א. איך הלכו להרים לאכול אגוזים
"האגוזים כבר בשלים לגמרי," אמר התרנגול לאשתו התרנגולת. "מה דעתך שנלך יחד להרים, ונאכל כמה שיותר, לפני שהסנאי ייקח את כולם?"
"בשמחה רבה," אמרה התרנגולת. "בוא נלך ונעשה מזה יום חופש ביחד."
אז הם הלכו להרים. ומכיוון שהיה יום נפלא, הם נשארו שם עד הערב. ואני לא יודע אם זה בגלל שאכלו כל כך הרבה אגוזים שלא יכלו ללכת, או בגלל שהתעצלו ולא רצו. בכל מקרה, הם החליטו שלא מתאים להם לחזור הביתה ברגל.
אז התרנגול התחיל לבנות כרכרה קטנה מקליפות אגוזים. כשסיים, התרנגולת קפצה פנימה והתיישבה, ואמרה לתרנגול לרתום את עצמו ולמשוך אותה הביתה.
"זו בדיחה טובה!" אמר התרנגול. "לא, זה לא יקרה. אני מעדיף בהרבה ללכת הביתה ברגל. אשב על המושב ואהיה העגלון, אם את רוצה, אבל אני לא אמשוך."
בזמן שזה קרה, באה ברווזה מגעגעת וצעקה: "נוכלים גנבים, מה אתם עושים בשטח שלי? אני אלמד אתכם לקח על החוצפה!" והיא התנפלה על התרנגול בכל הכוח.
אבל התרנגול לא היה פחדן, והחזיר לברווזה מכות עם הדורבנות החדים שלו, בעוצמה כזאת שהיא התחילה מהר מאוד לבקש רחמים. והוא הסכים לרחם עליה רק בתנאי שתמשוך את הכרכרה שלהם הביתה. היא הסכימה. התרנגול עלה על המושב ונהג, וקרא: "עכשיו, ברווזה, רוצי הכי מהר שאת יכולה!" והם יצאו לדרך בקצב לא רע בכלל.
אחרי שנסעו קצת, פגשו מחט וסיכה שהלכו יחד על הדרך. המחט קראה: "עצרו, עצרו!" ואמרה שחשוך כל כך שהם בקושי מוצאים את הדרך, והדרך כל כך בוצית שהם לא מצליחים להתקדם בכלל. היא סיפרה שהיא והחברה שלה, הסיכה, היו בפונדק כמה קילומטרים משם, וישבו שם כל כך הרבה זמן ששכחו כמה מאוחר. לכן היא ביקשה שהמטיילים יהיו נחמדים וייקחו אותן בכרכרה.
התרנגול ראה שהן רזות מאוד, ולא סביר שיתפסו הרבה מקום, אז אמר להן שהן יכולות לעלות. אבל הוא גרם להן להבטיח שלא ילכלכו את הגלגלים של הכרכרה כשהן עולות, ושלא ידרכו לתרנגולת על האצבעות.
מאוחר בלילה הם הגיעו לפונדק. מכיוון שקשה לנסוע בחושך, והברווזה נראתה עייפה מאוד והתנדנדה מצד לצד, הם החליטו לישון שם. בהתחלה בעל הפונדק לא רצה, ואמר שהבית שלו מלא, כי חשב שהם לא חבורה מכובדת במיוחד. אבל הם דיברו אליו בנימוס, ונתנו לו את הביצה שהתרנגולת הטילה בדרך, ואמרו שייתנו לו גם את הברווזה, שרגילה להטיל ביצה כל יום. אז בסוף הוא הכניס אותם. הם הזמינו ארוחת ערב מפוארת, ובילו ערב עליז מאוד.
מוקדם בבוקר, לפני שהאיר לגמרי, כשאף אחד עוד לא התעורר בפונדק, התרנגול העיר את אשתו. הם לקחו את הביצה, ניקרו בה חור, אכלו אותה, וזרקו את הקליפות לתוך האח. אחר כך הלכו אל הסיכה והמחט, שישנו עמוק, תפסו אותן בראש, ותקעו אחת בכורסה של בעל הפונדק ואת השנייה במטפחת שלו. אחרי שעשו את זה, הם התגנבו משם הכי בשקט שיכלו. אבל הברווזה, שישנה בחוץ בחצר, שמעה אותם באים, קפצה לנחל שזרם ליד הפונדק, ושחתה מהר רחוק מהם.
שעה או שעתיים אחר כך, בעל הפונדק קם, ולקח את המטפחת שלו כדי לנגב את הפנים. אבל הסיכה נתקעה בו ודקרה אותו. אחר כך הלך למטבח להדליק את המקטרת שלו באש, אבל כשבחש בגחלים, קליפות הביצה עפו לו לעיניים, וכמעט עיוורו אותו.
"אלוהים ישמור!" אמר. "נראה שכל העולם זומם נגד הראש שלי הבוקר!" ובזמן שאמר את זה, הוא נפל בזעף על הכורסה שלו. אבל, אוי ואבוי! המחט דקרה אותו, והפעם הכאב לא היה בראש.
עכשיו הוא התרגז נורא. הוא חשד בחבורה שהגיעה בלילה, והלך לחפש אותם, אבל כולם כבר הלכו. אז הוא נשבע שלעולם לא יכניס שוב חבורה כזאת של נוכלים, שאוכלים הרבה, לא משלמים, ולא נותנים לו שום דבר על הטרחה חוץ מהתעלולים שלהם.
ב. איך התרנגול והתרנגולת הלכו לבקר את מר קורבס
יום אחר, התרנגול והתרנגולת רצו לצאת לטיול יחד. אז התרנגול בנה כרכרה יפה עם ארבעה גלגלים אדומים, ורתם אליה שישה עכברים. הוא והתרנגולת עלו לכרכרה ונסעו.
זמן קצר אחר כך פגשה אותם חתולה, ושאלה: "לאן אתם נוסעים?"
והתרנגול ענה:
"אנחנו בדרך, היום, לבקר
את מר קורבס השועל, שגר מעבר לכיכר."
החתולה אמרה: "קחו אותי איתכם."
התרנגול אמר: "בשמחה רבה. עלי מאחור, ותיזהרי לא ליפול."
"שמרי על הכרכרה היפה שלי,
ואת הגלגלים האדומים אל תלכלכי!
עכברים, היו מוכנים,
וגלגלים, היו יציבים!
כי אנחנו בדרך, היום, לבקר
את מר קורבס השועל, שגר מעבר לכיכר."
זמן קצר אחר כך הגיעו אבן ריחיים, ביצה, ברווזה וסיכה. והתרנגול הרשה לכולם לעלות לכרכרה ולנסוע איתם.
כשהגיעו לבית של מר קורבס, הוא לא היה בבית. אז העכברים משכו את הכרכרה לסככה, התרנגול והתרנגולת עפו על קורה, החתולה התיישבה באח, הברווזה נכנסה לגיגית הכביסה, הסיכה תקעה את עצמה בכרית של המיטה, אבן הריחיים נשכבה מעל דלת הבית, והביצה התגלגלה לתוך המגבת.
כשמר קורבס חזר הביתה, הוא הלך לאח להדליק אש. אבל החתולה זרקה לו את כל האפר לעיניים. אז הוא רץ למטבח לשטוף את עצמו, אבל שם התיזה לו הברווזה את כל המים בפנים. וכשניסה להתנגב, הביצה נשברה לחתיכות במגבת, על כל הפנים והעיניים שלו.
הוא כעס מאוד, והלך לישון בלי ארוחת ערב. אבל כשהניח את הראש על הכרית, הסיכה דקרה אותו בלחי. מזה הוא השתולל לגמרי, קפץ, ורצה לברוח מהבית. אבל כשהגיע לדלת, אבן הריחיים נפלה לו על הראש, והרגה אותו במקום.
ג. איך התרנגולת מתה ונקברה, ואיך התרנגול מת מצער
יום אחר הסכימו התרנגול והתרנגולת ללכת שוב להרים לאכול אגוזים. והם החליטו שכל האגוזים שימצאו יתחלקו ביניהם שווה בשווה.
התרנגולת מצאה אגוז גדול מאוד, אבל לא אמרה עליו כלום לתרנגול, ושמרה אותו כולו לעצמה. אבל הוא היה כל כך גדול שהיא לא הצליחה לבלוע אותו, והוא נתקע לה בגרון. היא נבהלה מאוד, וקראה לתרנגול: "בבקשה, רוץ הכי מהר שאתה יכול, ותביא לי מים, אחרת אחנק!"
התרנגול רץ הכי מהר שיכול לנהר, ואמר: "נהר, תן לי מים, כי התרנגולת שוכבת על ההר, ואגוז גדול חונק אותה."
הנהר אמר: "רוץ קודם לכלה, ובקש ממנה חוט משי כדי לשאוב את המים."
התרנגול רץ לכלה ואמר: "כלה, את צריכה לתת לי חוט משי, כי אז הנהר ייתן לי מים, ואת המים אביא לתרנגולת, ששוכבת על ההר, ואגוז גדול חונק אותה."
אבל הכלה אמרה: "רוץ קודם, ותביא לי את הזר שלי, שתלוי על עץ ערבה בגן."
אז התרנגול רץ לגן, לקח את הזר מהענף שעליו היה תלוי, והביא אותו לכלה. הכלה נתנה לו את חוט המשי, והוא לקח את חוט המשי לנהר, והנהר נתן לו מים, והוא הביא את המים לתרנגולת. אבל בינתיים האגוז הגדול חנק אותה, והיא שכבה מתה, ולא זזה יותר.
התרנגול הצטער מאוד ובכה במרירות, וכל בעלי החיים באו ובכו איתו על התרנגולת המסכנה. שישה עכברים בנו עגלה קטנה כדי לקחת אותה לקבר שלה. כשהיא הייתה מוכנה, הם רתמו את עצמם אליה, והתרנגול נהג בהם.
בדרך פגשו את השועל. "לאן אתה נוסע, תרנגול?" שאל.
"לקבור את התרנגולת שלי," ענה.
"אפשר לבוא איתך?" שאל השועל.
"כן, אבל אתה צריך לעלות מאחור, אחרת הסוסים שלי לא יוכלו למשוך אותך."
השועל עלה מאחור. ומיד אחר כך באו הזאב, הדוב, העז, וכל בעלי החיים של היער, וטיפסו על העגלה.
כך המשיכו עד שהגיעו לנחל שוצף. "איך נעבור?" שאל התרנגול.
אז אמר קש: "אני אשכב לרוחב, ואתם תעברו עליי." אבל כשהעכברים עברו, הקש החליק ונפל למים, וששת העכברים נפלו כולם וטבעו.
מה עושים עכשיו? אז בא בול עץ גדול ואמר: "אני מספיק גדול. אשכב לרוחב הנחל, ואתם תעברו עליי." והוא נשכב. אבל הם עשו את זה בגמלוניות כזאת, שבול העץ נפל למים והזרם סחף אותו.
אז אבן, שראתה מה קרה, באה והציעה בטוב לב לעזור לתרנגול המסכן, ונשכבה לרוחב הנחל. והפעם הוא הגיע בשלום לצד השני עם העגלה, והצליח להוציא ממנה את התרנגולת. אבל השועל ושאר המתאבלים, שישבו מאחור, היו כבדים מדי, ונפלו אחורה למים, והזרם סחף את כולם והם טבעו.
כך נשאר התרנגול לבד עם התרנגולת המתה שלו. הוא חפר לה קבר, השכיב אותה בו, ועשה עליה תל קטן. אחר כך ישב ליד הקבר, ובכה והתאבל, עד שבסוף מת גם הוא. וכך כולם מתו.