ליד יער גדול גר חוטב עצים עני עם אשתו ושני ילדיו. לילד קראו הנזל, ולילדה גרטל. לא היה לו הרבה מה לאכול, ופעם אחת, כשרעב גדול נפל על הארץ, הוא כבר לא יכול היה להשיג אפילו לחם יומי.
לילה אחד, כשחשב על זה במיטה והתהפך מרוב דאגה, הוא נאנח ואמר לאשתו: "מה יהיה איתנו? איך נאכיל את הילדים המסכנים שלנו, כשאין לנו כבר כלום אפילו לעצמנו?"
"אני אגיד לך מה, בעלי," ענתה האישה. "מחר מוקדם בבוקר ניקח את הילדים ליער, למקום הכי סבוך. שם נדליק להם אש, וניתן לכל אחד עוד חתיכת לחם, ואז נלך לעבודה שלנו ונשאיר אותם לבד. הם לא ימצאו את הדרך הביתה, ונהיה פטורים מהם."
"לא, אישה," אמר האיש, "אני לא אעשה את זה. איך אוכל להשאיר את הילדים שלי לבד ביער? חיות הפרא יבואו מהר ויטרפו אותם."
"הו, טיפש!" אמרה. "אז כל הארבעה נמות מרעב!" והיא לא נתנה לו מנוחה עד שהסכים.
"אבל בכל זאת אני מרחם מאוד על הילדים המסכנים," אמר האיש.
גם שני הילדים לא הצליחו לישון מרוב רעב, ושמעו מה שאמרה אמם החורגת לאבא שלהם. גרטל בכתה בדמעות מרות, ואמרה להנזל: "עכשיו הכל אבוד לנו."
"שקט, גרטל," אמר הנזל, "אל תדאגי. אני אמצא מהר דרך לעזור לנו."
וכשהמבוגרים נרדמו, הוא קם, לבש את המעיל הקטן שלו, פתח את הדלת למטה והתגנב החוצה. הירח זרח בבהירות, ואבני החצץ הלבנות שהיו מונחות לפני הבית נצצו כמו מטבעות כסף אמיתיים. הנזל התכופף ומילא את הכיס הקטן של המעיל בכמה שיותר אבנים. אחר כך חזר ואמר לגרטל: "תתנחמי, אחות קטנה ויקרה, ותישני בשקט. אלוהים לא יעזוב אותנו." והוא נשכב שוב במיטה.
כשהאיר השחר, עוד לפני שהשמש זרחה, באה האישה והעירה את שני הילדים: "קומו, עצלנים! אנחנו הולכים ליער להביא עצים." היא נתנה לכל אחד חתיכת לחם קטנה ואמרה: "הנה משהו לצהריים, אבל אל תאכלו את זה לפני כן, כי לא תקבלו שום דבר אחר."
גרטל לקחה את הלחם מתחת לסינר שלה, כי האבנים של הנזל היו בכיס שלו. ואז כולם יצאו יחד לדרך אל היער.
אחרי שהלכו זמן קצר, הנזל עצר והציץ אחורה אל הבית, ועשה את זה שוב ושוב. אבא שלו אמר: "הנזל, על מה אתה מסתכל שם, ולמה אתה נשאר מאחור? שים לב, ואל תשכח איך הולכים."
"אה, אבא," אמר הנזל, "אני מסתכל על החתולה הלבנה הקטנה שלי, שיושבת על הגג ורוצה להיפרד ממני."
האישה אמרה: "טיפש, זו לא החתולה הקטנה שלך. זו שמש הבוקר שמאירה על הארובות."
אבל הנזל לא הסתכל על החתולה. כל הזמן הוא זרק על הדרך אבן לבנה מהכיס שלו.
כשהגיעו לאמצע היער, אמר האב: "עכשיו, ילדים, תאספו עצים, ואני אדליק אש כדי שלא יהיה לכם קר." הנזל וגרטל אספו ענפים יבשים, ערמה גבוהה כמו גבעה קטנה. הדליקו את הענפים, וכשהלהבות בערו גבוה מאוד, אמרה האישה: "עכשיו, ילדים, שכבו ליד האש ונוחו. אנחנו נלך ליער לחטוב עצים. כשנסיים, נחזור לקחת אתכם."
הנזל וגרטל ישבו ליד האש. כשהגיעו הצהריים, כל אחד אכל את חתיכת הלחם הקטנה שלו. והם שמעו מכות של גרזן, וחשבו שאבא שלהם קרוב. אבל זה לא היה הגרזן, אלא ענף שהוא קשר לעץ יבש, והרוח הניעה אותו הלוך ושוב.
ומכיוון שישבו כל כך הרבה זמן, העיניים שלהם נעצמו מעייפות, והם נרדמו עמוק. כשהתעוררו בסוף, כבר היה לילה חשוך. גרטל התחילה לבכות ואמרה: "איך נצא עכשיו מהיער?"
אבל הנזל ניחם אותה ואמר: "חכי רק קצת, עד שהירח יעלה, ואז נמצא מהר את הדרך." וכשהירח המלא עלה, הנזל לקח את אחותו הקטנה ביד, והלך אחרי האבנים, שנצצו כמו מטבעות כסף חדשים והראו להם את הדרך.
הם הלכו כל הלילה, ועם עלות השחר הגיעו שוב לבית של אבא שלהם. הם דפקו בדלת, וכשהאישה פתחה וראתה שזה הנזל וגרטל, היא אמרה: "ילדים רעים, למה ישנתם כל כך הרבה ביער? חשבנו שלא תחזרו בכלל!" אבל האב שמח, כי ליבו נשבר כשהשאיר אותם לבד.
לא הרבה זמן אחר כך, שוב היה רעב גדול בכל הארץ. והילדים שמעו את אמם אומרת בלילה לאבא שלהם: "שוב הכל נאכל. נשארה לנו חצי כיכר לחם, וזה הסוף. הילדים חייבים ללכת. ניקח אותם עמוק יותר ליער, כדי שלא ימצאו את הדרך החוצה. אין שום דרך אחרת להציל את עצמנו!"
לבו של האיש היה כבד, והוא חשב: "יותר טוב שתחלוק את הפירור האחרון עם הילדים שלך." אבל האישה לא רצתה לשמוע שום דבר ממה שאמר, אלא נזפה בו והאשימה אותו. ומכיוון שהוא נכנע בפעם הראשונה, הוא נאלץ להיכנע גם בפעם השנייה.
אבל הילדים עוד היו ערים ושמעו את השיחה. כשהמבוגרים נרדמו, הנזל קם שוב, ורצה לצאת ולאסוף אבנים כמו בפעם הקודמת. אבל האישה נעלה את הדלת, והנזל לא יכול היה לצאת. ובכל זאת הוא ניחם את אחותו הקטנה ואמר: "אל תבכי, גרטל. לכי לישון בשקט. אלוהים הטוב יעזור לנו."
מוקדם בבוקר באה האישה והוציאה את הילדים מהמיטות. הם קיבלו את חתיכת הלחם שלהם, אבל היא הייתה עוד יותר קטנה מהפעם הקודמת. בדרך ליער, הנזל פירר את הלחם שלו בכיס, ולעתים קרובות עצר וזרק פירור על האדמה.
"הנזל, למה אתה עוצר ומסתכל אחורה?" אמר האב. "תמשיך ללכת."
"אני מסתכל על היונה הקטנה שלי, שיושבת על הגג ורוצה להיפרד ממני," ענה הנזל.
"טיפש!" אמרה האישה. "זו לא היונה הקטנה שלך. זו שמש הבוקר שמאירה על הארובה." אבל הנזל, לאט לאט, זרק את כל הפירורים על השביל.
האישה הובילה את הילדים עוד יותר עמוק לתוך היער, למקום שבו לא היו מעולם. שוב הדליקו אש גדולה, והאם אמרה: "שבו כאן, ילדים, וכשתהיו עייפים, תוכלו לישון קצת. אנחנו הולכים ליער לחטוב עצים, ובערב, כשנסיים, נבוא לקחת אתכם."
כשהגיעו הצהריים, גרטל חלקה את חתיכת הלחם שלה עם הנזל, שפיזר את שלו בדרך. אחר כך הם נרדמו, והערב עבר, אבל אף אחד לא בא לילדים המסכנים. הם התעוררו רק כשהיה לילה חשוך, והנזל ניחם את אחותו הקטנה ואמר: "חכי רק, גרטל, עד שהירח יעלה, ואז נראה את פירורי הלחם שפיזרתי. הם יראו לנו את הדרך הביתה."
כשהירח עלה, הם יצאו לדרך. אבל הם לא מצאו שום פירור, כי אלפי הציפורים שעפות ביערות ובשדות ניקרו את כולם. הנזל אמר לגרטל: "נמצא את הדרך מהר." אבל הם לא מצאו אותה.
הם הלכו כל הלילה וכל היום שאחריו, מהבוקר עד הערב, אבל לא יצאו מהיער. והם היו רעבים מאוד, כי לא היה להם מה לאכול חוץ משניים או שלושה פירות יער שגדלו על האדמה. ומכיוון שהיו כל כך עייפים שהרגליים כבר לא נשאו אותם, הם נשכבו מתחת לעץ ונרדמו.
עברו כבר שלושה בקרים מאז שעזבו את הבית של אבא שלהם. הם התחילו ללכת שוב, אבל תמיד נכנסו עמוק יותר ליער. ואם עזרה לא תגיע מהר, הם ימותו מרעב ומעייפות.
בצהריים, הם ראו ציפור יפהפייה, לבנה כשלג, יושבת על ענף. היא שרה כל כך יפה, שהם עצרו והקשיבו לה. וכשהשיר שלה נגמר, היא פרשה כנפיים ועפה לפניהם, והם הלכו אחריה עד שהגיעו לבית קטן. הציפור נחתה על הגג שלו. וכשהתקרבו לבית הקטן, הם ראו שהוא בנוי מלחם ומכוסה בעוגות, והחלונות עשויים מסוכר שקוף.
"בואי נתחיל לעבוד על זה," אמר הנזל, "ונאכל ארוחה טובה. אני אוכל חתיכה מהגג, ואת, גרטל, תוכלי לאכול מהחלון. הוא בטח מתוק."
הנזל הושיט יד למעלה ושבר חתיכה קטנה מהגג, לטעום איך זה, וגרטל נשענה על החלון ונגסה בזגוגיות. ואז קרא קול רך מתוך החדר:
"כרסום, כרסום, קרץ,
מי מכרסם לי את הבית מבחוץ?"
והילדים ענו:
"הרוח, הרוח,
הרוח שמהשמיים נושבת."
והם המשיכו לאכול בלי להתרגש. הנזל, שאהב את הטעם של הגג, תלש ממנו חתיכה גדולה, וגרטל הוציאה זגוגית עגולה שלמה, התיישבה ונהנתה ממנה.
פתאום הדלת נפתחה, ואישה זקנה מאוד, שנשענה על קביים, יצאה בזחילה. הנזל וגרטל נבהלו כל כך שהפילו מה שהיה להם בידיים. אבל הזקנה הנהנה בראש ואמרה: "הו, ילדים יקרים, מי הביא אתכם לכאן? היכנסו ותישארו איתי. שום דבר רע לא יקרה לכם."
היא לקחה את שניהם ביד, והובילה אותם לבית הקטן שלה. שם הגישו להם אוכל טוב: חלב ולביבות עם סוכר, תפוחים ואגוזים. אחר כך כיסו שתי מיטות קטנות ויפות בסדינים לבנים ונקיים, והנזל וגרטל נשכבו בהן, וחשבו שהם בגן עדן.
אבל הזקנה רק העמידה פנים שהיא נחמדה. באמת היא הייתה מכשפה רעה, שארבה לילדים, ובנתה את בית הלחם הקטן רק כדי לפתות אותם לבוא. כשילד נפל לידיה, היא בישלה ואכלה אותו, וזה היה יום חג בשבילה. למכשפות יש עיניים אדומות, והן לא רואות רחוק, אבל יש להן חוש ריח חד כמו לחיות, והן מרגישות כשבני אדם מתקרבים.
כשהנזל וגרטל התקרבו לאזור שלה, היא צחקה ברשעות ואמרה בלעג: "תפסתי אותם, הם לא יברחו לי שוב!"
מוקדם בבוקר, לפני שהילדים התעוררו, היא כבר קמה. וכשראתה את שניהם ישנים ונראים כל כך יפים, עם הלחיים העגולות והורודות, היא מלמלה לעצמה: "זה יהיה ביס טעים!"
אז היא תפסה את הנזל ביד הצמוקה שלה, נשאה אותו לדיר קטן, ונעלה אותו מאחורי דלת עם סורגים. הוא יכול היה לצעוק כמה שרצה, זה לא עזר לו. אחר כך הלכה לגרטל, טלטלה אותה עד שהתעוררה, וצעקה: "קומי, עצלנית, תביאי מים ותבשלי משהו טוב לאח שלך. הוא בדיר בחוץ, וצריך להשמין אותו. כשהוא יהיה שמן, אני אוכל אותו."
גרטל התחילה לבכות במרירות, אבל הכל היה לשווא. היא נאלצה לעשות מה שהמכשפה הרעה ציוותה.
ועכשיו בישלו להנזל המסכן את האוכל הכי טוב, אבל גרטל לא קיבלה כלום חוץ מקליפות סרטנים. בכל בוקר זחלה הזקנה לדיר הקטן וקראה: "הנזל, תוציא את האצבע שלך, כדי שארגיש אם אתה כבר משמין."
אבל הנזל הושיט לה עצם קטנה. והזקנה, שהעיניים שלה היו חלשות, לא ראתה את זה, וחשבה שזו האצבע של הנזל, ותמהה שאין שום דרך להשמין אותו.
כשעברו ארבעה שבועות, והנזל עדיין נשאר רזה, היא איבדה את הסבלנות ולא רצתה לחכות יותר. "נו, גרטל," צעקה לילדה, "תזדרזי ותביאי מים. שהנזל יהיה שמן או רזה, מחר אני מבשלת אותו."
אוי, כמה בכתה האחות הקטנה המסכנה כשהייתה צריכה להביא את המים, וכמה דמעות זלגו על הלחיים שלה! "אלוהים יקר, בבקשה עזור לנו!" קראה. "אילו רק חיות הפרא ביער היו טורפות אותנו, לפחות היינו מתים יחד."
"תשמרי את הרעש שלך לעצמך," אמרה הזקנה. "זה לא יעזור לך בכלל."
מוקדם בבוקר, גרטל הייתה צריכה לצאת, לתלות את הקלחת עם המים ולהדליק את האש. "קודם נאפה," אמרה הזקנה. "כבר חיממתי את התנור ולשתי את הבצק."
היא דחפה את גרטל המסכנה החוצה אל התנור, שממנו כבר יצאו להבות אש. "תזחלי פנימה," אמרה המכשפה, "ותבדקי אם הוא חם מספיק, כדי שנוכל להכניס את הלחם." והיא תכננה שכשגרטל תהיה בפנים, היא תסגור את התנור ותאפה אותה בו, ואז תאכל גם אותה.
אבל גרטל הבינה מה היא מתכננת, ואמרה: "אני לא יודעת איך לעשות את זה. איך נכנסים?"
"אווזה טיפשה," אמרה הזקנה. "הפתח מספיק גדול. תראי, אפילו אני יכולה להיכנס!" והיא זחלה ותחבה את הראש לתוך התנור.
אז גרטל נתנה לה דחיפה שהעיפה אותה עמוק פנימה, סגרה את דלת הברזל ונעלה את הבריח. אוי! המכשפה התחילה ליילל נורא, אבל גרטל ברחה, והמכשפה הרעה נשרפה בתנור.
וגרטל רצה כמו ברק אל הנזל, פתחה את הדיר הקטן שלו, וקראה: "הנזל, ניצלנו! המכשפה הזקנה מתה!" הנזל קפץ החוצה כמו ציפור מכלוב כשפותחים את הדלת. כמה הם שמחו, התחבקו, רקדו ונישקו זה את זה!
ומכיוון שכבר לא היו צריכים לפחד ממנה, הם נכנסו לבית של המכשפה. ובכל פינה עמדו תיבות מלאות פנינים ואבנים יקרות.
"אלה הרבה יותר טובות מאבני חצץ!" אמר הנזל, ודחס לכיסים כמה שנכנס. וגרטל אמרה: "גם אני אקח משהו הביתה," ומילאה את הסינר שלה.
"אבל עכשיו אנחנו חייבים ללכת," אמר הנזל, "כדי לצאת מהיער של המכשפה."
אחרי שהלכו שעתיים, הם הגיעו למים רחבים. "אנחנו לא יכולים לעבור," אמר הנזל. "אני לא רואה קרש ולא גשר."
"וגם אין מעבורת," ענתה גרטל. "אבל שם שוחה ברווזה לבנה. אם אבקש ממנה, היא תעזור לנו לעבור." ואז קראה:
"ברווזה קטנה, ברווזה קטנה, תראי,
הנזל וגרטל מחכים לך, בואי!
אין פה קרש ואין פה גשר,
על גבך הלבן קחי אותנו לעבר!"
הברווזה באה אליהם. הנזל התיישב על הגב שלה, ואמר לאחותו לשבת לידו. "לא," ענתה גרטל, "זה יהיה כבד מדי לברווזה הקטנה. היא תעביר אותנו אחד אחרי השני." הברווזה הקטנה והטובה עשתה כך.
וכשהיו כבר בצד השני בשלום, והלכו זמן קצר, היער נראה להם מוכר יותר ויותר. ובסוף ראו מרחוק את הבית של אבא שלהם. אז הם התחילו לרוץ, פרצו לתוך החדר, וחיבקו את אבא שלהם.
לאיש לא הייתה אף שעה אחת מאושרת מאז שהשאיר את הילדים ביער. והאישה, אמם החורגת, כבר מתה. גרטל רוקנה את הסינר שלה, עד שפנינים ואבנים יקרות התגלגלו בכל החדר, והנזל זרק חופן אחרי חופן מהכיס שלו. וכך נגמרו כל הדאגות, והם חיו יחד באושר שלם.
הסיפור שלי נגמר. הנה רץ עכבר. מי שיתפוס אותו, יוכל לעשות ממנו כובע פרווה גדול.