בוקר קיץ אחד ישב חייט קטן על השולחן שלו ליד החלון. הוא היה במצב רוח טוב ותפר בכל הכוח. ברחוב עברה אישה כפרייה וקראה: "ריבה טובה, בזול! ריבה טובה, בזול!"
זה נשמע נעים מאוד לאוזני החייט. הוא הוציא את ראשו העדין מהחלון וקרא: "עלי לכאן, אישה יקרה, כאן תמכרי את הסחורה שלך!"
האישה עלתה את שלוש המדרגות אל החייט עם הסל הכבד שלה, והוא גרם לה לפרוק בשבילו את כל הצנצנות. הוא בדק כל אחת, הרים אותה, הריח אותה, ובסוף אמר: "הריבה נראית לי טובה. אז תשקלי לי מאה גרם, אישה יקרה, ואם זה יהיה קצת יותר, זה לא משנה."
האישה, שקיוותה למכירה גדולה, נתנה לו מה שביקש, אבל הלכה משם כועסת ורוטנת.
"שאלוהים יברך את הריבה הזאת," קרא החייט הקטן, "ותיתן לי בריאות וכוח!" הוא הוציא לחם מהארון, חתך לעצמו פרוסה לרוחב הכיכר ומרח עליה ריבה. "זה לא יהיה מר," אמר, "אבל קודם אגמור את הז'קט, ורק אז אנגוס."
הוא הניח את הלחם לידו, המשיך לתפור, ומרוב שמחה עשה תפרים גדולים יותר ויותר. בינתיים הריח של הריבה המתוקה עלה עד למקום שבו ישבו המון זבובים, והם נמשכו אליו ונחתו עליו בהמוניהם.
"היי! מי הזמין אתכם?" אמר החייט הקטן, וגירש את האורחים הלא קרואים. אבל הזבובים לא הבינו את השפה שלו, ולא הסכימו ללכת, אלא חזרו שוב ושוב בקבוצות גדולות יותר. בסוף איבד החייט הקטן את הסבלנות. הוא שלף חתיכת בד מתחת לשולחן העבודה, ואמר: "חכו, אני אראה לכם!" והכה בהם בלי רחמים.
כשהרים את הבד וספר, שכבו לפניו לא פחות משבעה זבובים מתים, עם רגליים מתוחות. "ככה אתה?" אמר לעצמו, ולא יכול היה שלא להתפעל מהאומץ של עצמו. "כל העיר צריכה לדעת על זה!"
והחייט הקטן מיהר לגזור לעצמו חגורה, תפר אותה, ורקם עליה באותיות גדולות: "שבעה במכה אחת!"
"מה, העיר?" המשיך. "כל העולם צריך לשמוע על זה!" והלב שלו כשכש משמחה כמו זנב של טלה.
החייט חגר את החגורה, והחליט לצאת לעולם, כי חשב שבית המלאכה שלו קטן מדי בשביל האומץ שלו. לפני שיצא, חיפש בבית אם יש משהו שיוכל לקחת איתו. אבל הוא לא מצא כלום חוץ מגבינה ישנה, ואותה שם בכיס. ליד הדלת ראה ציפור שנתפסה בשיח. גם היא נכנסה לכיס עם הגבינה.
עכשיו יצא לדרך באומץ, ומכיוון שהיה קל וזריז, לא הרגיש עייפות. הדרך הובילה אותו במעלה הר. כשהגיע לפסגה, ישב שם ענק חזק והסתכל מסביב בשלווה.
החייט הקטן ניגש אליו באומץ, דיבר אליו ואמר: "שלום, חבר! אז אתה יושב כאן ומשקיף על העולם הרחב? אני בדיוק בדרך לשם, ורוצה לנסות את מזלי. יש לך חשק לבוא איתי?"
הענק הסתכל על החייט בבוז ואמר: "סמרטוט! יצור עלוב!"
"אה, באמת?" ענה החייט הקטן, פתח את הכפתורים של המעיל והראה לענק את החגורה. "כאן תוכל לקרוא איזה מין אדם אני!"
הענק קרא: "שבעה במכה אחת," וחשב שאלה היו אנשים שהחייט הרג, והתחיל להרגיש קצת כבוד כלפי הבחור הקטנטן. ובכל זאת, הוא רצה לבחון אותו קודם. הוא לקח אבן ביד ולחץ אותה עד שטיפות מים נזלו ממנה.
"תעשה גם אתה ככה," אמר הענק, "אם יש לך כוח."
"זה הכל?" אמר החייט. "זה משחק ילדים אצלנו!" והוא הכניס יד לכיס, הוציא את הגבינה הרכה, ולחץ אותה עד שהנוזל זרם ממנה. "נו," אמר, "זה היה קצת יותר טוב, לא?"
הענק לא ידע מה להגיד, ולא האמין שהאיש הקטן מסוגל לזה. אז הענק הרים אבן וזרק אותה כל כך גבוה, שהעין בקושי יכלה לעקוב אחריה. "עכשיו, איש קטנטן, תעשה גם אתה ככה."
"זריקה טובה," אמר החייט, "אבל בסוף האבן נפלה בחזרה לאדמה. אני אזרוק לך אחת שבכלל לא תחזור." הוא הכניס יד לכיס, הוציא את הציפור וזרק אותה לאוויר. הציפור, שמחה על החופש שלה, התרוממה, עפה משם ולא חזרה.
"איך מוצאת חן בעיניך הזריקה הזאת, חבר?" שאל החייט.
"לזרוק אתה בהחלט יודע," אמר הענק, "אבל עכשיו נראה אם אתה מסוגל לסחוב משהו כמו שצריך."
הוא לקח את החייט הקטן לעץ אלון ענק שהיה כרות ושכב על האדמה, ואמר: "אם אתה מספיק חזק, עזור לי לסחוב את העץ מהיער."
"בשמחה," ענה האיש הקטן. "אתה תיקח את הגזע על הכתפיים, ואני ארים את הענפים והזרדים. בסך הכל, הם הכי כבדים."
הענק לקח את הגזע על הכתף, אבל החייט התיישב על ענף. והענק, שלא יכול היה להסתכל אחורה, נאלץ לסחוב את כל העץ, ואת החייט הקטן בנוסף. החייט, מאחור, היה עליז ושמח, ושרק את השיר "שלושה חייטים רכבו מהשער", כאילו לסחוב את העץ זה משחק ילדים.
הענק, אחרי שגרר את המשא הכבד חלק מהדרך, לא יכול היה להמשיך, וקרא: "תשמע, אני חייב להפיל את העץ!"
החייט קפץ בזריזות למטה, תפס את העץ בשתי ידיו כאילו סחב אותו כל הזמן, ואמר לענק: "אתה בחור כל כך גדול, ואפילו את העץ אתה לא מצליח לסחוב!"
הם המשיכו יחד. כשעברו ליד עץ דובדבנים, הענק תפס את הצמרת של העץ, שבה היו תלויים הפירות הכי בשלים, כופף אותה, נתן אותה לחייט ביד, ואמר לו לאכול. אבל החייט הקטן היה חלש מדי כדי להחזיק את העץ, וכשהענק עזב, העץ קפץ בחזרה, והחייט עף איתו לאוויר.
כשנפל שוב לאדמה בלי להיפגע, אמר הענק: "מה זה? אין לך מספיק כוח להחזיק ענף חלש כזה?"
"כוח לא חסר לי," ענה החייט הקטן. "אתה חושב שזה משהו בשביל אדם שהפיל שבעה במכה אחת? קפצתי מעל העץ כי הציידים יורים שם למטה בסבך. תקפוץ כמוני, אם אתה מסוגל."
הענק ניסה, אבל לא הצליח לעבור מעל העץ, ונשאר תלוי בענפים. כך שגם בזה החייט ניצח.
הענק אמר: "אם אתה בחור כל כך אמיץ, בוא איתי למערה שלנו ותבלה איתנו את הלילה." החייט הקטן הסכים והלך אחריו.
כשנכנסו למערה, ישבו שם ענקים אחרים ליד האש, ולכל אחד מהם הייתה כבשה צלויה ביד והוא אכל אותה. החייט הקטן הסתכל מסביב וחשב: "כאן הרבה יותר מרווח מבבית המלאכה שלי."
הענק הראה לו מיטה, ואמר לו לשכב בה ולישון. אבל המיטה הייתה גדולה מדי בשביל החייט הקטן. הוא לא שכב בה, אלא זחל לפינה.
כשהגיעה חצות, והענק חשב שהחייט הקטן ישן שינה עמוקה, הוא קם, לקח מוט ברזל גדול, חתך את המיטה במכה אחת, וחשב שגמר עם החגב הקטן לתמיד.
עם עלות השחר הלכו הענקים ליער, ושכחו לגמרי מהחייט הקטן. ופתאום הוא הגיע אליהם בעליזות ובאומץ! הענקים נבהלו נורא. הם פחדו שהוא יכה את כולם, וברחו משם בבהלה.
החייט הקטן המשיך הלאה, תמיד הולך אחרי האף המחודד שלו. אחרי שהלך הרבה זמן, הגיע לחצר של ארמון מלוכה. ומכיוון שהיה עייף, נשכב על הדשא ונרדם.
בזמן ששכב שם, באו אנשים, הסתכלו עליו מכל הצדדים, וקראו על החגורה שלו: "שבעה במכה אחת."
"אה!" אמרו. "מה רוצה הלוחם הגדול כאן, בזמן של שלום? הוא בטח אדון חזק."
הם הלכו וסיפרו עליו למלך, ואמרו שלדעתם, אם תפרוץ מלחמה, הוא יהיה אדם חשוב ומועיל, ושאסור בשום אופן לתת לו ללכת. העצה מצאה חן בעיני המלך, והוא שלח את אחד מאנשי החצר שלו אל החייט הקטן, להציע לו לשרת בצבא כשיתעורר.
השליח עמד ליד הישן, חיכה עד שהוא נמתח ופקח את העיניים, ואז מסר לו את ההצעה.
"בדיוק בשביל זה באתי לכאן," ענה החייט. "אני מוכן להיכנס לשירות המלך." קיבלו אותו בכבוד, ונתנו לו בית מיוחד.
אבל החיילים היו נגד החייט הקטן, ורצו שיהיה אלף קילומטרים מהם. "איך זה ייגמר?" אמרו זה לזה. "אם נריב איתו, והוא יכה מסביבו, שבעה מאיתנו ייפלו בכל מכה. אף אחד מאיתנו לא יוכל לעמוד מולו."
אז הם החליטו, והלכו כולם יחד למלך, וביקשו להשתחרר. "אנחנו לא מוכנים," אמרו, "להישאר עם אדם שהורג שבעה במכה אחת."
המלך הצטער שבגלל אחד הוא יאבד את כל המשרתים הנאמנים שלו. הוא רצה שאף פעם לא היה רואה את החייט, והיה שמח להיפטר ממנו. אבל הוא לא העז לשחרר אותו, כי פחד שהחייט יהרוג אותו ואת כל האנשים שלו, ויתיישב על כיסא המלוכה.
הוא חשב על זה הרבה זמן, ובסוף מצא עצה. הוא שלח לחייט הקטן הודעה, שמכיוון שהוא לוחם גדול, יש לו בקשה אחת ממנו. ביער שבארצו גרים שני ענקים, שעושים נזק גדול: שודדים, הורגים, הורסים ושורפים. ואף אחד לא יכול להתקרב אליהם בלי לסכן את חייו. אם החייט ינצח ויהרוג את שני הענקים האלה, המלך ייתן לו את בתו היחידה לאישה, וחצי מהממלכה שלו כנדוניה. וגם מאה פרשים ילכו איתו לעזור לו.
"זה באמת יהיה דבר טוב בשביל אדם כמוני!" חשב החייט הקטן. "לא כל יום מציעים לאדם נסיכה יפה וחצי ממלכה!"
"אה, כן," ענה. "אכניע את הענקים מהר, ולא אצטרך את העזרה של מאה הפרשים. מי שיכול להכות שבעה במכה אחת, לא צריך לפחד משניים."
החייט הקטן יצא לדרך, ומאה הפרשים הלכו אחריו. כשהגיע לקצה היער, אמר לאנשים שלו: "חכו כאן. אני לבד אגמור עם הענקים מהר." ואז קפץ לתוך היער והסתכל ימינה ושמאלה.
אחרי זמן מה, הוא ראה את שני הענקים. הם שכבו וישנו מתחת לעץ, ונחרו כל כך חזק שהענפים זזו למעלה ולמטה. החייט הקטן, שלא היה עצלן, מילא שני כיסים באבנים, וטיפס איתן על העץ. כשהגיע לאמצע, הוא זחל על ענף עד שישב בדיוק מעל הישנים, ואז הפיל אבן אחרי אבן על החזה של אחד הענקים.
הרבה זמן הענק לא הרגיש כלום. אבל בסוף התעורר, דחף את החבר שלו ואמר: "למה אתה מכה אותי?"
"אתה בטח חולם," אמר השני. "אני לא מכה אותך."
הם נשכבו לישון שוב, ואז החייט זרק אבן על השני.
"מה זה?" צעק השני. "למה אתה זורק עליי?"
"אני לא זורק עליך," ענה הראשון ברטינה.
הם התווכחו על זה זמן מה, אבל מכיוון שהיו עייפים, הם עזבו את העניין, והעיניים שלהם נעצמו שוב. החייט הקטן התחיל שוב את המשחק שלו. הוא בחר את האבן הכי גדולה, וזרק אותה בכל הכוח על החזה של הענק הראשון.
"זה כבר יותר מדי!" צעק, וקפץ כמו משוגע, ודחף את החבר שלו אל העץ עד שהעץ רעד. השני החזיר לו באותה מטבע, והם נכנסו לזעם כזה שהם עקרו עצים והכו זה את זה כל כך הרבה זמן, שבסוף שניהם נפלו מתים על האדמה באותו רגע.
אז קפץ החייט הקטן למטה. "יש לי מזל," אמר, "שהם לא עקרו את העץ שישבתי עליו, אחרת הייתי צריך לקפוץ לעץ אחר כמו סנאי. אבל אנחנו החייטים זריזים."
הוא יצא אל הפרשים ואמר: "העבודה גמורה. גמרתי עם שניהם, אבל זו הייתה עבודה קשה! הם עקרו עצים בצרה שלהם, והתגוננו בהם. אבל כל זה לא עוזר כשמגיע אדם כמוני, שיכול להרוג שבעה במכה אחת."
"אבל אתה לא פצוע?" שאלו הפרשים.
"אל תדאגו לזה," ענה החייט. "הם לא כופפו לי אפילו שערה אחת."
הפרשים לא האמינו לו, ורכבו לתוך היער. שם מצאו את הענקים שוכבים מתים, ומסביב היו פזורים העצים העקורים.
החייט הקטן דרש מהמלך את הפרס שהבטיח. אבל המלך התחרט על ההבטחה שלו, ושוב חשב איך להיפטר מהגיבור.
"לפני שתקבל את בתי וחצי מהממלכה שלי," אמר לו, "אתה חייב לעשות עוד מעשה גבורה אחד. ביער מסתובב חד קרן שעושה נזק גדול, ואתה צריך לתפוס אותו קודם."
"אני מפחד מחד קרן אחד עוד פחות משני ענקים. שבעה במכה אחת, זה העניין שלי."
הוא לקח איתו חבל וגרזן, הלך ליער, ושוב אמר לאלה שנשלחו איתו לחכות בחוץ. הוא לא היה צריך לחפש הרבה. חד הקרן הגיע מהר, והסתער ישר על החייט, כאילו רצה לנגוח אותו בקרן שלו בלי לחשוב פעמיים.
"לאט, לאט," אמר, "זה לא הולך כל כך מהר." הוא עמד במקום וחיכה עד שהחיה הייתה קרובה מאוד, ואז קפץ בזריזות מאחורי עץ. חד הקרן רץ אל העץ בכל הכוח, ותקע את הקרן שלו בגזע כל כך חזק, שלא היה לו כוח להוציא אותה. וכך הוא נתפס.
"עכשיו תפסתי את הציפור," אמר החייט. הוא יצא מאחורי העץ, שם את החבל סביב הצוואר של החיה, ואז חצב עם הגרזן את הקרן מתוך העץ. וכשהכל היה מוכן, הוביל את החיה משם והביא אותה למלך.
המלך עדיין לא רצה לתת לו את הפרס שהבטיח, ודרש דרישה שלישית. לפני החתונה, החייט צריך לתפוס לו חזיר בר שעושה הרס גדול ביער, והציידים יעזרו לו.
"בשמחה," אמר החייט, "זה משחק ילדים!" הוא לא לקח את הציידים איתו ליער, והם שמחו מאוד על כך, כי חזיר הבר כבר קיבל אותם כמה פעמים בצורה כזאת, שלא היה להם שום חשק לארוב לו.
כשהחזיר ראה את החייט, הוא רץ אליו עם קצף בפה וניבים מחודדים, ועמד להפיל אותו על הארץ. אבל הגיבור ברח וקפץ לתוך כנסייה קטנה שהייתה קרובה, עלה מיד לחלון, ובקפיצה אחת יצא שוב החוצה. החזיר רץ אחריו פנימה, אבל החייט רץ מסביב מבחוץ וסגר אחריו את הדלת. וכך החיה המשתוללת, שהייתה כבדה וגמלונית מדי כדי לקפוץ מהחלון, נתפסה.
החייט הקטן קרא לציידים לבוא, כדי שיראו את האסיר במו עיניהם. והגיבור הלך למלך, שעכשיו, רוצה או לא רוצה, נאלץ לקיים את ההבטחה שלו, ונתן לו את בתו וחצי מהממלכה. אילו ידע שזה לא לוחם גיבור, אלא חייט קטן שעומד לפניו, זה היה כואב לו עוד יותר. החתונה נערכה בפאר גדול ובשמחה קטנה, ומחייט נעשה מלך.
אחרי זמן מה, שמעה המלכה הצעירה את בעלה אומר בחלומו בלילה: "נער, תתפור לי את הז'קט, ותטליא את המכנסיים, אחרת אכה אותך בסרגל על האוזניים!"
כך גילתה מאיזה מעמד בא האדון הצעיר. בבוקר שלמחרת התלוננה לאבא שלה, וביקשה ממנו לעזור לה להיפטר מבעלה, שהוא לא יותר מחייט.
המלך ניחם אותה ואמר: "השאירי הלילה את דלת חדר השינה שלך פתוחה. המשרתים שלי יעמדו בחוץ, וכשהוא יירדם, ייכנסו, יקשרו אותו, וייקחו אותו לספינה שתישא אותו לעולם הרחב."
האישה הייתה מרוצה מזה. אבל נושא הכלים של המלך, ששמע הכל, היה חבר של האדון הצעיר, וסיפר לו על כל המזימה.
"אני אכניס בורג לעניין הזה," אמר החייט הקטן. בלילה הלך לישון עם אשתו בשעה הרגילה. וכשהיא חשבה שהוא נרדם, היא קמה, פתחה את הדלת, ונשכבה שוב.
החייט הקטן, שרק העמיד פנים שהוא ישן, התחיל לקרוא בקול ברור: "נער, תתפור לי את הז'קט ותטליא לי את המכנסיים, אחרת אכה אותך בסרגל על האוזניים! הכיתי שבעה במכה אחת. הרגתי שני ענקים, הבאתי חד קרן, ותפסתי חזיר בר. ואני אפחד מאלה שעומדים מחוץ לחדר?"
כשהאנשים שמעו את החייט מדבר כך, נפל עליהם פחד גדול, והם ברחו כאילו רודף אחריהם הצייד הפראי, ואף אחד מהם לא העז לעשות לו שום דבר יותר. וכך נשאר החייט הקטן מלך עד סוף ימיו.