היצור סיים לדבר ונעץ בי את מבטיו בציפייה לתשובה. אבל הייתי נבוך, מבולבל, ולא מסוגל לסדר את רעיונותיי מספיק כדי להבין את מלוא היקף הצעתו. הוא המשיך,
"אתה חייב ליצור לי נקבה שאוכל לחיות איתה בחילופי האהדה הנחוצים לקיומי. את זה רק אתה יכול לעשות, ואני דורש זאת ממך כזכות שאסור לך לסרב להעניק."
החלק האחרון של סיפורו הצית בי מחדש את הכעס שגווע בזמן שסיפר על חייו השלווים בין האיכרים, וכשאמר זאת לא יכולתי עוד לדכא את הזעם שבער בתוכי.
"אני אכן מסרב," עניתי; "ושום עינוי לא יסחט ממני הסכמה לעולם. אתה יכול לעשות אותי לאומלל שבבני האדם, אבל לעולם לא תעשה אותי שפל בעיני עצמי. האם אצור עוד אחד כמוך, שרשעותכם המשותפת עלולה להחריב את העולם? הסתלק! עניתי לך; אתה יכול לענות אותי, אבל לעולם לא אסכים."
"אתה טועה," ענה השד; "ובמקום לאיים, אני מסתפק בוויכוח איתך. אני רשע משום שאני אומלל. האם לא כל האנושות נמנעת ממני ושונאת אותי? אתה, בוראי, היית קורע אותי לגזרים ומנצח; זכור זאת, ואמור לי למה עליי לרחם על האדם יותר משהוא מרחם עליי? לא היית קורא לזה רצח אילו יכולת להשליך אותי לאחד מבקיעי הקרח האלה ולהשמיד את גופי, מעשה ידיך שלך. האם אכבד את האדם כשהוא מרשיע אותי? שיחיה איתי בחילופי חסד, ובמקום נזק הייתי מעניק לו כל טובה בדמעות של הכרת תודה על קבלתו אותי. אבל זה לא יכול להיות; חושי האדם הם מחסומים בלתי עבירים לאיחודנו. ובכל זאת שלי לא תהיה כניעה של עבדות שפלה. אנקום על עלבונותיי; אם לא אוכל לעורר אהבה, אגרום פחד, ובעיקר כלפיך אויבי הראשי, כי אתה בוראי, אני נשבע שנאה שאינה כבה. היזהר; אפעל להשמדתך, ולא אסיים עד שאחריב את לבך, כך שתקלל את שעת הולדתך."
זעם שטני הפיח בו חיים כשאמר זאת; פניו התקמטו בעיוותים נוראים מכדי שעין אדם תביט בהם; אבל עד מהרה הרגיע את עצמו והמשיך:
"התכוונתי להתווכח. התשוקה הזאת מזיקה לי, כי אינך מהרהר שאתה הסיבה להפרזתה. אילו יצור כלשהו היה מרגיש רגשות נדיבות כלפיי, הייתי מחזיר אותם פי מאה ופי מאה; למען היצור האחד הזה הייתי עושה שלום עם כל המין! אבל עכשיו אני מתמכר לחלומות אושר שאינם יכולים להתממש. מה שאני מבקש ממך סביר ומתון; אני דורש יצור מן המין השני, אבל מזוויע כמוני; הסיפוק קטן, אבל הוא כל מה שאני יכול לקבל, והוא יספק אותי. נכון, נהיה מפלצות, מנותקות מכל העולם; אבל בגלל זה נהיה קשורים יותר זה לזה. חיינו לא יהיו מאושרים, אבל הם יהיו לא מזיקים וחופשיים מן האומללות שאני מרגיש עכשיו. הו! בוראי, עשה אותי מאושר; תן לי להרגיש הכרת תודה כלפיך על טובה אחת! תן לי לראות שאני מעורר את אהדתו של דבר קיים כלשהו; אל תדחה את בקשתי!"
התרגשתי. רעדתי כשחשבתי על התוצאות האפשריות של הסכמתי, אבל הרגשתי שיש צדק מסוים בטיעונו. סיפורו והרגשות שהביע עכשיו הוכיחו שהוא יצור בעל תחושות עדינות, והאם לא חבתי לו, כבוראו, את כל מנת האושר שהייתה בכוחי להעניק? הוא ראה את שינוי רגשי והמשיך,
"אם תסכים, לא אתה ולא שום בן אדם אחר יראה אותנו שוב לעולם; אלך לשממות העצומות של דרום אמריקה. מזוני אינו מזון האדם; אינני משמיד את הכבש והגדי כדי להשביע את תיאבוני; בלוטים ופירות יער מעניקים לי מזון מספיק. בת זוגי תהיה מאותו טבע כמוני ותסתפק באותו מזון. נעשה את מיטתנו מעלים יבשים; השמש תזרח עלינו כמו על האדם ותבשיל את מזוננו. התמונה שאני מציג לך שלווה ואנושית, ואתה חייב להרגיש שיכולת לדחות אותה רק מתוך הפקרות של כוח ואכזריות. חסר רחמים כפי שהיית כלפיי, אני רואה עכשיו חמלה בעיניך; תן לי לתפוס את הרגע הנוח ולשכנע אותך להבטיח את מה שאני משתוקק אליו בלהט כזה."
"אתה מציע," עניתי, "לברוח ממשכנות האדם, לגור בשממות ההן שבהן חיות השדה יהיו חבריך היחידים. איך אתה, המשתוקק לאהבת האדם ולאהדתו, תתמיד בגלות הזאת? אתה תחזור ותבקש שוב את חסדם, ותיתקל בתיעובם; תשוקותיך הרעות יתחדשו, ואז תהיה לך בת לוויה לעזור לך במשימת ההרס. זה לא יכול להיות; חדל להתווכח על הנקודה, כי אינני יכול להסכים."
"כמה הפכפכים רגשותיך! רק לפני רגע התרגשת מדבריי, ומדוע אתה מקשיח את עצמך שוב לתלונותיי? אני נשבע לך, בארץ שאני גר בה, ובך שעשית אותי, שעם בת הלוויה שתעניק, אעזוב את קרבת האדם ואגור, כפי שיזדמן, במקומות הפראיים ביותר. תשוקותיי הרעות יברחו, כי אפגוש אהדה! חיי יזרמו בשקט, וברגעי מותי לא אקלל את בוראי."
למילותיו הייתה השפעה מוזרה עליי. ריחמתי עליו ולפעמים הרגשתי רצון לנחם אותו, אבל כשהבטתי בו, כשראיתי את הגוש המטונף שזז ודיבר, לבי חלה ורגשותיי השתנו לאימה ולשנאה. ניסיתי לחנוק את התחושות האלה; חשבתי שמאחר שאינני יכול להזדהות איתו, אין לי זכות למנוע ממנו את מנת האושר הקטנה שעדיין הייתה בכוחי להעניק.
"אתה נשבע," אמרתי, "להיות לא מזיק; אבל האם לא הראית כבר מידה של זדון שצריכה באופן סביר לגרום לי לא לבטוח בך? האם אפילו זה לא עשוי להיות תחבולה שתגדיל את ניצחונך במתן מרחב רחב יותר לנקמתך?"
"מה זה? אסור להשתעשע בי, ואני דורש תשובה. אם אין לי קשרים ואין לי חיבות, שנאה וחטא חייבים להיות מנתי; אהבתה של אחרת תשמיד את סיבת פשעיי, ואהיה דבר שכולם לא יידעו על קיומו. חטאיי הם ילדי בדידות כפויה שאני מתעב, ומידותיי הטובות יעלו בהכרח כשאחיה בשותפות עם שווה לי. ארגיש את החיבות של יצור רגיש ואהיה קשור לשרשרת הקיום והמאורעות שממנה אני מורחק עכשיו."
עצרתי זמן מה להרהר בכל מה שסיפר ובטיעונים השונים שהשתמש בהם. חשבתי על הבטחת המידות הטובות שהראה בפתח קיומו ועל השחתת כל רגש טוב שבאה אחר כך בגלל התיעוב והבוז שמגיניו הפגינו כלפיו. כוחו ואיומיו לא הושמטו מחשבוניי; יצור שיכול להתקיים במערות הקרח של הקרחונים ולהסתתר מרדיפה בין רכסי תהומות שאין לגשת אליהם היה יצור בעל כוחות שיהיה לשווא להתמודד איתם. אחרי הפסקה ארוכה של הרהור הסקתי שהצדק המגיע גם לו וגם לבני מיני דורש ממני שאיענה לבקשתו. לכן, בפונה אליו, אמרתי,
"אני מסכים לדרישתך, בשבועתך החגיגית לעזוב את אירופה לעולם, וכל מקום אחר בקרבת האדם, ברגע שאמסור לידיך נקבה שתלווה אותך בגלותך."
"אני נשבע," קרא, "בשמש, ובשמי השמים הכחולים, ובאש האהבה השורפת את לבי, שאם תענה לתפילתי, כל עוד הם קיימים לעולם לא תראה אותי שוב. לך לביתך והתחל בעמלך; אעקוב אחר התקדמותו בחרדה שאין לבטא; ואל תפחד, כשתהיה מוכן אופיע."
באומרו זאת, עזב אותי פתאום, מחשש, אולי, מכל שינוי ברגשותיי. ראיתי אותו יורד מן ההר במהירות גדולה מעוף הנשר, ומהר אבד בין גלי ים הקרח.
סיפורו תפס את כל היום, והשמש הייתה על סף האופק כשעזב. ידעתי שעליי להחיש את ירידתי לעבר העמק, כי עד מהרה אהיה עטוף בחושך; אבל לבי היה כבד, וצעדיי איטיים. העמל של ההתפתלות בין השבילים הקטנים של ההר וקביעת רגליי בחוזקה כשהתקדמתי הביך אותי, עסוק כפי שהייתי ברגשות שמאורעות היום יצרו. הלילה התקדם הרבה כשהגעתי לתחנת המנוחה שבאמצע הדרך והתיישבתי ליד המעיין. הכוכבים זרחו לסירוגין כשהעננים עברו מעליהם; האורנים האפלים התנשאו לפניי, ופה ושם עץ שבור שכב על האדמה; זה היה מחזה של חגיגיות מופלאה ועורר בי מחשבות מוזרות. בכיתי במרירות, ובשלבי את ידיי בייסורים, קראתי, "הו! כוכבים ועננים ורוחות, כולכם עומדים ללעוג לי; אם אתם באמת מרחמים עליי, מחצו את התחושה והזיכרון; תנו לי להיעשות לאין; אבל אם לא, לכו, לכו, והשאירו אותי בחושך."
אלה היו מחשבות פראיות ואומללות, אבל אינני יכול לתאר לך איך הנצנוץ הנצחי של הכוכבים העיק עליי ואיך הקשבתי לכל משב רוח כאילו היה רוח שרב קודרת ומכוערת בדרכה לכלות אותי.
השחר עלה לפני שהגעתי לכפר שאמוני; לא נחתי, אלא חזרתי מיד לז'נבה. אפילו בלבי שלי לא יכולתי לתת ביטוי לתחושותיי: הן העיקו עליי במשקל של הר ועודפן השמיד את ייסוריי מתחתיהן. כך חזרתי הביתה, ובכניסתי לבית, התייצבתי לפני המשפחה. מראי המיוסר והפרוע עורר בהלה עזה, אבל לא עניתי על שום שאלה, בקושי דיברתי. הרגשתי כאילו הוטל עליי חרם: כאילו אין לי זכות לתבוע את אהדתם: כאילו לעולם לא אוכל עוד ליהנות מחברתם. ובכל זאת אפילו כך אהבתי אותם עד הערצה; וכדי להציל אותם, החלטתי להקדיש את עצמי למשימתי המתועבת ביותר. הסיכוי לעיסוק כזה גרם לכל נסיבה אחרת של הקיום לעבור לפניי כמו חלום, ורק למחשבה הזאת הייתה בשבילי ממשות החיים.