פעם היה יערן שהלך ליער לצוד. כשנכנס ליער, הוא שמע צעקות, כאילו יש שם ילד קטן. הוא הלך אחרי הקול, ובסוף הגיע לעץ גבוה, ובראש העץ ישב ילד קטן. אמא שלו נרדמה מתחת לעץ עם הילד, וציפור טרף ראתה אותו בזרועותיה, עפה למטה, חטפה אותו, והניחה אותו על העץ הגבוה.
היערן טיפס, הוריד את הילד, וחשב לעצמו: "תיקח אותו איתך הביתה, ותגדל אותו יחד עם לינה שלך." אז הוא לקח אותו הביתה, ושני הילדים גדלו יחד. את הילד שמצא על העץ קראו ציפורון, כי ציפור לקחה אותו. ציפורון ולינה אהבו זה את זה כל כך, שכשלא ראו זה את זה, הם היו עצובים.
ליערן הייתה טבחית זקנה. ערב אחד היא לקחה שני דליים והתחילה להביא מים, ולא הלכה פעם אחת בלבד, אלא הרבה פעמים, אל המעיין. לינה ראתה את זה ואמרה: "תשמעי, סנה הזקנה, למה את מביאה כל כך הרבה מים?"
"אם לעולם לא תספרי את זה לאף אחד, אגיד לך למה." לינה אמרה שלא, היא לעולם לא תספר לאף אחד. ואז אמרה הטבחית: "מחר מוקדם בבוקר, כשהיערן יצא לצוד, אחמם את המים, וכשהם ירתחו בסיר, אזרוק לתוכו את ציפורון ואבשל אותו."
למחרת מוקדם בבוקר קם היערן ויצא לצוד. כשהוא הלך, הילדים עוד היו במיטה. אז אמרה לינה לציפורון: "אם לעולם לא תעזוב אותי, גם אני לעולם לא אעזוב אותך."
ציפורון אמר: "לא עכשיו, ולא אף פעם, לא אעזוב אותך."
אז אמרה לינה: "אז אספר לך. אתמול בלילה, סנה הזקנה הביאה כל כך הרבה דליים של מים הביתה, ששאלתי אותה למה היא עושה את זה. והיא אמרה שאם אבטיח לא לספר לאף אחד, היא תגלה לי: שמחר מוקדם בבוקר, כשאבא ייצא לצוד, היא תשים סיר מלא מים, תזרוק אותך לתוכו ותבשל אותך. אבל אנחנו נקום מהר, נתלבש, ונלך מכאן יחד."
אז שני הילדים קמו, התלבשו מהר והלכו. כשהמים בסיר רתחו, הטבחית נכנסה לחדר השינה כדי להביא את ציפורון ולזרוק אותו לסיר. אבל כשנכנסה וניגשה למיטות, שני הילדים נעלמו.
היא נבהלה נורא, ואמרה לעצמה: "מה אגיד עכשיו, כשהיערן יחזור הביתה ויראה שהילדים נעלמו? צריך לרדוף אחריהם מיד ולהחזיר אותם."
אז הטבחית שלחה אחריהם שלושה משרתים, שירוצו וישיגו את הילדים. אבל הילדים ישבו בקצה היער, וכשראו מרחוק את שלושת המשרתים רצים, אמרה לינה לציפורון: "לעולם אל תעזוב אותי, ואני לעולם לא אעזוב אותך."
ציפורון אמר: "לא עכשיו, ולא אף פעם."
אז אמרה לינה: "אתה תהפוך לשיח ורדים, ואני לוורד שעליו."
כששלושת המשרתים הגיעו ליער, לא היה שם כלום חוץ משיח ורדים ועליו ורד אחד, והילדים לא היו בשום מקום. אז הם אמרו: "אין כאן מה לעשות." והם הלכו הביתה וסיפרו לטבחית שלא ראו ביער כלום, חוץ משיח ורדים קטן עם ורד אחד.
הטבחית הזקנה נזפה בהם ואמרה: "טיפשים! הייתם צריכים לחתוך את שיח הוורדים לשניים, ולקטוף את הוורד ולהביא אותו הביתה. לכו ועשו את זה מיד!"
אז הם נאלצו לצאת ולחפש בפעם השנייה. אבל הילדים ראו אותם באים מרחוק. לינה אמרה: "ציפורון, לעולם אל תעזוב אותי, ואני לעולם לא אעזוב אותך."
ציפורון אמר: "לא עכשיו, ולא אף פעם."
אמרה לינה: "אז אתה תהפוך לכנסייה, ואני אהיה הנברשת שבתוכה."
כששלושת המשרתים הגיעו, לא היה שם כלום חוץ מכנסייה, ובתוכה נברשת. אז אמרו זה לזה: "מה נעשה כאן? בואו נלך הביתה."
כשהגיעו הביתה, הטבחית שאלה אם הם לא מצאו את הילדים. הם אמרו שלא, הם לא מצאו כלום חוץ מכנסייה, ובתוכה הייתה נברשת. והטבחית נזפה בהם ואמרה: "טיפשים! למה לא פירקתם את הכנסייה, והבאתם איתכם את הנברשת הביתה?"
ועכשיו הטבחית הזקנה בעצמה קמה, והלכה עם שלושת המשרתים לרדוף אחרי הילדים. אבל הילדים ראו מרחוק את שלושת המשרתים באים, ואת הטבחית מתנדנדת אחריהם.
אז אמרה לינה: "ציפורון, לעולם אל תעזוב אותי, ואני לעולם לא אעזוב אותך."
אז אמר ציפורון: "לא עכשיו, ולא אף פעם."
אמרה לינה: "תהיה בריכת דגים, ואני אהיה הברווזה שעליה."
הטבחית הגיעה אליהם, וכשראתה את הבריכה, היא נשכבה לידה ועמדה לשתות את כולה. אבל הברווזה שחתה אליה מהר, תפסה את הראש שלה במקור, ומשכה אותה לתוך המים, ושם המכשפה הזקנה טבעה.
אז הילדים הלכו יחד הביתה, ושמחו מכל הלב. ואם הם לא מתו, הם חיים עד היום.