פעם, לפני הרבה שנים, הייתה אלמנה שהיו לה שתי בנות. אחת הייתה יפה וחרוצה, והשנייה מכוערת ועצלנית. אבל האם אהבה יותר את המכוערת והעצלנית, כי היא הייתה הבת שלה. והשנייה, שהייתה רק הבת החורגת שלה, נאלצה לעשות את כל העבודה בבית, והייתה ממש לכלוכית של המשפחה.
אמה החורגת שלחה אותה כל יום לשבת ליד הבאר שליד הדרך הראשית, ולטוות שם עד שהאצבעות שלה דיממו. והנה, יום אחד נפלה קצת דם על הכישור. וכשהנערה התכופפה מעל הבאר כדי לשטוף אותו, הכישור קפץ פתאום מהיד שלה ונפל לבאר.
היא רצה הביתה בבכי לספר על הצרה שלה. אבל אמה החורגת דיברה אליה בקשיחות, ואחרי שנזפה בה בחומרה, אמרה ברשעות: "אם הפלת את הכישור לבאר, את יכולה ללכת בעצמך ולהוציא אותו."
הנערה חזרה לבאר ולא ידעה מה לעשות. ובסוף, במצוקה שלה, היא קפצה למים אחרי הכישור.
היא לא זכרה שום דבר נוסף, עד שהתעוררה ומצאה את עצמה באחו יפהפה, מלא שמש, עם אינספור פרחים פורחים לכל עבר.
היא הלכה על פני האחו, ועד מהרה הגיעה לתנור של אופה מלא לחם. והכיכרות קראו לה: "תוציאי אותנו, תוציאי אותנו, אחרת, אוי, נישרף עד אפר! אנחנו אפויות כבר מזמן." אז היא לקחה את מרדה הלחם והוציאה את כולן.
היא המשיכה קצת הלאה, עד שהגיעה לעץ מלא תפוחים. "נערי אותי, נערי אותי, בבקשה," קרא העץ, "כל התפוחים שלי בשלים!" אז היא ניערה את העץ, והתפוחים נפלו עליה כמו גשם. והיא המשיכה לנער עד שלא נשאר עליו אף תפוח אחד. אחר כך אספה בזהירות את התפוחים לערמה, והמשיכה ללכת.
הדבר הבא שהגיעה אליו היה בית קטן. שם ראתה אישה זקנה מציצה החוצה, עם שיניים כל כך גדולות שהיא נבהלה, והסתובבה לברוח. אבל הזקנה קראה אחריה: "ממה את מפחדת, ילדה יקרה? הישארי איתי. אם תעשי את עבודות הבית שלי כמו שצריך, אדאג שתהיי מאושרת מאוד. אבל את צריכה להקפיד מאוד לסדר את המיטה שלי כמו שצריך. אני רוצה שתמיד תנערי אותה היטב, כך שהנוצות יעופו. ואז אומרים שם למטה, בעולם, שיורד שלג. כי אני אמא הולה."
הזקנה דיברה כל כך יפה, שהנערה אזרה אומץ והסכימה להיכנס לשירות שלה. היא הקפידה לעשות הכל לפי מה שהזקנה ביקשה. ובכל פעם שסידרה את המיטה, היא ניערה אותה בכל הכוח, כך שהנוצות עפו כמו פתיתי שלג. והזקנה עמדה במילה שלה: היא אף פעם לא דיברה אליה בכעס, ונתנה לה בשר צלוי ומבושל כל יום.
הנערה נשארה אצל אמא הולה זמן מה, ואז התחילה להיות עצובה. בהתחלה היא לא ידעה למה, אבל בסוף הבינה שהיא מתגעגעת מאוד הביתה. אז ידעה שיש לה געגועים לבית, אף שאצל אמא הולה היה לה טוב פי אלף מאשר אצל אמא שלה ואחותה.
אחרי שחיכתה זמן מה, היא הלכה לאמא הולה ואמרה: "אני כל כך מתגעגעת הביתה, שאני לא יכולה להישאר איתך יותר. אף שאני כל כך מאושרת כאן, אני חייבת לחזור למשפחה שלי."
אמא הולה אמרה: "אני שמחה שאת רוצה לחזור למשפחה שלך. ומכיוון ששירתת אותי כל כך טוב ובנאמנות, אני בעצמי אקח אותך הביתה."
היא לקחה את הנערה ביד והובילה אותה לשער רחב. השער נפתח, וכשהנערה עברה דרכו, ירד עליה גשם של זהב. הזהב נדבק אליה, כך שהיא הייתה מכוסה בו מכף רגל ועד ראש.
"זה פרס על החריצות שלך," אמרה אמא הולה, ובזמן שדיברה, נתנה לה את הכישור שהפילה לבאר.
אחר כך השער נסגר, והנערה מצאה את עצמה שוב בעולם הישן, ליד הבית של אמא שלה. כשנכנסה לחצר, התרנגול שעמד על הבאר קרא:
"קוקוריקו, קוקוריקו!
הבת המוזהבת שלכם חזרה, תראו!"
היא נכנסה אל אמא שלה ואחותה, ומכיוון שהייתה מכוסה בכל כך הרבה זהב, הן קיבלו אותה בחום. היא סיפרה להן את כל מה שקרה. וכשהאם שמעה איך השיגה את העושר הגדול שלה, היא רצתה שגם הבת המכוערת והעצלנית שלה תלך ותנסה את מזלה.
אז היא שלחה את האחות לשבת ליד הבאר ולטוות. והנערה דקרה את האצבע שלה בשיח קוצים, כדי שתיפול טיפת דם על הכישור. ואז זרקה אותו לבאר, וקפצה בעצמה אחריו.
כמו אחותה, היא התעוררה באחו היפה, והלכה עליו עד שהגיעה לתנור. "תוציאי אותנו, תוציאי אותנו, אחרת, אוי, נישרף עד אפר! אנחנו אפויות כבר מזמן," קראו הכיכרות כמו קודם.
אבל הנערה העצלנית ענתה: "אתן חושבות שאלכלך את הידיים שלי בשבילכן?" והמשיכה ללכת.
עד מהרה הגיעה לעץ התפוחים. "נערי אותי, נערי אותי, בבקשה, כל התפוחים שלי בשלים," קרא העץ. אבל היא רק ענתה: "יופי של בקשה! אחד התפוחים עלול ליפול לי על הראש." והמשיכה הלאה.
בסוף הגיעה לבית של אמא הולה. ומכיוון ששמעה מאחותה על השיניים הגדולות, היא לא פחדה מהן, והתקבלה מיד לעבודה אצל הזקנה.
ביום הראשון היא הייתה צייתנית וחרוצה מאוד, והתאמצה לרצות את אמא הולה, כי חשבה על הזהב שתקבל בתמורה. אבל למחרת היא התחילה להתבטל בעבודה, וביום השלישי התבטלה עוד יותר. אחר כך התחילה לשכב במיטה בבקרים, וסירבה לקום. וגרוע מזה, היא הזניחה את המיטה של הזקנה, ושכחה לנער אותה כך שהנוצות יעופו.
אז לאמא הולה נמאס ממנה מהר מאוד, והיא אמרה לה שהיא יכולה ללכת. הנערה העצלנית שמחה מאוד, וחשבה לעצמה: "הזהב יהיה שלי בקרוב."
אמא הולה הובילה אותה, כמו שהובילה את אחותה, לשער הרחב. אבל כשעברה דרכו, במקום גשם של זהב, נשפך עליה דלי גדול של זפת.
"זה בתמורה לשירות שלך," אמרה הזקנה, וסגרה את השער.
וכך הנערה העצלנית נאלצה ללכת הביתה מכוסה בזפת. והתרנגול שעל הבאר קרא כשראה אותה:
"קוקוריקו, קוקוריקו!
הבת המלוכלכת שלכם חזרה, תראו!"
ומה שלא ניסתה, היא לא הצליחה להוריד את הזפת, והיא נדבקה אליה כל ימי חייה.