב בלהט:
: המפל הרועם
רדף אותו כמו תשוקה: הסלע הגבוה,
ההר, והיער העמוק והקודר,
צבעיהם וצורותיהם, היו לו אז
תיאבון; רגש, ואהבה,
שלא נזקקו לקסם רחוק יותר,
שהמחשבה מספקת, או לעניין כלשהו
שלא נשאל מן העין.
["מנזר טינטרן" של וורדסוורת'.]
ואיפה הוא קיים עכשיו? האם היצור העדין והמקסים הזה אבד לעולם? האם השכל הזה, המלא כל כך ברעיונות, בדמיונות מופלאים ומפוארים, שיצר עולם, שקיומו היה תלוי בחיי יוצרו: האם השכל הזה נספה? האם הוא קיים עכשיו רק בזיכרוני? לא, לא כך הדבר; גופך שעוצב באלוהיות, וקרן ביופי, נרקב, אבל רוחך עדיין מבקרת ומנחמת את ידידך האומלל.
סלח לפרץ הצער הזה; המילים חסרות התועלת האלה הן רק מס קל לערכו חסר התקדים של הנרי, אבל הן מרגיעות את לבי, הגולש בייסורים שזיכרונו יוצר. אמשיך בסיפורי.
מעבר לקלן ירדנו למישורי הולנד; והחלטנו לנסוע בכרכרות דואר את שארית דרכנו, כי הרוח הייתה נגדית וזרם הנהר היה עדין מדי מכדי לעזור לנו.
מסענו כאן איבד את העניין הנובע מנוף יפה, אבל הגענו בתוך כמה ימים לרוטרדם, משם המשכנו בים לאנגליה. היה זה בבוקר צלול, בימים האחרונים של דצמבר, שראיתי לראשונה את הצוקים הלבנים של בריטניה. גדות התמזה הציגו נוף חדש; הן היו שטוחות אבל פוריות, וכמעט כל עיר סומנה בזיכרון של איזה סיפור. ראינו את מבצר טילברי ונזכרנו בארמדה הספרדית, את גרייבזנד, וולוויץ' וגריניץ': מקומות ששמעתי עליהם אפילו בארצי.
לבסוף ראינו את הצריחים הרבים של לונדון, את סנט פול מתנשאת מעל כולם, ואת המצודה המפורסמת בהיסטוריה האנגלית.