פעם היו איש ואישה שהרבה זמן רצו ילד, ולשווא. בסוף, האישה קיוותה שאלוהים עומד למלא את משאלתה.
בגב הבית שלהם היה חלון קטן, שממנו אפשר היה לראות גן נהדר, מלא בפרחים ובצמחים הכי יפים. אבל מסביב לגן הייתה חומה גבוהה, ואף אחד לא העז להיכנס אליו, כי הוא היה שייך למכשפה, שהיה לה כוח גדול וכל העולם פחד ממנה.
יום אחד עמדה האישה ליד החלון והסתכלה למטה לגן, וראתה ערוגה שהייתה נטועה בעלים הכי יפים של רפונזל, צמח שאוכלים בסלט. הוא נראה כל כך טרי וירוק, שהיא השתוקקה אליו מאוד. היא ממש נמקה מגעגועים, והתחילה להיראות חיוורת ואומללה.
בעלה נבהל ושאל: "מה קרה לך, אשתי היקרה?"
"אה," ענתה, "אם לא אוכל קצת מהרפונזל שבגן מאחורי הבית שלנו, אמות."
האיש, שאהב אותה, חשב: "במקום לתת לאשתך למות, תביא לה קצת רפונזל בעצמך, ויהי מה."
בשעת בין ערביים הוא טיפס מעל החומה לתוך הגן של המכשפה, חטף בחיפזון חופן רפונזל, והביא אותו לאשתו. היא הכינה ממנו מיד סלט ואכלה אותו בתאווה. זה היה כל כך טעים לה, כל כך טעים, שלמחרת היא השתוקקה אליו פי שלושה מקודם.
אם בעלה רצה שיהיה לו שקט, הוא היה צריך לרדת שוב לגן. אז בחשכת הערב הוא ירד שוב. אבל כשטיפס מעל החומה, הוא נבהל נורא, כי ראה את המכשפה עומדת מולו.
"איך אתה מעז," אמרה במבט כועס, "לרדת לגן שלי ולגנוב את הרפונזל שלי כמו גנב? אתה תסבול על זה!"
"אה," ענה, "תני לרחמים לבוא במקום הצדק. החלטתי לעשות את זה רק כי לא הייתה לי ברירה. אשתי ראתה את הרפונזל שלך מהחלון, והשתוקקה אליו כל כך שהייתה מתה אילו לא הייתה מקבלת קצת לאכול."
אז המכשפה נתנה לכעס שלה להתרכך, ואמרה לו: "אם המצב הוא כמו שאתה אומר, ארשה לך לקחת איתך כמה רפונזל שתרצה. אבל יש לי תנאי אחד: אתה חייב לתת לי את הילד שאשתך תלד. יטפלו בו היטב, ואדאג לו כמו אמא."
האיש, מרוב פחד, הסכים להכל. וכשהאישה ילדה, המכשפה הופיעה מיד, נתנה לילדה את השם רפונזל, ולקחה אותה איתה.
רפונזל גדלה להיות הילדה הכי יפה תחת השמש. כשהייתה בת שתים עשרה, המכשפה סגרה אותה במגדל שעמד ביער. למגדל לא היו מדרגות ולא דלת, רק בראש שלו היה חלון קטן. כשהמכשפה רצתה להיכנס, היא נעמדה מתחתיו וקראה:
"רפונזל, רפונזל,
הורידי לי את שערך!"
לרפונזל היה שיער ארוך ונהדר, דק כמו חוטי זהב. כשהיא שמעה את הקול של המכשפה, היא פתחה את הצמות שלה, ליפפה אותן סביב אחד הווים של החלון, והשיער נפל למטה עשרים אמות, והמכשפה טיפסה עליו.
אחרי שנה או שנתיים, קרה שבן המלך רכב ביער ועבר ליד המגדל. הוא שמע שיר, כל כך מקסים שהוא עצר והקשיב. זו הייתה רפונזל, שבבדידות שלה העבירה את הזמן בשירה בקול המתוק שלה.
בן המלך רצה לטפס אליה, וחיפש את הדלת של המגדל, אבל לא מצא שום דלת. הוא רכב הביתה, אבל השירה נגעה לו בלב כל כך עמוק, שבכל יום יצא ליער והקשיב לה.
פעם אחת, כשעמד מאחורי עץ, ראה שמכשפה מגיעה לשם, ושמע איך היא קוראת:
"רפונזל, רפונזל,
הורידי לי את שערך!"
רפונזל הורידה את הצמות שלה, והמכשפה טיפסה אליה.
"אם זה הסולם שעולים בו, גם אני אנסה את מזלי," אמר. ולמחרת, כשהתחיל להחשיך, הוא הלך למגדל וקרא:
"רפונזל, רפונזל,
הורידי לי את שערך!"
מיד נפל השיער למטה, ובן המלך טיפס למעלה.
בהתחלה רפונזל נבהלה נורא כשגבר, כזה שעיניה עוד לא ראו מעולם, הגיע אליה. אבל בן המלך התחיל לדבר איתה כמו חבר, וסיפר לה שהלב שלו התרגש כל כך שלא נתן לו מנוחה, והוא היה חייב לראות אותה.
אז רפונזל הפסיקה לפחד. וכשהוא שאל אותה אם היא רוצה שיהיה בעלה, והיא ראתה שהוא צעיר ונאה, היא חשבה: "הוא יאהב אותי יותר מהגברת גותל הזקנה." והיא אמרה כן, ושמה את ידה בידו.
היא אמרה: "אני אבוא איתך ברצון, אבל אני לא יודעת איך לרדת. תביא איתך פקעת של חוט משי בכל פעם שאתה בא, ואני אארוג ממנה סולם. וכשהוא יהיה מוכן, ארד, ואתה תיקח אותי על הסוס שלך."
הם הסכימו שעד אז הוא יבוא אליה בכל ערב, כי הזקנה באה ביום. המכשפה לא שמה לב לכלום, עד שפעם אחת אמרה לה רפונזל: "תגידי לי, גברת גותל, איך זה שהרבה יותר קשה לי למשוך אותך למעלה מאשר את בן המלך הצעיר? הוא אצלי ברגע."
"אה! ילדה רעה!" צעקה המכשפה. "מה אני שומעת? חשבתי שהפרדתי אותך מכל העולם, ובכל זאת רימית אותי!"
בכעס שלה היא תפסה את הצמות היפות של רפונזל, ליפפה אותן פעמיים סביב היד השמאלית, תפסה מספריים ביד הימנית, וקריץ, קרץ, הן נגזרו, והצמות היפות נפלו על הרצפה. והיא הייתה כל כך חסרת רחמים, שלקחה את רפונזל המסכנה למדבר, ושם היא נאלצה לחיות בצער ובעוני גדולים.
אבל באותו יום שבו גירשה את רפונזל, המכשפה קשרה את הצמות שגזרה לוו של החלון. וכשבן המלך בא וקרא:
"רפונזל, רפונזל,
הורידי לי את שערך!"
היא הורידה את השיער. בן המלך טיפס, אבל במקום למצוא את רפונזל האהובה שלו, הוא מצא את המכשפה, שהסתכלה עליו במבטים רעים וארסיים.
"אהה!" קראה בלעג. "באת לקחת את האהובה שלך, אבל הציפור היפה כבר לא יושבת ושרה בקן. החתול תפס אותה, והוא ישרוט גם אותך. רפונזל אבודה לך. לעולם לא תראה אותה שוב."
בן המלך יצא מדעתו מכאב, ובייאוש שלו קפץ מהמגדל. הוא נשאר בחיים, אבל הקוצים שנפל לתוכם פגעו לו בעיניים, והוא התעוור. הוא נדד עיוור לגמרי ביער, לא אכל כלום חוץ משורשים ופירות יער, ורק בכה והתאבל על האובדן של אשתו האהובה.
כך נדד באומללות כמה שנים, ובסוף הגיע למדבר שבו גרה רפונזל בעוני, עם התאומים שילדה, בן ובת. הוא שמע קול, והוא נשמע לו כל כך מוכר שהוא הלך לכיוונו. וכשהתקרב, רפונזל זיהתה אותו, נפלה על צווארו ובכתה. שתיים מהדמעות שלה הרטיבו לו את העיניים, והן נעשו צלולות שוב, והוא יכול היה לראות בהן כמו קודם.
הוא הוביל אותה לממלכה שלו, ושם קיבלו אותם בשמחה, והם חיו עוד הרבה זמן אחר כך, מאושרים ומרוצים.